בימים שקדמו ליום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, לא נקטה מדינת ישראל בפעולות נדרשות נוכח ידיעות על איום הולך ונבנה בחזיתות. ההימנעות מגיוס והיערכות כוחות בחזיתות היא "המחדל" בהקשר הצבאי של מלחמת יום הכיפורים. אצל רבים בקרב הציבור מקובלת הדעה שהאחריות למחדל הינה של ראשי המודיעין, ובראשם ראש אמ"ן אז אלוף אלי זעירא והעוזר למחקר של ראש אמ"ן תת-אלוף אריה שלו.
בספר שפורסם לפני כשנה, "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים", עליו חתומים כסופרים אבי, ישראל טל, שהיה סגן הרמטכ"ל באותה מלחמה, ואני, מובאות קורות הימים שקדמו למלחמה, כמו גם פרקים מרכזיים בניהול המלחמה עצמה.
יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספר נוסף שלו "אכזבה וגאווה - מלחמת יום הכיפורים" יצא לאור ב-2023 בהוצאת "טפר - הוצאה לאור".
בערב ליל הסדר הלכנו לכיכר החטופים. זו הייתה חוויה מצמררת, כמעט דתית. הקהל הגדול שנאסף סביב המאהל הגדול בו התכנסו המשפחות היה חרישי מאוד וענן עצב עמד מעל רחבת המוזיאון. ידעת שכל מי שהיה שם שאל את עצמו איפה הם, מה הם עושים עכשיו, קר להם, על מה הם חושבים, איך הופקרו ככה.
מתוך המאהל הגדול בקעה שירה והקהל בחוץ הצטרף אליה כמו בתפילה, שיר אחר שיר, ולא יכולת שלא להפוך בשורה "שלח את עמי" ולשיר עם כולם "דומם שטה תיבה קטנה" בעצב עמוק ובלי אבק ציניות לשם שינוי.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.
אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.
ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מציע למחבר לקרוא את דו"ח ועדת אגרנט, ולכל הפחות את הפרק העוסק בהמלצות האישיות , על דדו, זעירא, שליו, חופי ועוד.
הועדה עשתה עבודה גדולה, עם תחקירנים מצוינים ואין סיבה לשנות את מסקנותיה גם לאחר כמעט 50 שנה.
הועדה צדקה כשהאשימה את הרמטכ"ל דדו, שלא הכין את צה"ל כראוי, שמעשיו בשבת 6.10.73 שיותר הפריעו מאשר הועילו, ובניהול ופיקוח כושלים על אלופי הפיקוד בימים הראשונים למלחמה.
אבל אשמת דדו לא פוטרת את ראש המודיעין, זעירא מהמחדל המודיעיני הנורא.
זעירא אשם בכך שהכינוי "אלארמיסט" נדבק למי מפקודיהם שהתריע על מלחמה, בנזיפות ליערי – רע"נ מודיעין סוריה- שהתריע לפיקוד צפון על התקפה סורית ב 1.10.73, בעיכוב קריטי של המידע שהסוביטים פינו את אנשיהם כי ידעו שתהיה מלחמה, בשקר בענין אי הפעלת האמצעים המיוחדים למרות שאמצעים אלה הוכיחו את עצמם במאי 1973, בהטעיה שהמלחמה תתחיל ב 6 בערב למרות שהמוסד העביר שנותקף עם חשיכה – כלומר קודם- ועוד.
ועדת אגרנט קבעה גם שזעירא הבטיח להתריע על מלחמה מספר ימים מראש, למרות שלא יכול היה להתחיב לכך.
המחבר טוען שהרמטכ"ל דדו ושר הבטחון דיין יכלו להעריך בעצמם את הסיכון, וזאת על סמך כוחות האויב שהיו פרושים על הקו הקדמי. טענה זו נכונה רק חלקית. לזעירא היו ידועים עשרות סימנים מעידים, העבר של הסוכנים ( האם נתנו גם אתרעות שווא), העבר של פרישת כוחות האויב במצבים חריגים ועוד. כל אלה היו כלים להערכה האם פני האויב למלחמה, והרמטכ"ל ושר הבטחון לא ידעו אותם ולא היה מתפקידם לדעת
לדוגמא: זעירא ידע שהחטיבה הסורית המשורינת 47 נעה לקו הקדמי, ושתנועה זו קורה רק לקראת מלחמה.
כפי שועדת אגרנט המליצה, רצוי היה שיהיו עוד גופי הערכה, כדי שהממשלה והצבא יושפעו מעוד ניתוחי מצב, ולא רק מדעת זעירא החכם אבל בעל עודף הבטחון העצמי.
לדעתי, דו"ח ועדת אגרנט דן בכל זה, נימק ופסק נכון.
אני קורא אצל שמעון גולן כי בבוקר המלחמה דנו באגף מבצעים במטכל האם לגייס את 179 ,חטיבת הגיוס המהיר ,
מאחר והימח שלה נשדד על ידי חטיבה 7 בימים הקודמים לבסוף גייסו אותם הגיעו לפילון ומשם לצומת גולני ובעזרת המלגזות של מזרע …
מה עשו באגם בערב יום כיפור
מה עשה סגן הרמטכל ו,,,ראש אגם
לטובת גיוס המילואים שתבע כביכול, במשך כל השבוע שלפני
יאיר טל, מונע כמובן מהרצון לשמר תדמית חיובית לאביו ז"ל, זה טבעי, אבל ברור שהוא לחלוטין אינו אובייקטיבי ומנסה מתוך ניגוד עניינים לאמת, לצבוע את מורשת אביו בצבעים יפים, אבל מה לעשות שהעובדות ההיסטוריות מוכיחות שלאביו חלק מהותי במחדל.
ראשית, במאמר יש ניתוח מפורט, לא לגמרי שלם עם המודיעין וההתרעה, אבל המחדל של המלחמה הזו היה הרבה יותר נרחב.
ראשית, מוכנות הצבא, רמת המוכנות הפיזית היתה מתחת לכל ביקורת, מחדל הימחי"ם הנוראי, בו עמדו כלי מלחמה במצב תחזוקתי נוראי שגרם לבזבוז זמן יקר ביכולת המילואים להגיב במהירות.
מעבר לזה היה גם מחדל ענק ברמת תורת הלחימה האסטרטגית והטקטית.
ברמה האסטרטגית צה"ל לא בנה תכניות למקרים בהם המצרים והסורים ינחלו הצלחות ראשוניות, כל ההכנה היתה להעברת הלחימה לשטחי האויב ומיגורו. לא היתה הבנה למוגבלות יכולת הפעולה של ח"א עקב העצמת כוחות הנ"מ של האויב. (כל זאת למרות שבמלחמת ההתשה שקדמה ליום כיפור כבר התגלה פוטנציאל כוחות הנ"מ של האויב והיה מודיעין מדוייק לגבי היקפו ופריסתו)
אי אפשר לנקות את אלוף ישראל טל מאחריות, לפחות חלקית לנ"ל
גם ברמה הטקטית היו מחדלים קשים, למשל, כוחות השיריון תורגלו למלחמת שריון בשריון תוך זלזול נוראי בכוחות החי"ר וחוסר הבנה מוחלט בסיכון מטילי הנ"ט למרות שהיה מודיעין לגבי תכונותיהם והיקפם.
אין ספק של"מר שריון", אלוף ישראל טל, הייתה השפעה גדולה על התו"ל ומכאן אחריותו המשותפת למחדל בתחום הזה.
רוב האמור לעיל הוא מתוך ידיעה אישית ובלתי אמצעית. הייתי טנקיסט לפני המלחמה, במהלכה ואחריה.
בנוסף, לדעתי, האלוף טל טעה באובססיה שלו לבנות טנק ישראלי בזמן שהטנק מאבד מתפקידו המרכזי בלחימה, בעיקר עקב היותו יותר פגיע מבעבר.
חשוב לציין שבוודאי במבט לאחור, ברור שישראל הייתה יכולה כתחליף, לרכוש (או להרכיב) טנקי אברהמס אמריקאיים.
נכון שהפיתוח הזה קידם את תעשיית הביטחון בארץ, אך הכיוון מוטעה.
הטעות הזו עלתה לישראל ועדיין עולה בכסף ענק ובאובדן אלטרנטיבות עדיפות.
עפר סטולר
קראתי את הספר כולו. ספר חשוב מאד, שמלמד קודם כל על כובד האחריות הנורא שהיה מונח על כתפי מקבלי ההחלטות ועל כושר העמידה המופלא שלהם בשעות הקשות. כשקראתי נזכרתי בתיאור של הרמטכ"ל הצרפתי שנשבר ופרץ בבכי כאשר התברר לו שהקו נפרץ והצבא הגרמני פורץ לתוך צרפת. אצלנו זה לא קרה.
אבל השתכנעתי שועדת אגרנט עשתה נכון כאשר קבעה כי צה"ל ולא דרג מדיני כלשהו הוא האחראי למצב שבו הוא נתפסנו עם פרוץ האש. לא רוה"מ ולא שרהב"ט אחראים לאי המוכנות של הכוח הסדיר. מי שייקרא בעיון את פקודת "אשור", המופיעה בספר, ילמד שהיא עוסקת אך ורק בתגבור הכוחות ולא קובעת היכן הם ייערכו או ע"פ איזו תוכנית ולקראת מה. התיגבור בוצע אבל הכוח לא נערך כראוי, ואם הפיקוד לא נערך זו גם תקלה חמורה של המטכ"ל, שלא בדק זאת. לא מספיק רק לספור טנקים, כפי שטל עושה לכל אורך הספר, צריך לבדוק היכן וכיצד הם ערוכים ומה מידת המוכנות שלהם. האחריות על כך היא רק של המטכ"ל, שטל היה חבר בכיר בו. כך למשל, טל כותב שחטיבות אוגדה 252 נערכו כראוי. בפועל חטיבה 14 הייתה כמעט כולה בתעוזים 10 ק"מ מקו התעלה וחטיבות העתודה היו שתיהן במחנות הנמצאים 70 ק"מ מהתעלה, כאשר אחת מהן 460 לא הייתה מוכנה לקרב מכיוון שהגיעה לסיני ערב קודם. מכל זה לא ברור על סמך איזה ידע מקצועי קובע טל בספרו שהכוחות בסיני נערכו כראוי לקראת המתקפה המצרית.
אותו דבר חיל האוויר. לא רוה"מ ולא שרהב"ט גרמו לחיל האוויר להמשיך בתצורת תקיפות שדות תעופה עד 1300 ואז להורות לכל מטוסי חיל האוויר להחליף לחימוש קרבות אוויר. בני פלד והרמטכ"ל, ביוזמתם ולא ע"פ הוראת הממשלה, היו אלה שמשכו זמן בתקווה שההתקפה המקדימה תאושר בכל זאת, אחרי שהיא בוטלה כבר בשעות הבוקר המוקדמות. כמו כן בני פלד צריך היה לדעת שלהגנת שמי המדינה של אז היו מספיקים 70 מטוסים מתוך ה300 ויותר שהיו בידיו. אבל משום מה הוא החליט בשעה 1300 להעלות את כולם לתצורת קרבות אוויר. לכן כשנפתחה האש חיל האוויר הישראלי נתפס לא מוכן כמעט כמו חיל האוויר המצרי ב- 1967. גם על כך לא אחראים רוה"מ או שרהב"ט אלא רק צה"ל.
דבר אחרון שלא מופיע בספר – בפרוטוקול חקירת רוה"מ בועדת אגרנט היא העידה כי לשאלתה את הרמטכ"ל אמר לה דדו שהכוח הסדיר ערוך ומוכן במלואו. גם על בסיס דבריו אלה של הרמטכ"ל, שמטהו לא בדק אם אכן הכוח ערוך, קיבלה רוה"מ את התביעה האמריקאית לא לתקוף בהתקפה מקדימה את סוריה.
גם בימינו צה"ל הוא האחראי הבלעדי לביצועים של עצמו בשדה הקרב. הסידור שעל פיו אם צה"ל מצליח אזי התהילה היא רק שלו ואם הוא נכשל אזי האשמה היא בדרג מדיני צריך להיפסק אחת ולתמיד.
תודה על מאמר מרתק! ביום הכיפורים ההוא ב-73 שירתתי כחיילת בבסיס עורפי, הייתי בתורנות חג כשלקראת הצהריים הודיע מפקד הבסיס (עורפי, כאמור) שיש כוננות מלחמה והחזיר מהבית את כל חיילי הבסיס בו ביום. עוד באותו לילה הפך הבסיס שלנו למרכז גיוס מילואים, ומאות אוטובוסים עמוסי מילואימניקים שהגיעו לבסיס יצאו ממנו בכל יום לחזית. הידיעות שזרמו משם היו קשות. באותו לילה נפרדתי ליד גדר הבסיס מהחבר שלי שירד לסיני עם היחידה שלו. כמו רבים, גם הוא חזר מהמלחמה אדם אחר. ימים נוראים.