1
אם יש סיפור אחד, קטן לכאורה, שממחיש את מצבם העגום של העצים בישראל ואת חוסר האונים של מי שמנסים להגן עליהם, הרי זה סיפורו של ברוש אחד שניצב בפאתי עמק יזרעאל.
הברוש הטמיר הזה מתנשא בקיבוץ שער העמקים, השוכן בנקודת התפר שבין עמק זבולון לעמק יזרעאל. הקיבוץ ביקש רישיון לכרות אותו: מתברר שהברוש עמד בדיוק במקום שבו תוכנן להיסלל נתיב לרכבי Club Car. או שמא תכננו לסלול נתיב בדיוק במקום שבו עמד העץ. כך או כך, העץ הפריע.
הבקשה אושרה על ידי פקידת היערות האזורית, אבל משנודע ברבים דבר הכריתה הצפויה, התברר שלא כולם בקיבוץ שלמים עימה. אחד מתושבי הקיבוץ מיהר להגיש השגה לפקיד היערות הראשי במשרד החקלאות, ד"ר ארז ברקאי.
במסגרת הדיון בהשגה נערך סיור במקום, שאחריו פרסם פקיד היערות ברקאי את החלטתו: ההשגה התקבלה, הכריתה בוטלה
בנימוקי ההשגה כתב, בין השאר: "מדובר בעץ בוגר ובריא בעל שיעור קומה הנראה לעין מרחוק, ושהוא נכס טבעי ואקולוגי בעל ערך גבוה המהווה נקודת ציון נופית ייחודית ביישוב […] לפני שממהרים לכרות אותו בטענה שהוא מפריע לתשתיות שהם בסך הכול שביל, חובה לבחון חלופות סבירות כמו עקלתון בשביל החדש במקום לכרות לחלוטין עץ שיכול להמשיך ולשגשג שנים רבות".
במסגרת הדיון בהשגה נערך סיור במקום, שאחריו פרסם פקיד היערות ברקאי את החלטתו: ההשגה התקבלה, הכריתה בוטלה.
"מדובר בעץ ברוש מרשים ביותר המתנשא לגובה של כ־12 מטר", נימק ברקאי את ההחלטה, והבהיר כי לאחר שבחן את האזור הגיע למסקנה כי ניתן להעביר את השביל בתוואי חלופי שייתר את הכריתה.
בקיבוץ לא התייאשו, והחליטו שעם כל הכבוד לעץ, השביל יעבור גם יעבור בתוואי שתוכנן. סלילת השביל התבצעה כשהעץ ניצב במקומו, אלא ששום דבר סביבו לא נותר כשהיה: העץ ושורשיו נעטפו במעטפת בטון, הגזע נפגע משופל במהלך העבודות, והתשתיות הלכו וסגרו עליו.
בשלב הזה נכנסה לתמונה עמותת "רחובות של עצים", הפועלת להגנה על עצים בכל הארץ. "תוך כדי העבודות ראינו שזה עומד להיגמר רע", אומרת מורן ברגר, מנהלת העמותה, "ופנינו לפקיד היערות הראשי שיתערב.
פקיד היערות ואנשיו אומנם פנו לקיבוץ וביקשו להימנע מפגיעה בעץ, אבל במקביל הבהיר הפקיד שאין לו שום סמכות אכיפה ויכולת לוודא שהחלטתו מבוצעת ושלא פוגעים בעץ
"חפרו ליד השורשים של העץ, יצקו בטון, פגעו בו. דרשנו שישקו אותו, שיגדילו את הגומה שלו. אם פקיד היערות אסר לכרות אותו, זה אומר שמותר להרוג אותו בדרך אחרת?"
פקיד היערות ואנשיו אומנם פנו לקיבוץ וביקשו להימנע מפגיעה בעץ, אבל במקביל הבהיר הפקיד שאין לו שום סמכות אכיפה ויכולת לוודא שהחלטתו מבוצעת ושלא פוגעים בעץ. ברגר וחבריה מגיני העצים נדהמו: בשביל מה יש חוק, אם כל כך קל לעשות ממנו צחוק?
הדבר הבא שקרה היה גם הדבר הצפוי ביותר: הברוש הוותיק מת. הוא לא נכרת, הוא פשוט נחנק למוות. מייד לאחר מכן פנה הקיבוץ שוב וביקש להוציא רישיון כריתה, בנימוק שמדובר ב"עץ מת, עץ יבש אחרי עבודות תשתית". כי באמת, מה הטעם להשאיר עץ מת שתקוע באמצע שביל של רכבי קלאב קאר?
אנשי "רחובות של עצים" מיהרו שוב להגיש ערר, בטענה שעבודות הסלילה הן שפגעו בעץ וגרמו למותו, וכי יש חשד לעבירה פלילית שמצריכה פתיחת חקירה. ואם יש חקירה, העץ הוא הראיה. וראיות, כידוע, אסור להשמיד.
ברקאי קיבל את הערר פעם נוספת ואסר לכרות את הברוש ז"ל. "ניכר כי למרות החלטת השימור", כתב בנימוקי ההחלטה, "לא ננקטו שום פעולות בקרב מבצעי הפרויקט שיבטיחו את שימורו של העץ, וככל הנראה העץ התייבש ומת בעקבות העבודות שבוצעו בקרבתו.
גווייתו של העץ עומדת עד לסיום החקירה שאי אפשר לבצע. זה מסוכן כי הוא עלול ליפול, ונותר רק לקוות שזה לא יהיה על הראש של עובר אורח. אם זה חלילה יקרה, משטרת ישראל מן הסתם תפתח בחקירה
"בגלל אירוע זה נפתח אירוע חקירה שטרם הושלם […] רישיון כריתה לעץ זה יינתן רק לאחר השלמת הליכי החקירה".
הברוש עדיין עומד שם, כפוף, כמוש ומשחים מיום ליום. לא ברור עד מתי, משום שבפועל – כפי שסופר כאן לאחרונה – אין כיום בישראל סמכות לבצע חקירה פלילית על כריתת/המתת עצים, משום שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מסרב לחתום על הסמכת אנשי היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות של משרד החקלאות.
אז גווייתו של העץ עומדת עד לסיום החקירה שאי אפשר לבצע. זה מסוכן כי הוא עלול ליפול, ונותר רק לקוות שזה לא יהיה על הראש של עובר אורח. אם זה חלילה יקרה, משטרת ישראל מן הסתם תפתח בחקירה. מעניין מי יימצא אשם.
ממנהלת הקהילה של קיבוץ שער העמקים נמסר בתגובה: "צר לי שהרושם שנוצר הוא שלאחר שנדחתה בקשת הכריתה הקיבוץ עשה הכל כדי 'לגרום' לעץ למות וליצור מצב שלא תהיה ברירה אלא לאשר את הכריתה. ההיפך הוא הנכון! קיבוץ שער העמקים הוא אחד הקיבוצים היפים, המטופחים והירוקים שאני מכירה.
"הקיבוץ לא היה נראה כמו שהוא נראה אם התנהלות הקיבוץ הייתה כפי שמצוין. הקיבוץ באופן שיטתי דואג לעצים, נוטע עצים ודואג לבריאותם לאורך כל השנה. כך היה מיום הקמתו וכך ימשיך לפעול גם בעתיד!"
2
מזמן לא קראתי טקסט מדויק כל כך על מצב הטינוף במרחב הציבורי בישראל כמו זה שכתבה בדף הפייסבוק שלה תמר אליהו, סגנית מנהל אגף שפ"ע במועצה האזורית בני שמעון.
"אחרי שלושה ימים אינטנסיביים, המסקנה שלי קשה מאוד: זה לא שלא מנקים את מדינת ישראל, [אלא] שאנחנו מלכלכים אותה בקצב שפשוט אי אפשר להדביק"
הנה הוא לפניכם, בקיצורים מינימליים:
"חזרתי מטיול משפחתי של שלושה ימים בצפון, ואני מודה, אני חוזרת קצת שבורה. עברנו דרך לפחות שש רשויות שונות. שלוש ערים, שתי מועצות אזוריות ומועצה מקומית אחת. קניונים, מתחמי קניות, מסעדות, חופי רחצה, אתרי טבע ומרחבים ציבוריים. וכמי שמנהלת שפ"ע, העין שלי נמשכת כמעט באופן אוטומטי לנראות המרחב.
"אני רואה את העובדים, את מאמצי עבודת הניקיון. אני רואה את הגינון, את התחזוקה, את הפחים, את ההשקעה ואת המשאבים. ואחרי שלושה ימים אינטנסיביים, המסקנה שלי קשה מאוד: זה לא שלא מנקים את מדינת ישראל, [אלא] שאנחנו מלכלכים אותה בקצב שפשוט אי אפשר להדביק.
"וזה כבר לא עניין של רשות כזו או אחרת. לא של עירייה שלא מתפקדת, לא של מועצה שלא משקיעה. לא של קבלן ניקיון. זו שאלה של תרבות. של חינוך. של אכפתיות.
פעם, כשראיתי לכלוך במרחב הציבורי, עוד הייתי יכולה לחשוב שמדובר במיעוט. קומץ של אנשים חסרי התחשבות. משהו נקודתי שאפשר להעיר עליו, להרים, לנקות ולהמשיך. אבל היום? זה כבר מרגיש כמו תופעה רחבה מדי.
"כוסות, בקבוקים, אריזות, שקיות, בדלי סיגריות, שאריות אוכל – בכל מקום. גם במקומות שבהם ברור שמישהו היה שם רגע קודם וניקה. גם במקומות שבהם יש פח במרחק של כמה צעדים. גם במקומות שהושקעו בהם כל כך הרבה כסף ומחשבה כדי שיהיו נעימים, יפים ונקיים.
"חסכתי מכם תמונות של שירותים ציבוריים. והלב שלי פשוט נקרע. כי בסוף, אין מערכת ניקיון בעולם שיכולה לנצח חוסר אכפתיות. אפשר להוסיף עוד פחים. אפשר להגדיל תדירות פינוי. אפשר להעסיק עוד עובדי ניקיון. אפשר לשטוף, לטאטא, לגזום, לשתול, לתחזק ולהשקיע עוד ועוד.
"אבל אם אנחנו, ציבור משתמשי הדרך, לא נעצור רגע ונבין שהמרחב הציבורי הוא גם שלנו – שום דבר מזה לא יספיק.
"וזה אולי הדבר שהכי התביישתי בו בטיול הזה. לא בלכלוך עצמו, אלא בהבנה שככל הנראה יש כאן אנשים שפשוט לא רואים אותם. לא רואים את מי שקם בבוקר כדי לנקות אחריהם. לא רואים את הכסף הציבורי שהושקע במקום. לא רואים את האנשים הבאים אחריהם. ובעיקר – לא מרגישים שזה שלהם.
"התהפכה לי הבטן כשמאבטח נאלץ להרים את הקול שלו באחד מהקניונים על חבורת נערים ונערות, שחשבו שזה 'קורע' לעשות מלחמת אוכל ולזרוק אחד על השני שאריות מזון. אני לא יודעת מתי הפסקנו להרגיש אחריות כלפי משהו שהוא לא הבית הפרטי שלנו. אולי הגיע הזמן לדבר על זה.
"כי ניקיון הוא לא רק עניין של פחים, עובדי ניקיון ותקציבים. ניקיון הוא תרבות, והמרחב הציבורי הוא מבחן לאכפתיות שלנו כחברה. ובמבחן הזה, נכון לעכשיו, נכשלנו בענק".
3
זה התחיל בפוסט של תומר אביטל, האקטיביסט והמועמד מספר 15 ברשימת הדמוקרטים לכנסת. הוא סיפר שנכנס עם בנו לסניף של "סי קפה" באחת מתחנות המנוחה בפאתי כביש 6, וביקש שבמקום שיגישו לו את הקפה בכוס חד־פעמית, ימזגו אותו לכוס הרב־פעמית שהביא מהבית.
זהו נוהל מקובל בבתי קפה רבים באירופה, ופה ושם גם בארץ, לטובת הפחתת השימוש בחד־פעמי – תחום שבו ישראל נמנית עם הצמרת העולמית.
לתדהמתו, קיבל תשובה שלילית. "אלה ההנחיות". לכל היותר הסכימו להכין את הקפה בכוס חד־פעמית, ומשם הוא יכול למזוג אותו לכוס שלו. זה כמובן חסר טעם, משום שדבר אינו נחסך.
את הכוס הרב־פעמית שלהם, אגב, הציעו ב"סי קפה" לאביטל לקנות בלא פחות מ־70 שקל. בפעם הבאה שכביש 6 יוצא למכרז לזיכיונות לבתי קפה, כדאי שיוסיף סעיף קטן: חובה לאפשר כוס רב־פעמית מהבית
מערכת "יהיה בסדר" ב"גלי צה"ל" החליטה להרים את הכפפה ופנתה לרשת "סי קפה". התשובה של הרשת רק מגבירה את המבוכה. מתברר שהיא מציעה ללקוחות כוס רב־פעמית משלה, שהשימוש בה "מאפשר לשמור על איכות, אחידות ובטיחות המשקה".
אנחנו אמורים להאמין שב"סי קפה" מסרבים למזוג את הקפה לכוס שהלקוח מביא מהבית מחשש שטעמו המשובח של הקפה ייפגע, או שהכוס תימס ותיגרם לו כוויה?
את הכוס הרב־פעמית שלהם, אגב, הציעו ב"סי קפה" לאביטל לקנות בלא פחות מ־70 שקל. בפעם הבאה שכביש 6 יוצא למכרז לזיכיונות לבתי קפה במתחמי המנוחה, כדאי שיוסיף סעיף קטן: חובה לאפשר ללקוחות להביא כוס רב־פעמית מהבית.
4
לפני כמה שנים הכינו בעמותת "כרישים בישראל" פוסטר עם כל הבטאים שאי פעם נצפו במפרץ אילת. הבטאים הם קרובי משפחה של הכרישים, לרוב שטוחים ורחבים יותר, דוגמת הטריגון (דג החתול המוכר).
השבוע היא באה. צוללים פגשו אותה, שלושה מטרים אורכה, מלאת כריזמה ונוכחות כמו משאית תת־ימית קטנה. וההתרגשות בקרב חובבי הכרישים והבטאים גדולה
אחד הדגים בפוסטר – מספר 16 – היה פייק ניוז: כינורית כדת־ראש. מדובר בדג מרהיב וגדול, מין נדיר שנמצא בסכנת הכחדה קריטית, נצפה בעבר בעקבה ובנואיבה – אבל לא באילת. "הכנסנו אותה לפוסטר כי האמנו שהיא תבוא", אומרת ד"ר עדי ברש, יו"ר העמותה.
השבוע היא באה. צוללים פגשו אותה, שלושה מטרים אורכה, מלאת כריזמה ונוכחות כמו משאית תת־ימית קטנה. וההתרגשות בקרב חובבי הכרישים והבטאים גדולה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנובקשר לסעיף מספר 2. הליכלוך: מסתבר שבארץ שליש עובדים ומשלמים מיסים, שליש הולכים למילואים ושליש מתנדבים, אבל זה אותו שליש.
ויש גם את השליש שלא עובדים וחיים מקצבאות, שליש שמתחמקים מהצבא ומהמילואים ושליש שמטנפים את המדינה, וזה אותו שליש.