"ככל שהבכירים האיראנים נדרשים יותר ויותר לסוגיות אחרות שעל סדר היום, ובראשן המשבר הכלכלי המחריף, קריסת תשתיות המים, הצורך בשיקום היכולות האסטרטגיות, ובראשן תוכנית הטילים הבליסטיים, בעקבות מלחמת 12 הימים, וכן שיקום מרכיבי "חזית ההתנגדות", ובראשם חזבאללה. כך פוחתת יכולתם להוסיף ולהקדיש קשב לסוגיה הפלסטינית. " – ומה כל אלה אם לא לשם התמקדות בסוגיה הפלסטינית?
שמואל בר

אנלוגיה יפה. אין ספק שהציבור הדתי-לאומי המיוצג על ידי סמוטריץ' את בן גביר מפגין קהות חושים הולך ומקצין ואף עוינות כלפי הסבל של כל נפגעי המלחמה: חטופים, משפחותיהם, משפחות חללי צה"ל (אלה שלא מברכים את קב"ה על כך שנפל בחלקם להיות הורים ל"שהידים"), מפונים וכו'. האמירה קהת החושים של גולדקנוף "למי רע כאן" בשעה שכל כך הרבה סובלים ומתים ונמקים במנהרות אומרת דרשני. גם הדמוניזציה של המפגינים (לדמיין מטרה בדמות שקמה ברסלר או לכנות עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר "פושעת" מחריפה את הפילוג. בסונה ובשיעה זה הגיע לכך שכל צד מטיל ספק ב"מוסלמיותו" של הצד השני (רואפצ' ככינוי סוני לשיעים ונואצב ככינוי שיעי לסונים). כך גם הצד הדתי-לאומי ביהדות רואה בחילוני הליברלי "מי ששכחו מה זה להיות יהודים" ונטשו את גרסתא דינקותא של הרב קוק שראה בחילונים מי "ששואלים שאלות אמיתיות, שגדולי התורה נאלצים להתמודד איתן וכך להרחיב את התורה ולהגדיל אותה" ושל חז"ל ש"אף על פי שחטא — ישראל הוא". בתנאים אלה הקריאה לאחדות היא כמו "אחדות השורה" והקונסנסוס בעולם הערבי – התיישרות מתונים לפי תפישות הקיצוניים. חלק גדול מהציבור החילוני מאס בסיסמאות של "ביחד" ו"אחדות" וזהו שלב טרומי לפילוג סופי

נראה לי ממש לא מדעי להגיע למסקנות כאלה על סמך מכתבים. אדם כותב דברים ביודעו שיש מי שיקרא אותו – אם לא הציבור הכללי, לפחות הנמען. יש לו תדמית שהוא מבקש להקרין. אין הדבר דומה לפסיכו-אנליזה שחודרת שכבות של תודעה. גם המסקנות הן כמו שהיינו אומרים בילדותנו "גילוי אמריקה". אדם בעל כשרונות מפנה את כשרונותיו למסלול מסכן חיים ולא למדע, עסקים, וכו' בגלל שהוא תופש את התקופה כציווי שעליו לשים בצד את הדברים האחרים למען הכלל. ללא המנגנון הזה יפלו (ואכן נפלו) עמים. זה נכון גבי לגבי גיבורי תש"ח שתפשו את עצמם כמי שחייבים להסתכן בהקרבה עצמית שכן החלופה היא השמדה טוטאלית.