בימים האחרונים של 2025 יצאו מאות אלפי מפגינים נואשים לרחובות ברחבי איראן כדי למחות נגד המשטר. הם מחו נגד התנאים הכלכליים הירודים, האבטלה, אכזריות המשטר ובעיקר היעדר התקווה שמאפיין את השנים האחרונות ברפובליקה האסלאמית של איראן.
נשיא ארה"ב, שתודרך על ידי גורמים מקורבים ואחרים, ראה באירועים הללו הזדמנות גדולה: הוא הבטיח למפגינים שהעזרה בדרך, וכעבור חודשיים יצא, יחד עם ישראל, למבצע צבאי נגד איראן.
ביום הראשון של המלחמה הביע דונלד טראמפ תקווה כי לאחר השלב העצִים של הלחימה יוכלו המפגינים להפיל את המשטר. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה העריך הסנאטור לינדזי גרהאם כי המשטר ייפול בתוך שבועיים.
לפי שעה ארה"ב אינה נערכת לפלישה קרקעית וממשיכה לכתוש את המשטר האיראני מהאוויר, יחד עם ישראל, מתוך תקווה שהמשטר ייחלש דיו כדי להתמוטט
לפי שעה ארה"ב אינה נערכת לפלישה קרקעית וממשיכה לכתוש את המשטר האיראני מהאוויר, יחד עם ישראל, מתוך תקווה שהמשטר האכזר, המושחת והשנוא על חלק גדול מבני עמו, ייחלש דיו כדי להתמוטט בדרך כזו או אחרת.
אולם עיון בהיסטוריה של משטרים רודניים ברחבי העולם מצביע על כך שמשאלת הלב הזאת אינה בהכרח מתגשמת, אפילו בתנאים הקשים ביותר. המקרים של עיראק וסוריה מצביעים על כך שגם מצב כלכלי נורא, דיכוי אכזרי ומכות צבאיות קשות אינם בהכרח מפילים משטרים, לפחות לא מייד.
משטרים רודניים במזרח התיכון, באירופה ובאמריקה הלטינית אכן התמוטטו כאשר התקיימו מספר תנאים, שלא בהכרח מתקיימים כעת באיראן. אז מה צריך לקרות באיראן כדי שהרפובליקה האסלאמית תפיח את נשמתה ותפנה את דרכה לאיראן אחרת?
המבחן הגדול של המשטר: נאמנות הצבא
ב־8 באפריל 2003 מוחמד סעיד א־סחאף, שר התקשורת העיראקי, התראיין ל"ערוץ אבו דאבי" והצהיר כי הכוחות העיראקים הצליחו להניס את החיילים האמריקאים מאזור שדה התעופה הבינלאומי בבגדאד. "ניקינו את כל האזור שמסביב לשדה התעופה", אמר א־סחאף.
לאחר הריאיון שידר הערוץ תמונות משדה התעופה בבגדאד, שם שלטו בבירור כוחות אמריקאים ולא נראה ולו חייל עיראקי אחד.
מה גרם לצבא העיראקי ליפול כל כך מהר? הוא הותש מהמלחמה האינסופית עם איראן, לאחר מכן מהפלישה הכושלת לכווית, מהסנקציות, מהטיהורים האכזריים של סדאם חוסיין ומתחושת חוסר תכלית או תוחלת
יום למוחרת בגדאד נפלה סופית והמשטר העיראקי קרס. הצבא העיראקי התמוטט במהלך שלושת השבועות הראשונים של הלחימה, כאשר חיילים רבים נטשו את הגדודים שלהם, לבשו בגדים אזרחיים וחזרו לבתיהם.
גם המשמר הנשיאותי, שהמשיך להילחם במספר מוקדים, לא הצליח ליצור קווי הגנה. רק מיליציות הנאמנות אישית לסדאם חוסיין, כגון "פדאיין סדאם", נתנו את כל כולן ונלחמו בעוז נגד האמריקאים.
מה גרם לצבא העיראקי ליפול כל כך מהר? הוא הותש מהמלחמה האינסופית עם איראן, לאחר מכן מהפלישה הכושלת לכווית, מהסנקציות, מהטיהורים האכזריים של סדאם חוסיין ומתחושת חוסר תכלית או תוחלת.
הסופר העיראקי ג'ית עבד אל־אהד כתב בספרו "זר בעירך" על השחיתות שפשתה במדינה ולא הותירה אף חלקה טובה: "השחיתות כרסמה במדינה, והפכה אותה לקליפה ריקה, נטולת סמכות לגיטימית ולא ראויה לכבוד. כששכר המורה ירד לדולר, ושל השוטר לחמישה דולרים, כשטייסים ומפקדי טנקים נאלצו לעבוד בתור נהגי מוניות להשלמת הכנסה, השחיתות והמעילה בכספים הפכו לדרך חיים".
גם בסוריה, בדצמבר 2024, הצבא התפורר ונכנע למורדים בראשותו של אחמד א־שרע. לכך קדמו שנים של מלחמת אזרחים, גיוס כפוי ותנאים כלכליים קשים מאוד בקרב חיילי המשטר.
התמונה באיראן כיום נראית שונה למדי. המשטר האיראני, משטר מושחת אף הוא, הצליח בכל זאת לדאוג במשך השנים לנאמניו – אנשי כוחות הביטחון, הפקידות ואנשי עסקים שהיו קרובים לצלחת
בלוב, שם מועמר קדאפי נשען על שכירי חרב מחשש למרד שיצמח מתוך הצבא, לא היה בסופו של דבר מי שיגן עליו. בפורטוגל יזמו קציני צבא וגנרלים שלא היו מרוצים ממדיניותו של סלזאר ויורשו מרסלו קייטאנו – שניהלו מלחמות עקובות מדם באפריקה – את "מהפכת הציפורנים", שזכתה לתמיכה רחבה של ההמונים.
התמונה באיראן כיום נראית שונה למדי. המשטר האיראני, משטר מושחת אף הוא, הצליח בכל זאת לדאוג במשך השנים לנאמניו – אנשי כוחות הביטחון, הפקידות ואנשי עסקים שהיו קרובים לצלחת.
איראן התערבה תדיר בסכסוכים של אחרים, אך הצליחה למנוע מלחמות בשטחה מאז שנות ה־80, לאחר סיום מלחמת איראן–עיראק. למרות הסנקציות היא בנתה כלכלה בדלנית יציבה יחסית והפכה למעצמה אזורית בעלת משקל.
האם הצבא האיראני מובדל ממשמרות המהפכה ומהבסיג', והאם יש סיכוי שיעבור לצד המפגינים כאשר אלה שוב יאזרו אומץ וייצאו לרחובות? ניקיטה סמגין, מומחה לאיראן הפועל מאזרבייג'ן ומחבר הספר "איראן לכולם", אומר לזמן ישראל כי לעת עתה לא נרשמו עריקות משמעותיות משורות הצבא או כוחות ביטחון אחרים, אף שהנושא – עריקה של הצבא האיראני או החלטתו לעמוד לצד המפגינים – נדון בהרחבה עוד מימי מלחמת יוני 2025.
"גם הצבא וגם משמרות המהפכה כפופים למטה הכללי, וההבדל הוא בעיקר בגיוס: למשמרות המהפכה מגייסים נאמנים משורות הבסיג', בודקים שאין להם קרובי משפחה שהשתתפו בהפגנות ונחשבים לביקורתיים ביחס למשטר. אך הקצינים שלהם מתערבבים זה בזה, שר ההגנה על פי רוב בא משורות הצבא, בעוד שהרמטכ"ל ממשמרות המהפכה.
"בעת ההפגנות האחרונות המשטר עשה שימוש גם בצבא – בחסימות, אולי גם בשימוש בנשק. בגלל שהאינטרנט חסום, אנחנו לא יודעים את כל הפרטים. ממה שידוע, עריקות רחבות ומשמעותיות לא היו עד כה"
"בעת ההפגנות האחרונות המשטר עשה שימוש גם בצבא – בחסימות, אולי גם בשימוש בנשק. בגלל שהאינטרנט חסום, אנחנו לא יודעים את כל הפרטים. ממה שידוע, עריקות רחבות ומשמעותיות לא היו עד כה".
סמגין מאמין כי כדי לערוק או להפסיק להילחם, אנשי כוחות הביטחון צריכים להרגיש נבגדים על ידי המשטר – וכרגע, למרות החיסולים הדרמטיים שביצעו חילות האוויר של ישראל וארה"ב, המהפך הזה טרם התרחש. "כמו כן, מהסיבה הברורה, אף אחד לא הבטיח להם כרגע חסינות. כדי להעז ולערוק, אתה צריך ביטחון שיש משהו שמחכה לך בצד השני", אומר סמגין.
עד כמה רחוק מוכן המשטר ללכת כדי לשרוד
העיתונאי הנריקה צימרמן, יליד פורטוגל, זוכר היטב את הדיכוי בימי משטר סלזאר ולאחר מכן בימי הקצינים הפרו־סובייטים שעלו לשלטון זמן קצר לאחר "מהפכת הציפורנים" בשנת 1974: "הייתה משטרה פוליטית שהייתה מעורבת בכל מקום, הפִּידֶה, שהייתה חודרת לאוניברסיטאות ולכל מקום… זה היה מטיל אימה.
"זה היה כמו שטאזי. אני זוכר את המכות של המשטרה לסטודנטים, ואחד מהם חשב כנראה שאני גם סטודנט ונתן לי מכה בגב שאני… אני מרגיש אותה עד עצם היום הזה. והמכה הזאת שינתה אותי גם כאדם, למי שמבין שדמוקרטיה זה לא דבר מובן מאליו".
יחד עם זאת, צימרמן נזכר גם בכך שמי שיצא לרחוב לא חשש שיירצח, בשונה מהמפגינים האיראנים. "לא חששנו. לא חששנו. חששנו לקבל מכות ולהיעצר. לא חששנו שיירו בנו. מה שקורה באיראן זה דבר אחר לגמרי".
ככל הנראה, משטר האייתולות למד היטב מקודמו כיצד לא לנהוג כדי לא לאבד את השלטון, ולכן בחורף הפעיל אלימות קיצונית נגד מתנגדיו ובכך פיזר בכוח את ההפגנות
גם באיראן השאה פהלווי לא נקט אלימות קיצונית בשנת 1979, כאשר המונים שדרשו את הדחתו יצאו לרחובות בהנהגתו של אייתולה חומייני. "היו מקרים של דיכוי, אך הם היו יחסית בודדים. נהרגו עשרות בני אדם, לא עשרות אלפים, כמו בחורף הזה, ולאחר מכן המשטר נפל", מוסיף סמגין.
ככל הנראה, משטר האייתולות למד היטב מקודמו כיצד לא לנהוג כדי לא לאבד את השלטון, ולכן בחורף הפעיל אלימות קיצונית נגד מתנגדיו ובכך פיזר בכוח את ההפגנות ההמוניות.
בינואר ובפברואר 2011, במצרים, במהלך 18 ימי המחאה בכיכר תחריר ובכיכרות אחרות, נרצחו כאלף בני אדם. הם נורו או נרצחו בידי צלפים, שרשמית לא פעלו מטעם המשטר, בידי כוחות המשטרה ובידי ארגונים סמי רשמיים, המכונים "בַּלְטַגִּיָּה", בעוד שהצבא חיבק את המפגינים ולא הרים נגדם נשק.
כך קרה גם בתוניסיה. מקרי אלימות גרמו למותם של כמה מאות בני אדם, בין 150 ל־300. ב־13 בינואר 2011 הנשיא זין אל־עאבדין בן עלי ברח מהמדינה יחד עם אשתו, מקורביו ואוצרות רבים שנשדדו מקופת המדינה במשך שנים. לא ברור אם היה יכול להפעיל אלימות רחבה יותר נגד המפגינים, אך בסוף זה לא קרה.
לעומתם, בשאר אסד היה מוכן ללכת הרבה יותר רחוק. המפגינים הלא חמושים שיצאו בתחילה להפגנות ספגו ירי צלפים, ואף טנקים הופעלו כדי לפזרם. מאוחר יותר השתמש אסד בחיל האוויר שלו וגם בחיל האוויר הרוסי כדי לגבור על מתנגדיו, שכבר החזיקו נשק בידיהם.
לא חסרות דוגמאות דומות מהעולם. בסין, הטנקים שרמסו את מחנה הסטודנטים בכיכר טיין־אן־מן היו עדות לכך שהמשטר מוכן ללכת עד הסוף כדי לדכא את ההתקוממות
פרופסור אלי פודה, המלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, אומר: "זה המצב כאשר הצבא ושירותי הביטחון האחרים נשארים נאמנים למשטר. וכל עוד זה קורה, אז אתה יכול לסמוך עליהם. ובסוריה הם נשארו די נאמנים לו.
"היו עריקות, אבל הן לא היו דרמטיות מדי. ייתכן שגם העניין העלווי פה עזר, כלומר הם נלחמו על חייהם. אבל זה חוזר לנקודה של באיזו מידה הצבא מופעל כן או לא".
לא חסרות דוגמאות דומות מהעולם. בסין, הטנקים שרמסו את מחנה הסטודנטים בכיכר טיין־אן־מן היו עדות לכך שהמשטר מוכן ללכת עד הסוף כדי לדכא את ההתקוממות. 11 בני אדם נהרגו בדיכוי המחאה ואלפים רבים הושלכו לאחר מכן לבתי סוהר.
כך פעל גם המשטר הרוסי נגד מתנגדי המלחמה באוקראינה, שלא איימו על ההגמוניה אלא יותר על הנרטיב שהמדינה ביקשה לקדם בקרב אזרחיה. המחאות דוכאו באכזריות, וגם ציוץ תמים בעד שלום עולמי יכול להסתיים כיום במעצר ממושך במושבת עונשין מרוחקת.
נראה שהמשטרים הרודניים האכזריים ביותר, שלא היססו להשתמש באלימות קיצונית, הצליחו לשרוד או לפחות לדחות את קצם במספר שנים, לעומת כאלה שנמנעו מכך, בין אם מסיבות מוסריות ובין אם משום שכבר לא יכלו לשלוט בכוחות הביטחון, שעברו צד או נמנעו מהשתתפות באלימות המונית. המשטר האיראני כבר הדגים לא פעם שלא יבחל בשום אמצעי כדי לשרוד.
נראה שהמשטרים הרודניים האכזריים ביותר, שלא היססו להשתמש באלימות קיצונית, הצליחו לשרוד או לפחות לדחות את קצם במספר שנים, לעומת כאלה שנמנעו מכך
הליבה הנאמנה: מי עדיין עומד לצד המשטר
פרופסור עפרה בנג'ו, מומחית לעיראק ממרכז משה דיין, מספרת כי בשנותיו האחרונות ניסה סדאם חוסיין "להמציא את עצמו מחדש", לאחר שהאידאולוגיה הבַּעַת'ית התרוקנה מתוכן והוא הבין שהיא אינה יכולה עוד לסייע בגיוס המונים.
"הוא פתח בניסיונות לחזק את המרכיב הדתי, ביקר במקומות הקדושים, פתח גיוס של לימוד הקוראן עם פרסים למי שלמד את הקוראן, שמות הקרבות הפכו להיות שמות אסלאמיים. אך בסופו של דבר מי שתמך בו היו אנשי מפלגת בעת' שנהנו ממנעמי השלטון".
![מאות רוסים בעצרת בכיכר פושקין במוסקבה, בתמיכה במנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב וביוזמת ה"פרסטרויקה", 16 ביולי 1988 (צילום: VITALY ARMAND / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/12/AFP__20101104__ARP2604488__v3__HighRes__DismantlingOfUssr.jpg "מאות רוסים בעצרת בכיכר פושקין במוסקבה, בתמיכה במנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב וביוזמת ה"פרסטרויקה", 16 ביולי 1988 (צילום: VITALY ARMAND / AFP)")
גם בברית המועצות, לפני התפוררות האימפריה הסובייטית, כבר לא נותרה אידאולוגיה שיכלה להמשיך ולגייס את החברה. בבתיהם לעגו ההמונים למזכ"לים המאובנים של המפלגה הקומוניסטית, לתיאוריות המופרכות שסטודנטים נדרשו ללמוד באוניברסיטאות ולסלוגנים הריקים מתוכן ששוננו על ידי קרייני הטלוויזיה ובכירי המפלגה. מעטים מאוד היו מוכנים להגן על המפלגה הקומוניסטית ועל ערכיה כאשר הפרסטרויקה פרצה לחיי האומה הסובייטית בשלהי שנות ה־80.
גם פורטוגל של סלזאר, שקידשה את האימפריאליזם ואת הקולוניאליזם, איבדה את הקשר עם המציאות. צימרמן מספר כי אחד הגורמים המכריעים שהובילו ל"מהפכת הציפורנים" היה המלחמות שניהל המשטר באפריקה – במוזמביק, באנגולה ובגינאה – לשם נשלחו אלפי חיילים פורטוגזים.
"אנשים נהדרים היו נוסעים למלחמה וחזרו משם בהלם קרב עמוק. הם חזרו אנשים אחרים. אני זוכר את עצמי חושב, 'אני לא רוצה להשתתף במלחמות האלה, הן לא קשורות אליי'. המלחמות עצמן היו מאוד מאוד אלימות. הם השתמשו בדברים נוראיים שם, בין היתר בנפאלם ובכל מיני דברים באפריקה. גזענות מאוד גדולה. המלחמות האלה היו נקודת המפנה, ה'גיים צ'יינג'ר' שגרם למהפכה".
סמגין מעריך שכיום לפחות כ־20% מהאוכלוסייה האיראנית עדיין נאמנים מאוד למשטר, בין היתר גם מסיבות דתיות ואידאולוגיות. "אני דווקא מתרשם מההפגנות התומכות במשטר האיראני"
סמגין מעריך שכיום לפחות כ־20% מהאוכלוסייה האיראנית עדיין נאמנים מאוד למשטר, בין היתר גם מסיבות דתיות ואידאולוגיות. "אני דווקא מתרשם מההפגנות התומכות במשטר האיראני שמתקיימות כעת במספר ערים באיראן. כמובן שזה בהוראה מלמעלה – אבל זה דבר אחד לגייס משתתפים בעת שלום, ודבר אחר בזמן מלחמה כאשר הם עלולים להיפגע במהלך ההפצצות.
"זה לא כל כך פשוט להוציא אנשים בכוח לרחוב, ככה סתם. הליבה של הרפובליקה האסלאמית עדיין נותרה במקומה ולא הלכה לשום מקום. החיסול של עלי חמינאי, הפגנות תמיכה המוניות בפקיסטן, הפלת המטוסים האמריקאים בכווית (אף שמדובר בירי דו־צדדי) – כל הדברים האלה מנוצלים על מנת לגייס את בסיס התמיכה במשטר.
"כן, לפחות בין 20% ל־30% מהאוכלוסייה – אנשי כוחות הביטחון, פקידים, אנשי דת ואחרים – עדיין נאמנים מאוד למשטר הזה".
במצב שבו ניתוק האינטרנט באיראן עדיין נמשך, קשה מאוד לדלות מידע על הלכי הרוח העכשוויים בקרב נאמני המשטר, שתומכים בו מסיבות אידאולוגיות־דתיות או כלכליות־אינטרסנטיות. לא ברור עד כמה המלחמה – שכמותה איראן לא ידעה, כאמור, מאז שנות ה־80 – מצליחה לשנות את עמדותיהם.
גם אין לדעת אם דעתם של המפגינים נגד המשטר משתנה בעקבות ההפצצות העזות, הפוגעות לא רק במטרות שלטוניות אלא גם במאגרי נפט ובמתקני התפלה, כלומר במטרות אזרחיות. תומכי האופוזיציה האיראנית בחו"ל משוכנעים כי מרבית האיראנים תומכים בשינוי משטר, אך חוששים מדיכוי אלים, ממעצרים, מעינויים ומרצח – ולכן לפי שעה ממתינים לשעת כושר.
תומכי האופוזיציה האיראנית בחו"ל משוכנעים כי מרבית האיראנים תומכים בשינוי משטר, אך חוששים מדיכוי אלים, ממעצרים, מעינויים ומרצח – ולכן לפי שעה ממתינים לשעת כושר
הלקח מעיראק וסוריה: המערב לא תמיד מפיל משטרים
למרות ההתקפות העזות על מוקדי שלטון באיראן, עדיין לא ברור עד כמה רחוק מוכנה ארה"ב ללכת כדי להפיל את המשטר האיראני. מטרה זו נמצאת במקום הראשון מבחינת ישראל, וגם הנשיא טראמפ בוודאי לא היה מתנגד להתפאר בהפלת המשטר האיראני – על כך דיבר מספר פעמים.
אך האם במקרה של כישלון המתקפות האוויריות ובהיעדר מחאה משמעותית הוא יהיה מוכן ללכת על כל הקופה, כפי שעשה ג'ורג' בוש הבן בעיראק, ולהזרים לאיראן כוחות צבא אדירים כדי להכניע את המשטר האיראני ולהשתלט על טהרן ועל מוסדות השלטון? אם התשובה היא "לא", המשטר – גם אם מוכה וחבול – עלול לשרוד.
"ב־1991 המערב לא היה מעוניין להפיל את סדאם. ובמה זה התבטא? בכך שהם אפשרו לו להפעיל את חיל האוויר נגד ההתקוממויות של הכורדים ושל השיעים ולדכא את הניסיונות שלהם להפיל את המשטר.
"השיעים אז כמעט הגיעו עד להפיכה, ההתקוממות השיעית הגיעה כמעט עד בגדאד, ואז כשהיה מצב שהמשטר עומד להתמוטט, אפשרו לו להשתמש בחיל האוויר, כיוון שחששו משיעיזציה של עיראק, ומבחינה אסטרטגית החליטו שלא להפיל את המשטר של סדאם", אומרת פרופסור בנג'ו.
גם הנשיא ברק אובמה החליט ב־2013 שלא להפיל את הרודן הסורי בשאר אסד, למרות הקווים האדומים שהציב בעצמו. אסד – בסיוע רוסיה, איראן והמיליציות הפרו־איראניות – הצליח להחזיק מעמד בשלטון עד סוף 2024, למרות ששלט על לא יותר מ־40% משטחה של סוריה.
גם חוסיין ב־1991 וגם אסד לאחר 2011 שרדו במשך שנים למרות הסנקציות, החולשה הפנימית והריקבון – לא בגלל עוצמתם, אלא בשל ההחלטה של המערב שלא להפילם
אם כך, גם חוסיין ב־1991 וגם אסד לאחר 2011 שרדו במשך שנים למרות הסנקציות, החולשה הפנימית והריקבון – לא בגלל עוצמתם, אלא בשל ההחלטה האסטרטגית של המערב שלא להפילם.
ההחלטה נבעה מחשש שהמצב עלול להתדרדר, או מחוסר רצון להרחיב את המעורבות במזרח התיכון, ועד שלא נמצא יריב חזק יותר. שניהם ספגו מהלומות קשות, אך כנראה לא קשות כמו אלה שסופג המשטר האיראני כיום.
סמגין מאמין שגם אם המשטר לא ייפול כעת, הוא כבר נחלש באופן משמעותי מאוד. עם זאת, הגסיסה שלו עלולה להימשך תקופה ארוכה יחסית. "המשטר כבר החל להתערער – לאו דווקא המבנה המוסדי עצמו, אלא היכולת התפקודית: כאשר חילופי גברי בשלטון מתרחשים כל כך מהר, הם יתקשו בצמתים של קבלת החלטות חשובות וקשות.
"שיגור כטב"מים, לדוגמה, יכול להימשך לנצח, אולם התהליך המשמעותי יותר הוא השינויים הפנימיים במדינה לצד השחיקה באיכות כוח האדם. יחד עם זאת, התפרקות מוחלטת תלויה בגורמים רבים, ובהם קרע באליטות השולטות. בשלב הזה לא כדאי לבנות על זה".
כמה זמן עוד יוכל המשטר להחזיק מעמד
קשה מאוד להשוות בין מצבו של המשטר האיראני לבין משטרים אוטוקרטיים ודיקטטוריים אחרים ברחבי העולם, אומר פרופסור פודה. "מדינה היא בפני עצמה. איראן גם שונה מהבחינה הזאת שיש בה כל כך הרבה מיעוטים, וכל אחד מהם באופן תיאורטי יכול למרוד וזה יכול להקשות על המשטר. כרגע זה לא קורה".
ייתכן מאוד שהספירה לאחור כבר החלה. עם זאת, יש גם להיערך לאפשרות שהמשטר האיראני ימשיך להילחם בכל מאודו, והתרסקותו תימשך לאורך תקופה לא קצרה – שבמהלכה הוא עדיין יהווה סיכון גדול מאוד
מצד אחד, נראה שאף אחד מהתנאים שהביאו להפלתם של משטרים רודניים אחרים אינו מתקיים כעת באיראן: הצבא טרם ערק או התנתק מהמשטר, מיליוני איראנים עדיין מאמינים באידאולוגיה שהוא מקדם, המשטר מוכן להפעיל אלימות קיצונית נגד המפגינים ולמחוץ אותם כדי לשרוד, והמערב טרם החליט אם הוא מחויב למטרה הסופית – הפלת המשטר האיראני.
כמו כן, מדובר במשטר שהתכונן במשך עשרות שנים לרגע הנוכחי של המאבק הגורלי נגד "השטן הגדול והקטן" – ארה"ב וישראל.
ועדיין, קשה להתעלם מהתנאים השוררים כיום באיראן: המשבר הכלכלי הקשה במדינה, שרק יחריף בעקבות המלחמה; התמיכה המועטה עד אפסית מצד בנות ברית – רוסיה וסין; מצבן הקשה של שלוחותיה באזור, מלבנון ועד תימן; האכזבה והמרמור בקרב שכבות רחבות באוכלוסייה מהמשטר ומביצועיו כמעט בכל תחום של החיים; וכמובן המכות הקשות שהוא ממשיך לספוג מדי יום.
ייתכן מאוד שהספירה לאחור החלה עוד לפני פרוץ המלחמה. עם זאת, יש גם להיערך לאפשרות שהמשטר האיראני ימשיך להילחם בכל מאודו, והתרסקותו תימשך לאורך תקופה לא קצרה – שבמהלכה הוא עדיין יהווה סיכון גדול מאוד, הן ברמה האזורית והן ברמה העולמית – עד שיקרוס.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומשטרים רודניים נופלים די בקלות באם הכוח החיצוני נחוש להפיל אותם. השאלה מה הכוח החיצוני מוכן לשלם עבור זה. אם טראמפ עסוק כל הזמן במחיר הנפט, ולא יהיה מוכן עקב כך להמשיך את המלחמה נניח חודש שלם אפילו, אז ברור שהמשטר לא ייפול מייד. בקיצור נפילתו של המשטר לא תלוייה בכלל בו.
אגב עלייתו של הכוח השיעי – נבע מדבר עיקרי אחד- פירוק משטר סדאם חוסיין שהיה האוייב הכי גדול של האייטולות. עוד מהלך אמריקאי אידיוטי מני רבים במזרח התיכון.