בימים שקדמו ליום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, לא נקטה מדינת ישראל בפעולות נדרשות נוכח ידיעות על איום הולך ונבנה בחזיתות. ההימנעות מגיוס והיערכות כוחות בחזיתות היא "המחדל" בהקשר הצבאי של מלחמת יום הכיפורים. אצל רבים בקרב הציבור מקובלת הדעה שהאחריות למחדל הינה של ראשי המודיעין, ובראשם ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא והעוזר למחקר של ראש אמ"ן תת-אלוף אריה שלו.

בספר שפורסם לפני כשנה, "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים", עליו חתומים כסופרים אבי, ישראל טל, שהיה סגן הרמטכ"ל באותה מלחמה, ואני, מובאות קורות הימים שקדמו למלחמה, כמו גם פרקים מרכזיים בניהול המלחמה עצמה.

עטיפת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים"

בפרק סיכום בספר המוקדש להתרעה ולניהול סיכונים בימים שקדמו למלחמה נטען, בהסתמך על עובדות, שהמודיעין נתן התרעה מלאה במלחמת יום הכיפורים, והמחדל הוא של הקברניטים, הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, שלא פעלו על פי הנדרש בתורת הביטחון.

על פי תורת הביטחון אז של מדינת ישראל, שהייתה שרירה ומקובלת על כולם, צה"ל נדרש להיערך בכוח מתאים בחזיתות אל מול איום מוחשי בשטח כדי שיחסי הכוחות יהיו מספיקים להגנה. בימים שקדמו למלחמה, המודיעין הציג לקברניטים תמונה מלאה ומהימנה של האיום שנבנה בחזיתות המצרית והסורית – שני הצבאות במערך שמאפשר להם לתקוף את ישראל ללא התרעה נוספת – והקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים שנדרש להגנה כנגד מתקפה של שני צבאות האויב.

חשבתי, שמי שיקרא את הספר בלב פתוח ובנפש חפצה – וכך נדרש לקרוא ספר כזה – יגיע למסקנה, שאין המודיעין בכלל, וגם לא מפקדיו, נושאים באחריות למחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים בגינו הייתה המלחמה כל-כך קשה. מפקדי המודיעין מסרו לקברניטים מידע מלא על האיום שנבנה בחזיתות המצרית והסורית, ואלה נמנעו מלנקוט בצעדים נדרשים – וזה המחדל.

אולם, להפתעתי אני נוכח מתגובות של אנשים שקראו את הספר – גם ידידים של אבי – שרבים מהם מקבלים את מסכת העובדות המובאת בו, אבל לא משנים את דעתם שהאשם העיקרי במחדל הצבאי שקדם למלחמת יום הכיפורים הוא ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא.

להפתעתי אני נוכח מתגובות של אנשים שקראו את הספר, שרבים מהם מקבלים את מסכת העובדות המובאת בו, אבל לא משנים את דעתם שהאשם העיקרי במחדל הצבאי שקדם למלחמת יום הכיפורים הוא ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא

העובדות לא משפיעות לשינוי דעות המקובעות בראש כבר עשרות שנים. התגובות שאני שומע, לעיתים, מדהימות אותי. סתם אנשים, שכלל לא היו מעורבים ולא מכירים את נושאי התפקידים בהנהגה המדינית והצבאית, מאשימים את אלי זעירא בפשע, ושבגללו הייתה המלחמה כל-כך קשה. ציבור גדול הוא בסופו של דבר המון, וכנראה שכל אחד מאיתנו – הדיוט או פרופסור, חייל פשוט או גנרל – אינו אלא גרגר בהמון. זה מה שאנחנו.

יש מקום לִתְהִייָה כיצד התקבעה בציבור הדעה על אשמת המודיעין במחדל, כלומר שבגלל המודיעין לא גייסו את כוחות המילואים.

* * *

הסיבה הראשונה היא שלאחר המלחמה הקברניטים גוללו על אמ"ן את האשמה למחדל שלהם. הקברניטים, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, טענו שבגלל הערכה שמסר אמ"ן בדיונים על סבירות נמוכה למלחמה הם לא גייסו את המילואים; נבחן את טענתם, ונתחיל בסקירת עובדות.

ראש אמ"ן בזמן מלחמת יום הכיפורים, האלוף אלי זעירא (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

ראש אמ"ן אלי זעירא ועוזרו למחקר אריה שלו, הציגו בכל דיוני הערכת המצב עם הרמטכ"ל ומפקדי הצבא ועם הדרג המדיני תמונת מצב מלאה ואמינה של האיום בחזיתות. להצגת האיום צרפו את הערכתם לכך, שההסתברות למלחמה היא נמוכה (מספר ימים לאחר אותם דיונים פרצה המלחמה וברור שהערכתם את כוונת האויב הייתה שגויה. על זה אין כל ויכוח – הם מסכימים שטעו בהערכתם את כוונת האויב).

נמשיך במסכת העובדתית. לא זעירא ולא עוזרו שלו נתפסו אצל הדרגים המחליטים כאורקלים שדעתם מהשמיים, ואין לערער על דבריהם (אגב, שניהם אנשים מאוד חכמים מבריקים ואחראים. זאת הייתה דעתו של אבי, לפחות, על זעירא, ודברים אלה גם למדתי ממחקרי בכתיבת הספר).

במאי 1973, המטה הכללי קיים סדרת דיוני הערכת מצב בהשתתפות שר הביטחון. זעירא הציג את המודיעין, ובסיום דבריו הביע הערכה שהסבירות למלחמה נמוכה. שר הביטחון משה דיין שמע את ראש אמ"ן, ועל-אף זאת מצא לנכון בסיום דיוני הערכת המצב להנחות את המטה הכללי בניגוד מוחלט להערכתו של ראש אמ"ן. שר הביטחון הורה למטה הכללי להתכונן למלחמה קרובה, שצפויה לפרוץ בקיץ הקרוב. דיין הדגיש שדבריו אינם לדיון, והם דברי סיכום. שר הביטחון מאוד העריך את זעירא, והקשיב קשב רב לדבריו, אבל הוא לא ביטל את דעתו ואת הערכתו בפני דעתו של זעירא.

ב-30 בספטמבר התקיים דיון הערכת מצב אצל הרמטכ"ל. זעירא ושלו דיווחו על היערכות הצבא הסורי ברמת הגולן, שמאפשרת התקפה על ישראל ללא התרעה נוספת, ועל כך שבמצרים עומד להתחיל תרגיל לכיבוש סיני. על-אף זאת הערכתם הייתה שלא צפויה מלחמה. המשתתפים האחרים בדיון, ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר, קיבלו את הערכתם.

סגן הרמטכ"ל – אבא שלי, אלוף ישראל טל – לא קיבל את ההערכה של ראש אמ"ן ועוזרו למחקר ושל יתר המשתתפים, ודרש לגייס מילואים ולהיערך ברמת הגולן עם כוחות נוספים משמעותיים. היערכות כנגד האיום המצרי לא מפורטת, אבל ברור לכולם שמתקפה של סוריה על ישראל תהיה רק בתיאום עם המצרים.

סגן הרמטכ"ל – אבא שלי, אלוף ישראל טל – לא קיבל את ההערכה של ראש אמ"ן ועוזרו למחקר ושל יתר המשתתפים, ודרש לגייס מילואים ולהיערך ברמת הגולן עם כוחות נוספים משמעותיים

אבל זה לא חשוב לדיון כאן. מה שחשוב זה, שראשי אגף המודיעין הביעו את דעתם בדבר "סבירות נמוכה למלחמה", ואחד ממשתתפי הדיון – במקרה זה טל – לא קיבל את דעתם, ואף אחד לא אמר שזה חילול קודש.

אלוף ישראל טל (טליק) (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

ביום רביעי ה-3 באוקטובר התקיים דיון אצל ראש הממשלה בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, עוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו (אלי זעירא היה חולה), ונוספים. בדיון זה שלו הציג תמונה נאמנה של האיום – גם בחזית הסורית וגם בחזית המצרית – והמידע שהוא הציג לקברניטים היה מידע מתריע למלחמה כוללת. הוא הוסיף את הערכתו שהסבירות למלחמה כוללת היא נמוכה (למרות שהוא החליש הערכה זו שלו בכך שסיפר למשתתפים בדיון, כי זה עניין של תחושה ולא איזה מידע נסתר ומסובך שהם לא יודעים עליו או לא יכולים להשיגו).

הרמטכ"ל דדו הסכים עם הערכה של שלו, אבל הביע דעה משלו: אם אכן הסורים מתכוונים לתקוף בפעולה קרקעית גדולה, אזי תהיה התרעה נוספת. כלומר, הרמטכ"ל לא הכפיף את הערכתו ודעתו לדבריו של עוזר ראש אמ"ן למחקר.

שר הביטחון משה דיין הגדיל לעשות. דיין חשב שההיערכות של מערך טילי הנ"מ הסורי ברמת הגולן היא התקפית. בהתבסס על המידע שאמ"ן מסר – כולל דברים ששלו אמר באותו דיון – דיין הסיק, שמערך טילים זה נועד להגן על כוחות סורים תוקפים. כלומר, דיין בניגוד מוחלט להערכה ששמע משלו, גיבש הערכה משלו – הערכה נכונה – שהמידע שאמ"ן הציג הינו התרעתי, ויש סכנה למלחמה כוללת.

בלילה שבין יום חמישי לשישי בשבוע – ליל 5-4 באוקטובר – התקבלו ידיעות על יציאת משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה. בבוקר יום שישי, ה-5 באוקטובר, התקיים דיון אצל הרמטכ"ל ומייד לאחריו דיון אצל שר הביטחון.

בשני דיונים אלה זעירא נשמע מודאג. לא היה לו הסבר ליציאת משפחות היועצים. הוא הציע מספר הסברים אפשריים, אבל רק את האפשרות שפינוי משפחות היועצים הוא בגלל שהרוסים יודעים על מלחמה שמצרים וסוריה עומדות לפתוח בה הוא הביא ללא הסתייגות. על-אף זאת, זעירא עדיין העריך, שמצרים וסוריה לא מתכוונות לפתוח במלחמה כוללת, ושהסבירות למלחמה כוללת נמוכה.

ראש אמ"ן ציפה למידע נוסף שיבהיר את מה שקורה בשטח. בשני הדיונים, גם אצל הרמטכ"ל וגם אצל שר הביטחון, המידע שמסר זעירא הביא את המשתתפים להעריך שהסכנה למלחמה כוללת בימים הקרובים הינה ממשית, למרות הערכתו של זעירא.

משה דיין (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

בדיון אצל שר הביטחון, זעירא עצמו אמר, שאם הכוונה של מצרים וסוריה היא לפתוח במלחמה, אזי הם יכולים לתקוף כבר באותו היום או למחרת (ביום הכיפורים). המשתתפים בדיון העריכו שיש סכנה למלחמה – למרות "הסבירות הנמוכה" בה דבק עדיין ראש אמ"ן – ועל-כן דיברו על סידורים לגיוס מילואים ביום הכיפורים ועל פנייה לארצות הברית והעברת מסר באמצעותה למצרים ולסוריה – מסר שאמור גם להרגיע אותן וגם להרתיע אותן.

לאחר הדיון עם שר הביטחון התקיימה הערכת מצב קצרה אצל ראש הממשלה בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ונוספים. בשעה 11:30, התקיימה ישיבה של שרים שנמצאו בתל אביב (ערב יום הכיפורים) בראשות ראש הממשלה גולדה מאיר ובהשתתפות הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זעירא הציג את המצב בכל חומרתו. הצבאות המצרי והסורי נמצאים במערך שמתאים גם להגנה וגם להתקפה. הוא היה מודאג מהפינוי שהרוסים עשו ממצרים ומסוריה, אבל הוא עדיין העריך שהסבירות למלחמה נמוכה. לדעתו, אם תהיה פעולה התקפית של הסורים היא תהיה פעולה מוגבלת. דדו, הרמטכ"ל, הסכים עם זעירא אבל הוסיף שלהערכתו, אם תהיה פעולה קרקעית גדולה תהיה התרעה נוספת [כאן דדו עשה הערכה שלו בתחום המקצועי של אמ"ן, והעביר את האחריות אליו].

זעירא הציג את המצב בכל חומרתו. הצבאות המצרי והסורי נמצאים במערך שמתאים גם להגנה וגם להתקפה. הוא היה מודאג מהפינוי שהרוסים עשו ממצרים ומסוריה, אבל הוא עדיין העריך שהסבירות למלחמה נמוכה

ראש הממשלה שמעה את הערכתו של זעירא, והיא לא קיבלה אותה. היא אמרה שבשביל פעולה מוגבלת הסורים לא היו מרכזים את כל הצבא שלהם בגבול איתנו. היא שיתפה במחשבותיה וחששותיה את שאר המשתתפים בדיון: בעיתון המצרי אל-אהרם מאותו היום (ה-5 באוקטובר) התפרסמו ידיעות על כך שצה"ל מרכז כוחות, וידיעות כאלו היו גם לפני יוני 1967. גם השר ישראל גלילי ראה דמיון לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים – גם אז החוזים והאצטגנינים אמרו שלא צפויה מלחמה בשנתיים הקרובות.

בסיום אותה ישיבת שרים הוחלט, בהתאם להצעתו של השר גלילי, להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על גיוס מילואים ללא התכנסות של הממשלה. בנוסף הוחלט על פעולה דיפלומטית (ברוח הדברים שהוחלט עליהם קודם בישיבה של דיין עם מפקדי הצבא) – העברת מסר דרך ארצות הברית שגם ירגיע את מצרים וסוריה וגם ירתיע אותן מלפתוח במלחמה. בקיצור, באותה ישיבת שרים, כולם הקשיבו בתשומת לב לסקירה, לדיווח ולהערכה של ראש אמ"ן, ולא קיבלו את הערכתו על סבירות נמוכה למלחמה.

גולדה מאיר, משה דיין ורחבעם זאבי במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

אני חושב שהעובדות שהבאתי עד כה ממחישות, שלמרות שאלי זעירא נחשב לחכם גם בין חכמים, ואריה שלו היה קפדן ואחראי, לא היו השותפים להם לדיונים, ובמיוחד מדובר בדרגים גבוהים מהם, רואים בהערכות שלהם דברי אלוהים חיים שאין לערער עליהם. העובדות הן, שעל בסיס מידע על איומים בשטח, שמסרו ראש אמ"ן ועוזרו למחקר, ולמרות הערכתם שההסתברות למלחמה נמוכה, הגיעו הקברניטים להערכה משלהם, שהסכנה למלחמה במועד קרוב מאוד היא ממשית, והערכה זו שלהם הייתה בסיס להחלטות ולפעולות שנקטו.

הקברניטים בדרג הממשלה אחראים למידת הסיכון שישראל מוכנה להיחשף אליו. האיום הצבאי כפי שמציג אותו המודיעין הוא נתון עבור הקברניטים. הערכת הכוונות שמציג המודיעין על הכוונות המדיניות-מלחמתיות של האויב, אינה אלא בבחינת חוות דעת, ולא נתון ולא עובדה, הפוטרים את הדרג המדיני מאחריותו הבלעדית והמוחלטת להערכת האיום הכללי.

חובתו של הרמטכ"ל להבהיר לדרג המדיני את מידת הסיכון שבאיום שמציג המודיעין, ואם הוא ביוזמתו לא מציג את הסיכון של צה"ל והמדינה נוכח האיום, חובה על השרים לחקור ביוזמתם את הרמטכ"ל בסוגייה זו. לאחר שהשרים מבינים מהרמטכ"ל את מידת הסיכון לו חשופים צה"ל והמדינה נוכח האיום שמציג המודיעין, עליהם להחליט בעצה עם הרמטכ"ל על צעדים נדרשים כדי לקיים רמת כוננות בהתאם לגודל הסיכון אליו הם מוכנים לחשוף את ישראל.

הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

על-כן, אין שחר לטענת הקברניטים שבגלל הערכה ששמעו מראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, על סבירות נמוכה למלחמה לא גייסו מילואים. דברים אלה הם פשוט עלילה. למה הקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים זה מסובך, ונתון גם לפרשנות פסיכולוגית – לא נעסוק בזה כאן.

* * *

סיבה נוספת לכך שראש אמ"ן אלי זעירא נתפס כאחראי למחדל מלחמת יום הכיפורים מקורה, לדעתי, באנשי האיסוף באמ"ן.

באגף המודיעין יש שני תחומי פעילות: איסוף ומחקר. האיסוף מתבצע ביחידות איסוף מקצועיות, ואין עוררין על ההישגים המצוינים של אמ"ן בתחום זה בימים שקדמו למלחמה. המידע שמגיע מהאיסוף מעובד על-ידי אנשי המחקר, והם אלה שמפיצים אותו ומביאים אותו לידיעת מפקדי הצבא ולידיעת הדרגים המדיניים. בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, אגף המודיעין הביא תמונה מלאה ואמינה על פעולות והיערכות האויב ובניית האיום בחזיתות המצרית והסורית לקראת מלחמה כוללת.

ביחידות האיסוף של המודיעין הצטבר עוד ועוד מידע התרעתי בימים שקדמו ליום הכיפורים. כנראה, שהדעה הכללית ביחידות האיסוף הייתה שהאיום בהתקפה על ישראל של מצרים וסוריה הוא ממשי, ומלחמה כוללת עלולה לפרוץ תוך זמן קצר (אני עצמי שמעתי לאחר המלחמה מקצינה זוטרה בשם יולי, שערב יום הכיפורים בבסיס המודיעין בסיני בו שירתה הוחלה כוננות גבוהה מאוד, שבאה לידי ביטוי גם ברמת הפרט).

המפקדים ביחידות האיסוף לא הבינו, כיצד לאחר שהעבירו למחקר את החומר ההתרעתי, אנשי המחקר וראשי המודיעין המשיכו לדבוק בהערכה שהסבירות למלחמה נמוכה. אנשי האיסוף חשו שמפקדיהם במודיעין כשלו וקלקלו, והם נסחפו עם טווי העלילה כנגד ראשי אמ"ן, שהם האחראים למחדל שלא גוייסו חיילי מילואים לפני יום הכיפורים.

המפקדים ביחידות האיסוף לא הבינו, כיצד לאחר שהעבירו למחקר את החומר ההתרעתי, אנשי המחקר וראשי המודיעין המשיכו לדבוק בהערכה שהסבירות למלחמה נמוכה

שוב, נתייחס לעובדות.

בהתבסס על מידע שהשיג המוסד בשנים שקדמו ליום הכיפורים, ראשי אמ"ן וקברניטי המדינה – אבל כאן נייחד את הדיון רק לראשי אמ"ן – הניחו שבמצרים יש החלטה לא לצאת למלחמה נגד ישראל מבלי שתהיה למצרים יכולת תקיפה של שדות תעופה ישראלים, ואפשרות לתקוף מטרות עומק בישראל. זוהי "הקונספציה". כמו כן היה מוסכם על כולם שסוריה לא תיזום מלחמה נגד ישראל כשהיא לבד, אלא תצטרף למלחמה של מצרים כנגד ישראל.

תת אלוף אריה שלו (צילום: רון אילן/דובר צה"ל)

כאמור, יחידות האיסוף של המודיעין הגיעו להישג מרשים באיסוף והשגת מידע התרעתי ממש בזמן אמת על האיום שנבנה כנגד ישראל בחזיתות המצרית והסורית.

על רקע המידע האיסופי שהביא המוסד, וההנחה בה החזיקו ראשי אמ"ן (וגם הקברניטים), והעובדה שבמצרים לא מתקיימים תנאי הסף שהם, המצרים, דורשים למלחמה – זעירא ושלו העריכו שאין כוונת המצרים ליזום באותה עת מלחמה כנגד ישראל, ושסוריה לא תתקוף את ישראל לבדה.

אנשי יחידות האיסוף לא היו חשופים לכל המידע שעיצב את התפיסה של ראשי המודיעין והקברניטים.

בדיוני הערכת המצב עם הקברניטים בימים שקדמו ליום הכיפורים אנשי יחידות האיסוף לא השתתפו, אלא זעירא, ועוזרו שלו. השניים הציגו את האיום של צבאות מצרים וסוריה בכל חומרתו. הם לא המעיטו בהצגת האיום כדי להצדיק את הערכתם בדבר סבירות נמוכה למלחמה. ברוב הדיונים, הערכתם לסבירות נמוכה עמדה בניגוד משווע לסקירה שלהם את האיום. את ההיערכות המאיימת של צבאות מצרים וסוריה הסבירו ראשי אמ"ן כך: אצל הסורים ההיערכות בקו החזית היא חשש מאיתנו או הכנה לפעולה התקפית מקומית, ובמצרים תרגיל.

חייבים להבהיר את שנאמר כאן: בדיונים עם הקברניטים לא ראש יחידת האיסוף הציג מידע מתריע, וזעירא מרום סמכותו תיקן אותו ומסר את הערכתו בדבר סבירות נמוכה למלחמה. אלא שבדיונים אלה זעירא עצמו (וגם שלו) הוא שמסר תמונת מצב חמורה מאוד של איום על ישראל, והוסיף לה את הערכתו בדבר סבירות נמוכה למלחמה.

אין ספק, שראשי אמ"ן שגו בהערכתם שהסבירות למלחמה נמוכה. אין ספק שהם לקו בקיבעון מחשבתי.

אין איש שחשב וחושב, שחלומו ושאיפתו של זעירא היו למסור הערכה על סבירות נמוכה למלחמה ערב יום הכיפורים, וליהנות למחרת כשצבאות מצרים וסוריה תוקפים בהפתעה את ישראל. אין ספק שדעתם של ראשי אמ"ן הייתה שהסבירות למלחמה נמוכה. האם היה מותר להם לא להציג את דעתם/הערכתם?

אריאל שרון, משה דיין וחיים בר-לב במלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה"ל)

אפשר לשער, די בוודאות, ששאננות וביטחון מופרז לא השפיעו על הערכתם של ראשי אמ"ן. התקפה מפתיעה של האויב, כשצה"ל לא ערוך מולה בגלל מידע והערכה שגויים שאמ"ן מוסר לקברניטים, הינה כישלון של אמ"ן בלי תלות בתוצאת המלחמה.

אנשים ומפקדים ביחידות האיסוף נסחפו כאמור בעלילה כנגד זעירא, כאילו בגלל הערכתו שההסתברות למלחמה נמוכה היה המחדל של אי-גיוס המילואים, בה בשעה שהחלטה על גיוס מילואים היא של הקברניטים, ובאחריותם בלבד. והם, אף ששמעו בקשב את הערכתו של אלי זעירא, החלטותיהם ופעולתם לא היו בהתאם לה, אלא בהתאם למידע המתריע על איום בהתקפה על ישראל שהציג להם אותו זעירא. הקברניטים לא החליטו על גיוס מילואים, והמחדל הזה כולו שלהם.

אנשי האיסוף שכועסים על זעירא שקלקל להם, מדביקים לזעירא כל מעשה רע וכוונה פלילית. כך הם טוענים שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון בנושא הפעלת האמצעים המיוחדים. הטענה על שקר במכוון אין לה על מה לסמוך. לזעירא לא הייתה סיבה לשקר, ולא שר הביטחון ולא הרמטכ"ל האשימו אותו בכך.

אנשי האיסוף שכועסים על זעירא שקלקל להם, מדביקים לזעירא כל מעשה רע וכוונה פלילית. כך הם טוענים שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון בנושא הפעלת האמצעים המיוחדים. הטענה על שקר במכוון אין לה על מה לסמוך

המקטרגים כנגד זעירא מבססים את הטענה שהוא שיקר לשר הביטחון על שיח קצר מאוד בין דיין ובינו בדיון שהתקיים בערב יום הכיפורים, ה-5 באוקטובר, בשעה 09:00 בלשכת שר הביטחון. המצב המאיים בשתי החזיתות היה ידוע מהמודיעין לכולם – "רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ", אמר דיין בתחילת הדיון. המידע החדש, העדכני, שבגינו היה מודאג גם זעירא, היה פינוי משפחות היועצים הסובייטיים.

בעקבות הניתוח של זעירא לסיבות האפשריות לפינוי, דיין שאל אם אין מידע נוסף [כנראה מהאמצעים המיוחדים]. זעירא ענה שלא, ואמר שהמידע הנוסף שיש אינו מבהיר כוונות. יש במידע התייחסות גם לתרגיל, וזעירא המשיך ואמר שגם בקשר לתרגיל יש דברים לא ברורים. זהו. שר-הביטחון והרמטכ"ל מקיימים משך שבוע יום-יום שיח שוטף עם ראש אמ"ן על האיום והסכנה למלחמה, ועל בסיס משפט/חצי-משפט הזה שנאמר במסגרת דיון ארוך, המקטרגים מחליטים שהיה כאן שקר.

לזעירא לא הייתה כל סיבה לשקר לרמטכ"ל או לשר הביטחון. ההחלטה באם להפעיל את האמצעים המיוחדים הייתה בסמכותו. הוא שקל והחליט לא להפעיל את האמצעים רוב הזמן, ולבסוף הפעילם למספר שעות. הנושא היה בסמכותו והוא פעל על פי הבנתו לערך של המידע שאפשר לקבל מהאמצעים לעומת הסיכון להמשך פעילותם וזמינותם של אותם אמצעים בעתיד.

הרמטכ"ל דוד אלעזר (דודו) במרכז, ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

אם שר הביטחון, הרמטכ"ל או ראש בממשלה כל-כך סמכו על כך שהמידע שנמסר להם מבוסס גם על כל האמצעים הטכניים שעמדו לרשות אמ"ן, הם יכלו לשאול שאלות מפורטות יותר, וגם לבקש את ראש אמ"ן לנמק את הסיבות בגינן אינו מפעיל את האמצעים רוב הזמן. ראש אמ"ן היה מנמק להם את שיקוליו, והם היו יכולים להורות לו על הפעלה נרחבת שלהם.

אולם הם לא התעמקו – ובצדק. הערך המוסף הצפוי מהמידע על מה שקורה בשטח היה נמוך, כי גם בלעדי מידע זה היה שפע של מידע על איומים. לא סביר שמהאמצעים היה מתקבל מידע על כוונות. וגם אם היה מתקבל מידע על כוונות, יש לשער שזעירא היה נותן לו פירוש מקל ורואה בו חלק מהתרגיל שהמצרים עושים לכיבוש סיני. היום בדיעבד, לאחר המלחמה, אנחנו יודעים שראש אמ"ן ומפקדים אחרים באמ"ן היו מקובעים בתפיסה מחשבתית, שמצרים לא תיזום מלחמה, ואת כל המידע שקיבלו "אנסו" לתוך תפיסתם זו. וזו הבעיה.

היום בדיעבד, לאחר המלחמה, אנחנו יודעים שראש אמ"ן ומפקדים אחרים באמ"ן היו מקובעים בתפיסה מחשבתית, שמצרים לא תיזום מלחמה, ואת כל המידע שקיבלו "אנסו" לתוך תפיסתם זו. וזו הבעיה

לא הייתה כל התרשלות מצידם של ראשי אמ"ן ובוודאי לא כל סטייה מנורמה אתית הנדרשת מהם ממילוי תפקידם. הם היו מקובעים בתפיסתם, וקיבעון זה גרם להם לא לתת למידע הרב על איומים משקל משמעותי כסימן מעיד לכוונות.

* * *

נשאלת השאלה, איך נוצרה הדיכוטומיה בתוך אמ"ן – בין האיסוף למחקר ולראשי אמ"ן – ביחס להערכת הכוונות של האויב.

ראשי יחידות האיסוף קיבלו תמונת עולם מהמידע שהגיע אליהם לפיו נבנה איום בחזיתות המצרית והסורית, ומסקנתם הייתה שהאיום להתקפה על ישראל בימים הקרובים הוא ממשי.

הקברניטים וראש אמ"ן היו חשופים למידע נוסף, והוא בנה להם תמונת עולם לפיה לא צפוי האויב ליזום מלחמה כנגד ישראל בתקופה הקרובה. בדרך כלל, המידע ההתרעתי שהגיע לראש אמ"ן השתלב טבעית בתמונת העולם שלו, ולעיתים ראש אמ"ן שילב את המידע ההתרעתי בתמונת העולם שלו באמצעות הסברים פשוטים, ולעיתים גם באילוץ אינטלקטואלי שנבע מהיותו מקובע בתפיסת העולם בה הוא מחזיק.

קנטינה צבאית במלחמת יום כיפור, 1973 (צילום: יוסי גרינברג/לע"מ)

* * *

בימים שקדמו ליום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, עמד בראש אגף המודיעין האלוף אלי זעירא, והוא איש חכם. זעירא רצה, יותר מכל אחד אחר בעולם, שהערכות שלו על מידת האיומים של האויב כנגד ישראל ועל כוונת האויב לפעול כנגד ישראל תהיינה נכונות. כל מה שנאמר כאן על זעירא נכון גם לעוזרו למחקר, תת-אלוף אריה שלו (על שלו שמעתי שהיה אחראי וקפדן ובדק עצמו כל הזמן שאינו טועה).

להבנת הכשל ערב מלחמת יום הכיפורים של זעירא ושלו, יש לשאול ולהתעמק בשאלה: כיצד אנשים חכמים ואחראים, שהיו חשופים לכל המידע ההתרעתי שהגיע לישראל, כשלו בהערכת הכוונות של האויב?

שאלה זו יש לשאול באמ"ן כדי להפיק לקחים, והיא נבדלת לגמרי מהשאלה, מי אשם במחדל אי-גיוס המילואים.

כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק ולחקור שאלות שונות שרובן בתחום הפסיכולוגיה (אנחנו הרי עוסקים באנשים) וחלקן בתחום המתודה. לדוגמה:

• כיצד המידע שהגיע לישראל משך השנים שקדמו למלחמה גרם לקיבועה של "הקונספציה" באמ"ן ואצל הקברניטים? לעניין זה אין שום משמעות אם המידע נמסר על ידי מקור שפעל בשבילנו או שפעל נגדנו. זו סוגיה חשובה אחרת, אבל חשובה הרבה פחות.
• האם העובדה שבערב יום הכיפורים ידעו ראשי אמ"ן והקברניטים שבמהלך הלילה הקרוב יתקבל מידע נוסף שיבהיר את הנסיבות ופשר המידע המתריע [פגישת ראש המוסד והמקור שלו בלונדון], השפיעה עליהם בתת-מודע או במודע שלא לשנות את דעתם בהתייחס לסבירות למלחמה?

שליט ברית המועצות יוסיף סטלין אמר ברגע של גילוי לב לאחר מלחמת העולם השנייה: "כשאתה מקבל החלטה, לעולם אל תכניס את עצמך למוחו של העומד מולך, כי אחרת אתה עלול לעשות טעות איומה". סטלין ידע על מה הוא מדבר, והוא היה אדם חכם. [סיימון סבאג מונטיפיורי, "סטלין", זמורה-ביתן יבנה, עמ' 385]

כמובן, שאין לזלזל במתודה, ובעניינים של סיכון חיים ותבוסה יש לשקלל בעדיפות "התרעת איומים" על איום בשטח של החומר והממשי ביחס ל"התרעת כוונות" – הערכה או מידע שבכוונות האויב לתקוף. המדרג להתרעת כוונות הוא: מידע שאין בכוונת האויב לתקוף; אין מידע על כוונת האויב לתקוף; מידע שיתכן שכוונת האויב לתקוף; ומידע שכוונת האויב לתקוף.

חיילים במלחמת יום הכיפורים (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

הערכת כוונות האויב, כאשר אין איום בשטח נדרשת לתכנון פעילות הצבא בתחום ההתכוננות, ומשפיעה על תוכניות ארוכות טווח וגם על קצרות טווח. כאשר יש התרעת איומים, אזי אין לתת משקל לכך שאין התרעת כוונות ויש להיערך ביחס מתאים כנגד האיום, ואילו כשיש גם התרעת כוונות, אזי האיום הוא בסבירות גבוהה מאוד, וצריך גם לשקול בנוסף להיערכות גם מכה מונעת או מכה מקדימה.

חוקרים, אנשי תקשורת ואנשים מתוך אמ"ן, שדעתם נחרצת, נכון יותר מקובעת, ומאשימים את אלי זעירא במחדל אי-גיוס המילואים, פוגעים בהפקת לקחים אמיתית הנדרשת בתוך אמ"ן ובדרג הקברניטים בצבא ובממשלה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים".

הנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון, אל"מ ג'ו אלון, נרצח בפתח ביתו לפני 49 שנה, בלילה שבין שבת ה-30 ביוני ליום ראשון ה-1 ביולי 1973. ג'ו ואשתו דבורה חזרו לאחר חצות לביתם ממסיבה לכבודה של קצינת ח"ן ראשית סטלה לוי בבית ריקי וג'ק שולמן בוושינגטון.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו חמש יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח אינם ידועים.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו 5 יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח לא ידועים

תיק החקירה נסגר על ידי הFBI ב-1976 בשל חוסר בראיות. 49 שנים של קאבר-אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר. הוא היה מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של חיל האוויר, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, וקידם בתפקידו כנספח האווירי את רכישת מטוסי הפנטום.

בתמונה המיוחדת מתחילת שנות החמישים, באדיבות משפחת אלון, נראים מימין ג'ו אלון, במרכז יעל פינקלשטיין (רום) ומשמאל אברהם הכהן. טייסים צעירים ומדריכי טיסה של חיל האוויר. אברהם הכהן היה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית ונהרג באסון התרסקות מטוס הערבה הראשון  בטיסת ניסוי ב-1970. ג'ו היה מדריך הטיסה של יעל בשלב המתקדם של קורס טייס מספר 5 בשנת 1951.

יעל סיפרה בראיון מצולם ב-2003 שג'ו הוציא לה את המיץ בטיסות הדרכה ממושכות וקשות, דרש ממנה לעשות שלוש נחיתות בסיום כל טיסת הדרכה, אבל אומרת בהערכה רבה שהיה טייס ומדריך טיסה מעולה ושבזכותו סיימה את הקורס בהצטיינות.

יעל אמרה שג'ו נבחר למשימה של הקמת הבסיס בחצרים כי האמינו במנהיגותו ובכך שרק הוא היה יכול לעמוד במשימה של הקמת הבסיס בתנאים הקשים שהיו אז בחצרים.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר, מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של החיל, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, ומי שקידם את רכישת מטוסי הפנטום

בתחקיר של בן כספית בערוץ כאן חינוכית על הקשר הישראלי, בנותיו של ג'ו, רחל ויעל, אומרות שמדינת ישראל לא חקרה מי רצח את אביהן. לאיפה נעלמה הרעות והעיקרון שלא מפקירים את המשפחות השכולות? 49 שנים חלפו ולמשפחת אלון אין תשובה לגבי מה שקרה ב-1 ביולי בוושינגטון.

מברקים שנחשפו בשנים האחרונות מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרה של מה שקרה בוושינגטון.

ביום ההתנקשות התקשר היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר לשגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והזמין אותו לפגישה לא מתוכננת בסן-קלמנטה שבקליפורניה. במברק קודם מה-29 ביוני, דיניץ דיווח לגזית שקבע עם קיסינג'ר שיפגשו ב-8 ביולי, כשקיסינג'ר יחזור מסן-קלמנטה לוושינגטון ואז ידווח לדיניץ על תוצאות שיחות הפסגה בסן-קלמנטה. כלומר ההזמנה הדחופה של דיניץ לסן-קלמנטה היתה בשל ההתנקשות באלון ב-1 ביולי 73' ולא בשל העדכון המדיני של תוצאות שיחות הפסגה.

מברקים שנחשפו מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד רה"מ מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרת מה שקרה בוושינגטון

במברק בעל סיווג בהול ב-3 ביולי דיניץ מדווח לגזית על השיחה הפרטית עם קיסינג'ר (המכונה שאול בתכתובות הישראליות). דיניץ כותב ששאול אמר בפתיחת הפגישה שהוא מצטער על האסון (ההתנקשות באלון) ושאל אם יש בידיו פרטים נוספים על מה שקרה. דיניץ השיב בשלילה.

כלומר ניתן להסיק מהניסוח של דיניץ שנושא ההתנקשות נידון ביניהם קודם בשיחת הטלפון ושקיסינג'ר מבקש להתעדכן אם יש מעבר לכך חדש. דיניץ מוסיף שדיבר עם סגנו של קיסינג'ר, הגנרל ברנס סקוקרופט, שעדכן אותו כי הם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI לשם קבלת מידע נוסף.

מברק דיניץ לגזית מה3 ביולי, 73, (לו\762) (צילום: ארכיון המדינה)

ב-4 ביולי דיניץ שלח מכתב נוסף לגזית. דיניץ כותב שהפגישה התקיימה ברובה כפגישה פרטית ללא פרוטוקול כתוב. קיסינג'ר ביקש בפגישה להעביר מסר לראש הממשלה גולדה מאיר בנושאים של מפגש הפסגה והמשך מגעיו עם חאפז איסמעאיל.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1973 (צילום: ארכיון המדינה)

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1974 (צילום: ארכיון המדינה)

יש תיקים ומכתבים רלוונטיים נוספים שנמצאים עדיין חסויים בארכיון המדינה. מדובר לכל הפחות במכתב של מנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון לשגרירות בוושינגטון מה-8 ביולי 1973, שמסומן כ-חטיבה 43.4 מיכל 7550 א, תיק מס. 4, ובתיק של משרד ראש הממשלה, עניינים מדיניים שונים, חילופי מכתבים דיניץ-גזית מחודש יוני ויולי, תיק שמסומן כנראה –ב – 4\7550.

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון

לאחר 49 שנים אין סיבה לא לחשוף את הדיווחים שקיסינג'ר העביר לדיניץ  לעיניה ראש הממשלה גולדה מאיר בלבד. הדיווחים האלו יסבירו את מה שקרה בוושינגטון ב-1 ביולי 1973 ואולי גם את מה שקרה למדינת ישראל שלושה חודשים לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1973 כשפרצה, ולא בהפתעה עבור הדרג המדיני, מלחמת יום הכיפורים.

קיסינג'ר כבר לא יכול לעצור את הספקת הנשק האמריקאי לישראל כפי שאיים לעשות שוב ושוב וגם עשה בפועל במהלך המלחמה באוקטובר 73 כדי ללחוץ על ישראל.

בקשה לחשוף את הדיווחים של השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ למנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולמנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון בשבוע שלאחר ההתנקשות בג'ו אלון, הוגשה לאחרונה ללשכת שר החוץ יאיר לפיד אך טרם התקבלה תשובת מלשכת השר.

יש לציין שעל פי חוק הארכיונים, משרד החוץ הוא האחראי על חשיפת מסמכים של משרד החוץ השמורים בארכיון המדינה. לכן מתבקשת מחווה הומנית משר החוץ בשם הרעות ואי הפקרת המשפחות השכולות, שתסייע לפענוח הפרשה אשר ההתעלמות ממנה כל כך הרבה שנים היא בלתי נתפסת.

מי רצח את ג'ו אלון בוושינגטון במשמרת של ד"ר קיסינג'ר?

על פי המכתבים שנמצאו בתיקים של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, נראה שד"ר קיסינג'ר ידע הרבה פרטים על הרצח של ג'ו אלון. למחרת הרצח הוא התקשר לשגריר דיניץ והזמינו לפגישה פרטית בלתי מתוכננת בסן קלמנטה. דיניץ עידכן אותו לגבי מה שידע על ההתנקשות. סגנו הגנרל סקוקרופט אמר לשגריר דיניץ שהם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI.

על פי ספרו של החוקר האמריקאי פרד ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות של החקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי ד"ר קיסינג'ר, שבמשמרת שלו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI בשל השמדת הראיות לכאורה?

תיק החקירה בארה"ב נסגר ב-1976, בשנה האחרונה שבה קיסינג'ר שימש עדיין בתפקיד היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה ובישראל חיסיון הוטל על הדיווחים של דיניץ, גזית וקדרון בנושא ההתנקשות.

לפי החוקר ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות מהחקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר, שבמשמרתו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI?

האם אלו לא סימנים ברורים של קאבר אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי? עבור מי ומדוע? וויליאם באר מהארכיון של המועצה לביטחון לאומי האמריקאית כותב שקיסינג'ר הסתיר מסמכים רבים מהמועצה לביטחון לאומי.

יתכן שבאוסף התיקים הפרטיים של קיסינג'ר, שאותם מסר לספריית הקונגרס ב-1976 כמתנה לאומה לשמירה בחיסיון ל-25 שנה או ל- 5 שנים לאחר מותו, יש מידע נוסף על ההתנקשות. בקשה לשתף במידע על ההתנקשות באלון שאולי נמצא באוסף התיקים שמסר לשמירה בחיסיון בספרית הקונגרס נשלחה למשרד קיסינג'ר.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

לפני כמה שבועות ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה ביום שישי ואין טיסות ישירות לארץ אחר הצהריים, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה, כי ברוב הבריתות שלי בחו״ל אני שם רק ל-24 שעות.

לאחרונה ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה בשישי ואין טיסות ישירות לארץ אחה"צ, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה

הברית עצמה הייתה נפלאה. בית הכנסת הוא בניין ענק עם כיפת זהב מעל ההיכל. כשאני עורך בריתות אני נוהג לשיר ניגונים במהלך הטקס והאקוסטיקה הייתה מעולה. הייתי יכול לשיר שם שעות. בנוסף למקום עצמו, כל הקהילה היהודית מצטרפת לשמחה. מחב״דניקים ועד חילונים – כולם היו שם. זו אחת הסיבות שאני אוהב את התפקיד שלי.

בנוסף לברית המילה, פגשתי אנשים מרתקים. ההורים של התינוק הם פליטים מאוקראינה שמתגוררים בבולגריה במהלך השבועות האחרונים. הקהילה בסופיה עזרה לערוך את האירוע והם הביאו אותי מהארץ. לא כל יום יש לי את הזכות לעבוד עם אנשים במצב כזה. 

בנוסף לקשר עם המשפחה, היו שם אנשים מכל העולם שהתפללו ביחד בשבת. היו כמה ישראלים, בולגרים, ואפילו איש עסקים מציריך. מדי פעם בשבת החלטנו באיזו שפה נדבר על מנת שלכולם יהיה נוח. למרות שרוב הנוכחים לא היו תושבי ישראל, עדיין הם דיברו עברית ברמה גבוהה. כעולה יליד ארה"ב הייתי בשוק. אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה אם בבית הכנסת שלי בילדותי היו מכריזים ״כולנו הולכים לדבר עברית עכשיו״. 

כמו רוב בתי הכנסת באירופה, גם בסופיה יש שמירה קפדנית. קיבלתי הוראה ממנהיג הקהילה לחכות בדלת האחורית של הבניין בשבת בבוקר כדי שהוא יפגוש אותי שם. הגעתי קצת מוקדם ובגלל שירד גשם חיכיתי בחוץ עם הכובע של המעיל על הראש. כאשר מנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר לי, שאנשי הביטחון חשדו שמחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה הם לא היו כל כך מודאגים, כי בסופו של דבר הם שלחו את מנהיג הקהילה לפתוח לי את הדלת לבדו.

כשמנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר שאנשי הביטחון חשדו כי מחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה לא היו כ"כ מודאגים, כי בסופו של דבר שלחו את מנהיג הקהילה לבדו לפתוח לי

בכל פעם שיצאתי מבית הכנסת השומרים היו מצביעים על ראשיהם. הם סימנו לי שאני ״מגולה״. יש שני מנהגים בסופיה – או שהגברים לובשים כיפה רק בבית הכנסת או שלובשים כיפה כל הזמן, ושמים כובע ביציאתם. כל פעם שהשומרים הצביעו על ראשיהם הייתי מהנהן ויוצא.

כל תושב בולגרי שראה שהשומרים מסמנים לי אמר לי שאני לא בסכנה בכלל. ״אולי יש אנשים ששונאים יהודים אבל הם לא יהרסו את חייהם בגלל זה״. אז, קיבלתי הרבה מבטים סקרנים אבל לא יותר מזה. במוצאי שבת סיפרתי על זה לאשתי והיא אמרה שמאד כדאי שאלבש כובע בנסיעות שלי.

הטיסה בחזרה שלי הייתה דרך טורקיה. מדינה שיהודים לא רצים לבקר בה במצב הנוכחי. בדרך לשדה התעופה חשבתי על השומרים ועל השיחה עם אשתי ומה אני אעשה בלי כובע. החלטתי לא לשנות את הסטטוס קוו שלי ולא פשטתי את הכיפה שלי. ואני כל כך שמח שעשיתי כך.

כאשר ניגשתי לביקורת הדרכונים קבלו את פניי עם ״שלום חביבי!״. השומרת מולי ואני שוחחנו כמה דקות והכל היה בעברית – והיא לא יהודייה. שאלתי, ״איפה למדת עברית?״ והיא ענתה שיש לה חברים טובים בתל אביב וכי היא אוהבת את העם היהודי ואת ארץ ישראל למרות שהיא אף פעם לא ביקרה בארץ. הפצרתי, "את חייבת לבקר״, היא הבטיחה שיום אחד תעשה זאת. 

הלכתי לשער שלי ובאותו זמן קבוצת כדורגל בולגרית הגיעה במקביל. היא הייתה קבוצה גדולה. היו שם 50 איש לפחות. פתאום שמעתי, ״מה נשמע אחי?", ואני והשחקן פתחנו בשיחה. הוא אמר לי שלא רק שהוא הישראלי היחיד בקבוצתו, אלא שהוא גם לא הצליח ליצור קשר עם הקהילה היהודית בסופיה. מיד נתתי לו את כל המספרים שהיו לי של הרבנים ומנהיגי הקהילה בבולגריה. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם. אחד האפריקאים התעצבן. הוא צעק על השומרים שזה מעשה גזעני והוא צדק. אבל השומרים לא ניסו להסתיר את מעשיהם והם בדקו אך ורק אותם. הצטערתי מאד לראות את זה. הלוואי שיכולתי לעשות משהו. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם

באותו רגע הבנתי למה אני לא מכסה את הכיפה שלי וזה בדיוק בגלל הסיבות הנ״ל. אם הייתי מוריד את הכיפה שלי לא הייתי פוגש את כל האנשים הנפלאים האלו. בנוסף לזה, למרות שיש סכנות בעולם, זה מרגיש כמו טעות לנטוש את האחים ואחיות האפריקאים שלנו. הם לא יכולים לפשוט את עורם וללבוש כובע כדי להסתיר את מה שמייחד אותם.

גם אנחנו בעם היהודי מהווים חלק מ״האחר״ ואנחנו חייבים להפסיק להסתיר את עצמנו. מאוד עצוב להבין שאנחנו עדיין חיים בעולם בו קבוצות מסוימות צריכות לדאוג שיסומנו בצורה כזו, אבל המציאות תשתנה רק אם נפסיק להסתיר את מי שאנחנו.

חיים לייטר הוא רב, מוהל, מסדר קדושין וחבר בית דין פרטי. הוא הקים את מגן הברית, ארגון המחויב לשמירה על הטקס הקדוש של ברית המילה, וכן על הילדים הנימולים. הוא עלה לארץ ב-2009 ומתגורר באפרת עם אשתו וארבעת ילדיו.