הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם. לכאורה פעולה אנושית ומתבקשת, למעשה פעולה אמיצה, ולצערנו אף חתרנית במידת-מה, במציאות הישראלית המקוטבת.

הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מעניין היה להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לכל העולם את מעשהו של ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול ההתקוממות של ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו". זו אותה צביעות של ראש ממשלה שמתפאר מעל בימת האו"ם בישראל המתקדמת והמקדמת זכויות להט"ב, ובכנסת מנסה למנוע קידום חוק איסור המרה ומונע מלקדם חוק שיסדיר באופן הגון את אפשרות הפונדקאות לזוגות להט"בים.

אני מאלו המבקשים להכיל – ואולי אף לקבל, או לכל הפחות להבין – את האחר. בין אם הוא שייך לקבוצת מיעוט, או למצער פגוע מסיבה זו או אחרת, או אם מדובר ב"סתם" אנשים אחרים ושונים מהרוב הדומיננטי. עלינו ללמוד לחיות עם השונים מאיתנו – פשוט כך. ולא, זה לא באמת כל כך פשוט. זה מורכב, זה מסובך, אבל זה הכרחי.

אני לא בעניין של לטפוח לעצמי על השכם, ובוודאי שאני נמצא בחברת רבים: לי ברור שהאדם הלבנוני המצוי אינו מחבל חיזבאללה המבקש להורגנו. כן, יחד עם אלו החושבים כמוני, אנחנו גם אותם אנשים שסבורים שמרבית הפלסטינים הם אנושיים ופרטנרים לגיטימיים לחיים משותפים. ולא, אנחנו לא מרגישים כך בגלל שאנחנו חיים במדינת תל אביב, לא זה מה שהופך אותנו לכאלו.

האם זה עניין של "גדלות נפש"? כזו הנדרשת שתהיה לאדם על מנת שלא ימהר להכליל וישתדל להכיל את ה"אחר"? כיצד קורה שהקריאה והרצון הגלוי לקרב צדדים שונים או "מנוגדים" לקראת הידברות ולהכרה מתפרשת עבור אחרים ככניעה? כיצד הבעה של אמפתיה לכאב אצל אחרים משמעה הזדהות עם האויב ומעשה של בגידה?

אני מבקש כאן לשאול: לא ברור לכולנו שהקלישאות הבאות הן נכונות: שבאמת רב המשותף על המפריד? שהכאב הוא אותו כאב, ושהרצון לשלום של מרבית הציבור, בכל ציבור, הוא משותף? שמלחמות אינן גזירת גורל? לא ידוע לכולם ששבטים, עמים ומדינות עם סכסוכים ארוכים וכואבים ומדממים משלנו מצאו בסופו של דבר את הדרך הנכונה להסדר ופתרון? כי זו עובדה, זו אינה תמימות.

מעניין להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לעולם את מעשה ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול התקוממות ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו"

כשקוראים את תגובתו של פייגלין לפיצוץ בנמל ביירות, או את תגובתם של איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' למחווה של הארת בניין העיריה בדגל לבנון, אפשר לתהות שאולי לא גדלות נפש חסרה להם, אלא שאולי משהו אחר נעדר כאן. אותו גן יהודי שכולם מדברים עליו, או התכונה היהודית הזו שלכאורה כולנו – היהודים – נולדנו איתה, המבקשת לראות גם במי שאינו דומה לנו – אנושי, גם אם הוא לא מאנשי שלומנו.

ציוץ של משה פייגלין על האסון בנמל ביירות

במדינה מתוקנת, הצבע הכתום היה צובע הערב את בניין עיריית תל אביב כתזכורת לגירוש מגוש קטיף.
במקום זה קיבלנו דגל של מדינת אויב.
עולם הפוך ראיתי.

— איילת שקד Ayelet Shaked (@Ayelet__Shaked) August 5, 2020

ובכלל, דומה ששקד, סמוטריץ' וחבריהם אינם חיים בישראל, אחרת היו מפסיקים לשלוף את המנטרה הקבועה של חז"ל הגורסת ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים". כי אם היו באמת מכירים את המציאות הישראלית כאן היו הם תוהים כיצד זה שכבר עשרות בשנים המדינה אינה מפסיקה להתאכזר על הרחמנים והחלשים ודווקא מעודדת את האכזרים.

גילי מייזלר סיים לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות עברית. לאורך השנים עבד בעבודות שונות, בין היתר לימד בבתי ספר ובאוניברסיטה, ובהמשך פתח סטודיו להפקת וידאו, וערך והפיק פרויקטים רבים. בשנת 2009 השלים את חלום חייו לאחר שהפיק, ביים וערך את הסרט ״גחליליות״ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וישראל. בנוסף ביים וערך את הסרט ״שברים״. בשנים האחרונות הוא מנהל רשתות חברתיות.

בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.

חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.

ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.