בישראל משווים את מתקפת חמאס על עוטף עזה למתקפה של דאעש או לפעולה נאצית. אבל בהקשר ההיסטורי של האסלאם אפשר להשוות זאת לאירוע המטלטל את האסלאם עד היום, טבח הצבא האומיי במשפחת הנביא בכרבלא, אירוע מחולל שיצר את הדת השיעית וקיבע את המלחמה בסונה עד עצם ימינו אלה.

הסכנה היא, שכשם שהסונה והשיעה נכנסו לעימות דתי-היסטורי חסר מרפא, כך יחסי ישראל והפלסטינים ייכנסו לאותו מסלול לדורות.

הסכנה היא, שכשם שהסונה והשיעה נכנסו לעימות דתי-היסטורי חסר מרפא בעקבות טבח הצבא האומיי במשפחת הנביא בכרבלא, כך יחסי ישראל והפלסטינים ייכנסו לאותו מסלול לדורות

אבל יש עוד סכנה גדולה לא פחות, ואולי יותר, שגם הדת היהודית תתפלג לשני זרמים אויבים, בגלל שחלק העם שנפגע אנושות ב-7 באוקטובר, החלק הליברלי-ציוני, חש נבגד מן החלק האמוני הנמצא כרגע בשלטון. על פי תחושותיו של החלק הליברלי-ציוני – השלטון לא מגלה סימפטיה לסבל ולמצוקה של נפגעי הטבח, ונקודת המבחן עלולה להיות גורל החטופים בשבי חמאס.

אם לא יחזרו בהקדם, או חלילה ימותו במנהרות, השסע יהיה כל כך עמוק, עד כדי פילוג, ונקווה שנתבדה ובקרוב. בינתיים הסכסוך הפנים-יהודי מתעצם על רקע חילוקי הדעות המרים האלה, ומגיע לשיא חסר תקדים בהתרסה חילונית מכוונת נגד היהדות הפוליטית  – שמתבטא בקריאה לאכילה מופגנת של לחם בפסח.

תראו מה רץ ברשת? השנה פוסחים על פסח. לאן הגענו?! pic.twitter.com/tbLvno0M34

— pinhas inbari (@inbari_pinhas) April 18, 2024

כרגע אולי איננו חשים בסכנה המתקרבת במלא מוראה, אבל שלא נדע מה יקרה אם יתברר שכבר אין את מי להחזיר, חלילה.

הבעיה היא שהממשלה האמונית לא קשובה לצרכים הלאומיים, ואין לה העומק האינטלקטואלי להבין את האתגרים ההיסטוריים הממתינים להכרעתה. כל אחד קשוב לבייס שלו, ומה שמעניין את הפוליטיקאים של היהדות הפוליטית זה מה שיאמרו בבית הכנסת שלהם.

אנו כבר רואים לקראת פסח את ההתפלגות בין היהדות הציונית, שכבר שומעים בתוכה קולות לפסוח על הפסח, כי אין חירות ואין חג לחטופים, לבין היהדות האמונית-חרדית, שלא מוכנה לגרוע שום פסיק מליל הסדר.

הממשלה האמונית לא קשובה לצרכים הלאומיים, ואין לה העומק האינטלקטואלי להבין את האתגרים ההיסטוריים. כל אחד קשוב לבייס שלו, והיהדות הפוליטית מתעניינת רק במה שיאמרו בבתי הכנסת שלה

בגלל החשיבות העליונה של שחרור החטופים, כדאי לשוב ולסקור איפה אנו עומדים. בשורה התחתונה, הטענות שבנימין נתניהו לא מעוניין בעסקה – יש להן על מה לסמוך, והוא מנצל את בורות הציבור ומשפחות החטופים כדי לתעתע.

כבר מן היום הראשון דרישתו שהצלב האדום יבקר את החטופים עוררה תהיות. לכאורה, דרישה צודקת, ומשפחות החטופים השבורות, אבל התמימות, תמכו בזה בכל לב, כי השתוקקו לדעת מה עלה בגורל יקיריהם.

אבל, נתניהו ידע כי חמאס לא יקבל את הצלב האדום. הוא מעולם לא קיבל אותם בהיותו ארגון טרור דאע"שי. חמאס הסכים רק שהצלב האדום יקבל את החטופים בעסקה הראשונה, וזאת כדי להפגין את משילותו, ולהראות כי איננו דאע"ש.

במילים אחרות: נתניהו גם גרם לדחייה ולעיכובים בעסקה שעלו בימי סבל ארוכים לחטופים ומשפחותיהם, גם נתן לחמאס להשתחרר מסטיגמת היותו דאע"שי, וגם איפשר לחמאס להפגין שהוא עדיין השליט. באמצעות המריבה המיותרת עם הצלב האדום איבדנו את תנופת העסקה המהירה, שעדיין היה אפשר לעשות.

מה המצב כעת? שוב נתניהו מתעתע. הציבור מקבל מצג שווא כאילו מדובר בעסקה מן הסוג הישן כמו של גלעד שליט. אסור חלילה לעשות עסקה ש"תחזק את חמאס". אבל עזה הרוסה, חמאס מובס, המלחמה לא עומדת להיגמר במהרה, ואין שום סיבה לכבד הבטחות לחמאס.

בשל החשיבות העליונה של שחרור החטופים, כדאי לשוב ולסקור איפה אנו עומדים. בשורה התחתונה, יש בסיס לטענות שנתניהו לא מעוניין בעסקה – והוא מנצל את בורות הציבור ומשפחות החטופים כדי לתעתע

העסקה האמיתית היא אם יחיא סנוואר יישאר בחיים או ימות. החטופים היום הם המגן האנושי של סנוואר, וצריך למצוא פתרון לבעיית סנוואר.

הרשות הפלסטינית גיששה אצל אלג'יריה שתקבל אותו, אבל אלג'יריה סירבה, כי היא עצמה עסוקה במאבק פעיל נגד האחים המוסלמים בתחומה. הרשות פנתה למאוריטניה, אבל לא נראה שסנוואר יסכים, כי שם יחסל אותו מי שיחסל. לאיראן הוא לא יילך, ובקטאר יושבים אויביו מבית – איסמעיל הנייה וחאלד משעל. לפיכך, התמריץ לפתרון בעיית החטופים זה להבטיח לו מקום ברפיח. אבל שם יש לנו את הפייק של "הניצחון המוחלט".

וזה מביא אותנו למה שבאמת קורה בעזה. קורה שם הכל — חוץ מכיבוש רפיח. יש דווקא התייצבות של המצב הנוכחי, בו ישראל מבצרת את מקומה בצפון הרצועה ובמרכזה, ומכשירה גבול חדש בין החלק שבו תשלוט לבין דרום הרצועה.  ובגבול הזה אפשר לעשות ציר פילדלפי חדש שייתר את כיבוש ציר פילדלפי הישן, בגלל הפליטים, ובגלל הסכנה להוסיף גם את מצרים על אויבינו.

להתלכדות מדינות ערב הסוניות עם ישראל כבר יש תוצאה טובה בשטח. האמירויות חזרו, אחרי שבאו ונסוגו. סעודיה שבאה ונסוגה עדיין לא חזרה, והיא תחזור רק אחרי שיתברר איזה תפקיד מיועד לקטאר ביום שאחרי. בינתיים, יש בשורה טובה – כשמעצמה מוסלמית מתונה כמו אינדונזיה הצטרפה למדינות המסייעות לעזתים, ויכול להיות לה משקל מאזן לקטאר.

להתלכדות מדינות ערב הסוניות עם ישראל כבר יש תוצאה טובה בשטח. האמירויות חזרו, אחרי שנסוגו. סעודיה שנסוגה עדיין לא חזרה. היא תחזור רק אחרי שיתברר איזה תפקיד מיועד לקטאר ביום שאחרי

טורקיה רותחת על כך שישראל אפשרה לאינדונזיה להצטרף אבל חסמה אותה מן הסיוע לעזה, והשאלה היא האם ישראל תסלק גם את קטאר. אני סבור שלא, כי לקטאר מהלכים רבים על הממסד הישראלי, כולל על ראש הממשלה עצמו.

מה רע בקטאר? קטאר היא שותפה ראשית של איראן בשדות הגז של המפרץ הערבי, ולמרות הצלחתה הגדולה להסתיר קשר אסטרטגי זה, היא עדיין, באמצעות כלי התקשורת העוצמתי שלה, אל-ג'זירה, מעבירה לעולם הערבי את עמדות חמאס.

כמו כן, ממש בימים אלה חזרה המתיחות הישנה בין קטאר לבין הרשות ברמאללה, לשיאים שראינו בעבר, כאשר אל-ג'זירה תומכת בקיני הטרור הפרו- איראניים בג'נין נגד רמאללה, ומלבה את הלכי הרוח נגד הרשות בקרב הפלסטינים.

מבחינת אל-ג'זירה הטרוריסטים של ג'נין הם אנשי מוקאוומה (התנגדות), בעוד רמאללה משת"פית של ישראל. במילים אחרות: במאמץ האיראני לפרק את הברית הישראלית-סונית, קטאר היא עם איראן.

נתניהו יודע הכל, אבל מתעתע.

קטאר שותפה ראשית של איראן בשדות הגז של המפרץ הערבי, ולמרות הצלחתה בהסתרת קשר אסטרטגי זה – באמצעות כלי התקשורת העוצמתי שלה, אל-ג'זירה, היא מעבירה לעולם הערבי את עמדות חמאס

האם נתניהו יודע שהוא מוביל לפילוג הדת היהודית, אם לא ימהר לתת לסנוואר את חייו לשלל, אפילו ברפיח? מה יקרה לנו אם החטופים ימותו בשבי? מה זה יעשה לישראל – וליהדות? האם זה יהיה הכרבלא שלנו?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.