מציע למחבר לקרוא את דו"ח ועדת אגרנט, ולכל הפחות את הפרק העוסק בהמלצות האישיות , על דדו, זעירא, שליו, חופי ועוד.
הועדה עשתה עבודה גדולה, עם תחקירנים מצוינים ואין סיבה לשנות את מסקנותיה גם לאחר כמעט 50 שנה.

הועדה צדקה כשהאשימה את הרמטכ"ל דדו, שלא הכין את צה"ל כראוי, שמעשיו בשבת 6.10.73 שיותר הפריעו מאשר הועילו, ובניהול ופיקוח כושלים על אלופי הפיקוד בימים הראשונים למלחמה.

אבל אשמת דדו לא פוטרת את ראש המודיעין, זעירא מהמחדל המודיעיני הנורא.
זעירא אשם בכך שהכינוי "אלארמיסט" נדבק למי מפקודיהם שהתריע על מלחמה, בנזיפות ליערי – רע"נ מודיעין סוריה- שהתריע לפיקוד צפון על התקפה סורית ב 1.10.73, בעיכוב קריטי של המידע שהסוביטים פינו את אנשיהם כי ידעו שתהיה מלחמה, בשקר בענין אי הפעלת האמצעים המיוחדים למרות שאמצעים אלה הוכיחו את עצמם במאי 1973, בהטעיה שהמלחמה תתחיל ב 6 בערב למרות שהמוסד העביר שנותקף עם חשיכה – כלומר קודם- ועוד.
ועדת אגרנט קבעה גם שזעירא הבטיח להתריע על מלחמה מספר ימים מראש, למרות שלא יכול היה להתחיב לכך.

המחבר טוען שהרמטכ"ל דדו ושר הבטחון דיין יכלו להעריך בעצמם את הסיכון, וזאת על סמך כוחות האויב שהיו פרושים על הקו הקדמי. טענה זו נכונה רק חלקית. לזעירא היו ידועים עשרות סימנים מעידים, העבר של הסוכנים ( האם נתנו גם אתרעות שווא), העבר של פרישת כוחות האויב במצבים חריגים ועוד. כל אלה היו כלים להערכה האם פני האויב למלחמה, והרמטכ"ל ושר הבטחון לא ידעו אותם ולא היה מתפקידם לדעת
לדוגמא: זעירא ידע שהחטיבה הסורית המשורינת 47 נעה לקו הקדמי, ושתנועה זו קורה רק לקראת מלחמה.

כפי שועדת אגרנט המליצה, רצוי היה שיהיו עוד גופי הערכה, כדי שהממשלה והצבא יושפעו מעוד ניתוחי מצב, ולא רק מדעת זעירא החכם אבל בעל עודף הבטחון העצמי.

לדעתי, דו"ח ועדת אגרנט דן בכל זה, נימק ופסק נכון.

אני קורא אצל שמעון גולן כי בבוקר המלחמה דנו באגף מבצעים במטכל האם לגייס את 179 ,חטיבת הגיוס המהיר ,
מאחר והימח שלה נשדד על ידי חטיבה 7 בימים הקודמים לבסוף גייסו אותם הגיעו לפילון ומשם לצומת גולני ובעזרת המלגזות של מזרע …
מה עשו באגם בערב יום כיפור
מה עשה סגן הרמטכל ו,,,ראש אגם
לטובת גיוס המילואים שתבע כביכול, במשך כל השבוע שלפני

יאיר טל, מונע כמובן מהרצון לשמר תדמית חיובית לאביו ז"ל, זה טבעי, אבל ברור שהוא לחלוטין אינו אובייקטיבי ומנסה מתוך ניגוד עניינים לאמת, לצבוע את מורשת אביו בצבעים יפים, אבל מה לעשות שהעובדות ההיסטוריות מוכיחות שלאביו חלק מהותי במחדל.

ראשית, במאמר יש ניתוח מפורט, לא לגמרי שלם עם המודיעין וההתרעה, אבל המחדל של המלחמה הזו היה הרבה יותר נרחב.

ראשית, מוכנות הצבא, רמת המוכנות הפיזית היתה מתחת לכל ביקורת, מחדל הימחי"ם הנוראי, בו עמדו כלי מלחמה במצב תחזוקתי נוראי שגרם לבזבוז זמן יקר ביכולת המילואים להגיב במהירות.
מעבר לזה היה גם מחדל ענק ברמת תורת הלחימה האסטרטגית והטקטית.

ברמה האסטרטגית צה"ל לא בנה תכניות למקרים בהם המצרים והסורים ינחלו הצלחות ראשוניות, כל ההכנה היתה להעברת הלחימה לשטחי האויב ומיגורו. לא היתה הבנה למוגבלות יכולת הפעולה של ח"א עקב העצמת כוחות הנ"מ של האויב. (כל זאת למרות שבמלחמת ההתשה שקדמה ליום כיפור כבר התגלה פוטנציאל כוחות הנ"מ של האויב והיה מודיעין מדוייק לגבי היקפו ופריסתו)
אי אפשר לנקות את אלוף ישראל טל מאחריות, לפחות חלקית לנ"ל

גם ברמה הטקטית היו מחדלים קשים, למשל, כוחות השיריון תורגלו למלחמת שריון בשריון תוך זלזול נוראי בכוחות החי"ר וחוסר הבנה מוחלט בסיכון מטילי הנ"ט למרות שהיה מודיעין לגבי תכונותיהם והיקפם.
אין ספק של"מר שריון", אלוף ישראל טל, הייתה השפעה גדולה על התו"ל ומכאן אחריותו המשותפת למחדל בתחום הזה.

רוב האמור לעיל הוא מתוך ידיעה אישית ובלתי אמצעית. הייתי טנקיסט לפני המלחמה, במהלכה ואחריה.

בנוסף, לדעתי, האלוף טל טעה באובססיה שלו לבנות טנק ישראלי בזמן שהטנק מאבד מתפקידו המרכזי בלחימה, בעיקר עקב היותו יותר פגיע מבעבר.
חשוב לציין שבוודאי במבט לאחור, ברור שישראל הייתה יכולה כתחליף, לרכוש (או להרכיב) טנקי אברהמס אמריקאיים.
נכון שהפיתוח הזה קידם את תעשיית הביטחון בארץ, אך הכיוון מוטעה.
הטעות הזו עלתה לישראל ועדיין עולה בכסף ענק ובאובדן אלטרנטיבות עדיפות.

עפר סטולר

קראתי את הספר כולו. ספר חשוב מאד, שמלמד קודם כל על כובד האחריות הנורא שהיה מונח על כתפי מקבלי ההחלטות ועל כושר העמידה המופלא שלהם בשעות הקשות. כשקראתי נזכרתי בתיאור של הרמטכ"ל הצרפתי שנשבר ופרץ בבכי כאשר התברר לו שהקו נפרץ והצבא הגרמני פורץ לתוך צרפת. אצלנו זה לא קרה.
אבל השתכנעתי שועדת אגרנט עשתה נכון כאשר קבעה כי צה"ל ולא דרג מדיני כלשהו הוא האחראי למצב שבו הוא נתפסנו עם פרוץ האש. לא רוה"מ ולא שרהב"ט אחראים לאי המוכנות של הכוח הסדיר. מי שייקרא בעיון את פקודת "אשור", המופיעה בספר, ילמד שהיא עוסקת אך ורק בתגבור הכוחות ולא קובעת היכן הם ייערכו או ע"פ איזו תוכנית ולקראת מה. התיגבור בוצע אבל הכוח לא נערך כראוי, ואם הפיקוד לא נערך זו גם תקלה חמורה של המטכ"ל, שלא בדק זאת. לא מספיק רק לספור טנקים, כפי שטל עושה לכל אורך הספר, צריך לבדוק היכן וכיצד הם ערוכים ומה מידת המוכנות שלהם. האחריות על כך היא רק של המטכ"ל, שטל היה חבר בכיר בו. כך למשל, טל כותב שחטיבות אוגדה 252 נערכו כראוי. בפועל חטיבה 14 הייתה כמעט כולה בתעוזים 10 ק"מ מקו התעלה וחטיבות העתודה היו שתיהן במחנות הנמצאים 70 ק"מ מהתעלה, כאשר אחת מהן 460 לא הייתה מוכנה לקרב מכיוון שהגיעה לסיני ערב קודם. מכל זה לא ברור על סמך איזה ידע מקצועי קובע טל בספרו שהכוחות בסיני נערכו כראוי לקראת המתקפה המצרית.
אותו דבר חיל האוויר. לא רוה"מ ולא שרהב"ט גרמו לחיל האוויר להמשיך בתצורת תקיפות שדות תעופה עד 1300 ואז להורות לכל מטוסי חיל האוויר להחליף לחימוש קרבות אוויר. בני פלד והרמטכ"ל, ביוזמתם ולא ע"פ הוראת הממשלה, היו אלה שמשכו זמן בתקווה שההתקפה המקדימה תאושר בכל זאת, אחרי שהיא בוטלה כבר בשעות הבוקר המוקדמות. כמו כן בני פלד צריך היה לדעת שלהגנת שמי המדינה של אז היו מספיקים 70 מטוסים מתוך ה300 ויותר שהיו בידיו. אבל משום מה הוא החליט בשעה 1300 להעלות את כולם לתצורת קרבות אוויר. לכן כשנפתחה האש חיל האוויר הישראלי נתפס לא מוכן כמעט כמו חיל האוויר המצרי ב- 1967. גם על כך לא אחראים רוה"מ או שרהב"ט אלא רק צה"ל.
דבר אחרון שלא מופיע בספר – בפרוטוקול חקירת רוה"מ בועדת אגרנט היא העידה כי לשאלתה את הרמטכ"ל אמר לה דדו שהכוח הסדיר ערוך ומוכן במלואו. גם על בסיס דבריו אלה של הרמטכ"ל, שמטהו לא בדק אם אכן הכוח ערוך, קיבלה רוה"מ את התביעה האמריקאית לא לתקוף בהתקפה מקדימה את סוריה.
גם בימינו צה"ל הוא האחראי הבלעדי לביצועים של עצמו בשדה הקרב. הסידור שעל פיו אם צה"ל מצליח אזי התהילה היא רק שלו ואם הוא נכשל אזי האשמה היא בדרג מדיני צריך להיפסק אחת ולתמיד.

תודה על מאמר מרתק! ביום הכיפורים ההוא ב-73 שירתתי כחיילת בבסיס עורפי, הייתי בתורנות חג כשלקראת הצהריים הודיע מפקד הבסיס (עורפי, כאמור) שיש כוננות מלחמה והחזיר מהבית את כל חיילי הבסיס בו ביום. עוד באותו לילה הפך הבסיס שלנו למרכז גיוס מילואים, ומאות אוטובוסים עמוסי מילואימניקים שהגיעו לבסיס יצאו ממנו בכל יום לחזית. הידיעות שזרמו משם היו קשות. באותו לילה נפרדתי ליד גדר הבסיס מהחבר שלי שירד לסיני עם היחידה שלו. כמו רבים, גם הוא חזר מהמלחמה אדם אחר. ימים נוראים.

אני מסכים עם חלק מדבריך, ברוח דברי ראשת ממשלת ישראל, גולדה מאיר: "לעולם לא נסלח לערבים שאילצו אותנו להרוג בהם". מדוע? כי בבחירות האחרונות ברשות הפלסטינאית בשנת 2006, לפי כתבה של YNET שנת 2006 "חמס זכה בבחירות; ממשלת אבו עלא התפטרה", הם זכו ב-80/132 מושבים בפרלמנט; 16/24 בעזה.
בלשון פשואה: 3/4 מהפלסטינאים רוצים את שלטון חמס כי הם מזדהים עם מטרות הארגון. בין המטרות, לפי "אמנת חמס": "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד, חסן אלבנא, רחמי אללה עליו".
לכן מטרת אוכלוסיית עזה היא למחוק את ישראל ממפת העולם – רצח עם והם אינם מכירים בהבדל בין צבא לאוכלוסייה.
ב07/10 הם ביצעו אונס ורצח עם לשמחת תושבי עזה. לפי השידורים באינטרנט, אזרחים גם הם רצחו ואנסו, בזזו והרסו. אזרחים היכו והתעללו בחטופים. לא שמענו קול אחד! של עזתי בעולם כולו שמחה ויצא נגד; ההיפך הוא הנכון – בכל העולם שמחו והפגינו בעד אנסים, רוצחים וחוטפים ונגד מדינה שמנסה לשחרר אותם. גם היום, נציג פלסטינאי בכנסת משווה בין אנסים, שורפי ילדים חיים, רוצחים וחוטפים לבין חטופים שלא עשו להם פיזית כלום בחייהם ושחלק מהם עזרו להם בפועל לכן, בפועל, "אין שם אוכלוסיה אזרחית" והמלחמה היתה נגד כל תושב עזה כי כל תושב עזה מזדהה עם רצח עם.