18 חודשים מאז קריסת משטר אסד בסוריה ועליית כוחות אנטי־איראניים לשלטון בדמשק ובביירות, עדיין אין סימן להסדר שלום או לניצני נורמליזציה עם סוריה או לבנון. ישראל ממשיכה להחזיק בשטחים בעומק סוריה, וכעת עסוקה ביצירת רצועת הביטחון החדשה בדרום לבנון.

בעוד שמביירות עדיין בוקעים קולות הקוראים למשא ומתן ואף לשלום, בדמשק הטון הפייסני התחלף בחשדנות ובקרירות. השאלה היא האם ישראל, במו ידיה, פוגעת בהזדמנות נדירה לפתוח דף חדש ביחסיה עם שכנותיה מצפון.

"פיצול אישיות" מדיני

זמן קצר לאחר שישראל חיסלה את מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה ופגעה באופן משמעותי ביכולותיו הצבאיות של ארגון הטרור הפרו־איראני, ולאחר מכן הסכימה להפסקת אש בתיאום עם ארה"ב, צרפת וממשלת לבנון – המהפכה הסורית יצאה לדרך.

בעוד העולם ראה בנפילת שלטון בשאר אל־אסד הזדמנות לשיקום סוריה ולקטיעת ההשפעה האיראנית, ישראל ראתה בה זירת לחימה פוטנציאלית חדשה

אחמד א־שרע, המכונה אבו־מוחמד אל־ג'ולאני, שהתכונן והתאמן לרגע הזה במשך שנים בעודו שולט בחבל אידליב בצפון סוריה, דהר אל דמשק, וכעבור 12 ימים בלבד נשא תפילה במסגד האומיי – האתר ההיסטורי והדתי המזוהה יותר מכל עם השושלת הסונית של בית אומיה, ששלטה באימפריה הערבית הקדומה לאחר עידן הנביא מחמד וארבעת החליפים שירשו אותו.

בישראל הגיבו לשינוי הדרמטי, שסימן את קץ הדומיננטיות האיראנית בסוריה, בחשדנות ובתקיפות. צה"ל השתלט על אזור החיץ ועל נקודות אסטרטגיות כמו החרמון הסורי ותל אל־חארה. המטרה הרשמית הייתה למנוע "ואקום" שאליו יחלחלו גורמי טרור.

במקביל, חיל האוויר פתח במבצע הפצצות חסר תקדים להשמדת נכסים אסטרטגיים של הצבא הסורי לשעבר – מערכות נ"מ, טילי קרקע־קרקע, מאגרי נשק כימי וצי מטוסי הקרב – במטרה למנוע זליגת נשק מתקדם לידי המורדים או חזרה לידי איראן.

גבר בודק את ההרס במתחם מפקדת צבא סוריה ומשרד ההגנה בדמשק, שניזוק קשות בעקבות תקיפות ישראליות, 16 ביולי 2025 (צילום: Bakr ALkasem / AFP)

בעוד העולם ראה בנפילת שלטון בשאר אל־אסד הזדמנות לשיקום סוריה ולקטיעת ההשפעה האיראנית, ישראל ראתה בה זירת לחימה פוטנציאלית חדשה.

בצד הסורי דווקא נעשו מאמצים להרגיע את הרוחות ולרמוז כי ישראל אינה נתפסת כאיום או כאויב. "אם היית שואלת אותי בדצמבר, ינואר, בחצי שנה הראשונה, הייתי אומרת שזה הזדמנות פז חד־פעמית לכונן מחדש באמת את היחסים בין סוריה וישראל – והשאר היה באמת בשיח של השלמה.

"גם בהתבטאויות הפומביות שלו הוא (א־שרע) חזר ואמר בכל הזדמנות, בכל ריאיון תקשורתי שלו, בכל במה, בכל שיח עם מנהיגים מהאזור והעולם, על כך שפניו לא למלחמה. לא יודעת אם לשלום או נורמליזציה, אבל לא למלחמה, ושיש הזדמנות באמת לשנות את היחסים ההיסטוריים עם סוריה וישראל.

"אם היית שואלת אותי בדצמבר, ינואר, בחצי שנה הראשונה, הייתי אומרת שזה הזדמנות פז חד־פעמית לכונן מחדש באמת את היחסים בין סוריה וישראל"

"המסרים היו מאוד פייסניים, מאוד חיוביים לגבי עתיד היחסים בין המדינות. ולאט לאט ראינו איך הדבר הזה הולך ומשתנה", אומרת ד"ר כרמית ולנסי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש תחום סוריה במכון.

במהלך החודשים שחלפו מאז עליית א־שרע לשלטון, הוא ואנשיו התראיינו פעמים רבות והדגישו כי לסוריה ולישראל יש אויבים משותפים – איראן; כי הדרך לשלום עדיין ארוכה, אך הסורים מוכנים להתחיל לצעוד בה; ואף טענו כי בכל צומת אסטרטגית שבה ניתן היה להתקדם להסכמות – ישראל נסוגה לאחור.

באותה תקופה, בטלוויזיה הסורית "האויב הישראלי" הפך ל"ישראל". כך קרה גם בספרי הלימוד, לפי מחקרה של ד"ר ולנסי.

יורש העצר מוחמד בן סלמאן (מימין) מקבל את נשיא סוריה אחמד א־שרע, בעוד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מביט מהצד, ריאד, 14 במאי 2025 (צילום: Bandar AL-JALOUD / Saudi Royal Palace / AFP)

באביב 2025, כשהחל משא ומתן ישיר בין ישראל לסוריה, "מקורות" מדיניים החלו לספק לעיתונאים סקופים שלפיהם סוריה עומדת להצטרף ל"הסכמי אברהם". גם חברי קונגרס אמריקאים שביקרו בדמשק דיברו באופן חיובי על הרחבת ההסכמים והצביעו על כך שסוריה מעוניינת בכך.

יהודים־סורים נהרו לארץ מולדתם, ביקרו בדמשק והתפללו בבתי הכנסת העתיקים, ובאוקטובר 2025 הודיע הרב הנרי חמרה, בנו של הרב הראשי לשעבר של יהודי סוריה, על התמודדותו לפרלמנט הסורי.

במקביל, ישראל המשיכה לפעול צבאית בסוריה. כבר באותו חודש הודיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ כי בכוונתם לספק הגנה לאוכלוסייה הדרוזית בעיר ג'ראמנה, הסמוכה לדמשק.

"זה (הפצצת משרד ההגנה הסורי בדמשק) אירוע שיצר הרתעה קודם כל מול ישראל, וערער להם את האמון בכוונות ובאותנטיות של הכוונות שלנו לשנות את היחסים מולם ולהתקדם לאיזושהי הסדרה ביטחונית"

מאוחר יותר, במהלך חודש יולי, כאשר מיליציות אסלאמיסטיות קיצוניות ואנשי כוחות הביטחון של משטר א־שרע ביצעו פשעים נגד האוכלוסייה הדרוזית בחבל א־סווידא, ישראל שוב התערבה צבאית ואף הפציצה את משרד ההגנה הסורי בדמשק.

"זה היה אירוע שהוא לא פחות מטראומטי עבור הסורים ועבור ההנהגה היום בסוריה. הם מזכירים את זה בכל שיח שיש להם עם מנהיג באזור, גם בשיחות פנימיות אני שומעת את זה מכל מיני מקורות.

כוחות ביטחון סוריים מצטלמים בכיכר בעיר הדרוזית סווידא, 15 ביולי 2025, בעקבות עימותים בין שבטים בדואיים ללוחמים דרוזים (צילום: Sam HARIRI / AFP)

"זה אירוע שיצר הרתעה קודם כל מול ישראל, וערער להם את האמון בכוונות ובאותנטיות של הכוונות שלנו לשנות את היחסים מולם ולהתקדם לאיזושהי הסדרה ביטחונית. מבחינתם אנחנו שחקן לא צפוי ותוקפני מאוד", כך מתארת ולנסי את האירוע הזה, שככל הנראה כלל לא נחרט בזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

עם צל שבעה באוקטובר ברקע

גם בעבר ישראל לא טמנה את ידה בצלחת בכל הנוגע להחזקת שטחים במדינות ערב שנועדו לשמש חגורת ביטחון. הדוגמה המובהקת ביותר היא הנוכחות הישראלית בדרום לבנון בין 1982 ל־2000. עם זאת, פרופסור בנימין מילר, חוקר בכיר בתחום היחסים הבינלאומיים ופרופסור מהמניין במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, מציין כי הפעם מדובר בשינוי משמעותי.

"אם נדבר על אלמנטים של תפיסת הביטחון כפי שהיא מתגבשת כעת, אפשר למצוא תקדימים בהיסטוריה הביטחונית של ישראל, אבל קודם כל באמת השינוי הוא בעוצמה שלהם, וגם באמת באופי הבלתי נגמר של המלחמות.

"ברור דבר אחד: יש חוסר אמון שיישובים ישראליים יכולים להיות ליד שכנים ערבים, גם אם יש גבול ביניהם. זאת בשעה שהתפיסה הציונית הקלאסית הייתה תמיד שהמחרשה קובעת את הגבול וצריך יישובים עד הגבול"

"ברור דבר אחד: יש חוסר אמון שיישובים ישראליים יכולים להיות ליד שכנים ערבים, גם אם יש גבול ביניהם. זאת בשעה שהתפיסה הציונית הקלאסית הייתה תמיד שהמחרשה קובעת את הגבול וצריך יישובים עד הגבול. זו הייתה התפיסה, ובכך גם הוקמו כל היישובים שאנחנו רואים ליד הגבולות. אבל היום התפיסה היא, כתוצאה ממה שקרה בשבעה באוקטובר, שצריך אזורי חיץ מעבר ליישובים".

היוצא מן הכלל כעת הוא הגדה המערבית, שם ממשלת ישראל דווקא פועלת במרץ להרחבת ההתנחלויות הסמוכות ליישובים הפלסטיניים. מילר מוסיף כי לפי תפיסת הימין הקיצוני גם שטחים אלה צריכים להיות מפונים מתושביהם הערבים, אך מציין שלפחות לפי שעה זו אינה המדיניות הרשמית של הממשלה. לעומת זאת, בזירות אחרות – מעזה ועד סוריה ולבנון – זו בהחלט הגישה.

חיילים מאבטחים יהודים בסיור בחברון, הגדה המערבית, 6 בספטמבר 2025 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

בזמן כתיבת שורות אלה צה"ל משלים את ההכנות לתפיסת רצועת הביטחון בדרום לבנון, מנהר הליטני ודרומה, במטרה למנוע את התבססות חזבאללה באזור. ההתפתחות הזו באה לאחר שחזבאללה נכנס למלחמה ותקף את ישראל.

בצעד חריג, ממשלת לבנון אף דרשה מארה"ב לקדם שיחות שלום ישירות עם ישראל, אך לפי שעה בירושלים נחושים להתקדם עם התוכנית הצבאית. שרים בכירים, בהם בצלאל סמוטריץ', אף טענו כי הגבול החדש של ישראל עם לבנון צריך לעבור בנהר הליטני – כלומר בעומק השטח הלבנוני.

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מתווים ומומחה למדיניות החוץ של ישראל, אומר כי מדובר בתפיסה שגויה של דוקטרינת רייגן, "שלום מתוך כוח". "הגישה הישראלית אומרת, אפשר לעצב את המרחב כולו על ידי כוח צבאי בלבד, ולא צריך להסתמך על שום הקשר דיפלומטי בעניין הזה. וזה עבד במידה מסוימת בלבנון ובסוריה עד נקודה מסוימת.

"במקרה של חיסול נסראללה והפעילות נגד חזבאללה, נגיד שזה הביא את ישראל לאופטימום של מה שאפשר להשיג עם כוח צבאי. הבעיה היא ביכולת להפוך הצלחות צבאיות זמניות להישגים מדיניים"

"במקרה של חיסול נסראללה והפעילות נגד חזבאללה, נגיד שזה הביא את ישראל לאופטימום של מה שאפשר להשיג עם כוח צבאי. הבעיה היא ביכולת להפוך הצלחות צבאיות זמניות להישגים מדיניים ארוכי טווח.

"מה המדיניות שישראל נקטה בסוריה ובלבנון? אני מחבר את שתי הזירות. בשתיהן יש את מה שאני קורא לו 'Aimless buffer zones' – מרחבי חיכוך ללא תכלית. לא רק שהם לא יוצרים ביטחון, אלא שהם גם יוצרים גירוי או פוגעים ביכולת לנצל מומנטום ראשוני של בניית מערכות יחסים חדשות עם המדינות הללו".

פעילות צה"ל בלבנון, אפריל 2026 (צילום: דובר צה"ל)

גם מורסיאנו מדגיש את שינוי הגישה מאז שבעה באוקטובר: "ההבדל הגדול שמגיע בעצם אחרי 7 באוקטובר, זה שהגישה שאומרת שהיה כאן עשור שלם שבו לא פעלנו, היינו פסיביים, שנתנו לאיומים לצמוח, נגמרה – ואנחנו עוברים ליוזמה. אבל איפה אנחנו עוברים ליוזמה? רק בתחום הצבאי".

עם זאת, לצד חזרתה של ישראל לבוץ הדרום־לבנוני – לכאורה תוך הפגנת עוצמה צבאית אדירה שמוקרנת גם לעבר טהרן ואספהאן, במרחק של כ־2,000 קילומטר מישראל – צה"ל עצמו מודה במפורש כי פירוז חזבאללה אינו עומד על הפרק, שכן לשם כך תידרש ישראל לכבוש את לבנון כולה.

יש מי שמנצלים את ההצהרות הללו כדי לתקוף את הנהגת צה"ל או לקרוא דווקא לכיבוש מלא של לבנון ולהשמדה מוחלטת של חזבאללה, כאילו שאין לפנינו את הדוגמה של רצועת עזה המרוסקת, שבה חמאס עדיין לא פורק מנשקו ועדיין שולט. אולם כל התהיות הללו אינן משפיעות, לפי שעה, על נחישותה של ממשלת ישראל להמשיך במסלול הצבאי ולא במסלול המדיני.

מסתבר שגם בשנות ה־50 התמודדה ממשלת ישראל עם השאלה האם לתת אמון במנהיגי סוריה שהציעו – באופן ישיר או עקיף – הסדרים מדיניים בתמורה לפתרון הסוגיה הפלסטינית או לוויתורים ביטחוניים אחרים

מעבר לנתניהו

אין ספק שהמצב בסוריה וגם בלבנון מורכב מאוד כיום – והוא תמיד היה כזה. המומחים ברחבי העולם עדיין מגדירים את א־שרע כ"אניגמה", אף שהוא בשלטון כבר כשנה וחצי, וממשיכים לתהות האם מדובר בג'יהדיסט בחליפה או במנהיג פרגמטי שמנסה לשרוד ולשפר את מצבה של ארצו.

בלבנון, לעומת זאת, לראשונה מזה ארבעה עשורים מכהן נשיא שלא מונה על ידי סוריה ובלחץ חזבאללה, ושנמנה עם מתנגדי הארגון. אולם נראה כי למרות המוטיבציה הגבוהה, לא הוא ולא ממשלתו מסוגלים בשלב זה לבצע את שינויי העומק הנדרשים להשלמת המהלך הצבאי הלבנוני נגד חזבאללה ולפירוזו מנשק, כפי שהתחייבו במסגרת הסכם הפסקת האש שנחתם בשלהי 2024.

נשיא לבנון ג'וזף עאון מקבל את אדמירל הצי האמריקאי בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב, בארמון הנשיאות בבעבדא, 6 בספטמבר 2025 (צילום: Lebanese Presidency / AFP)

מסתבר שגם בשנות ה־50 התמודדה ממשלת ישראל עם השאלה האם לתת אמון במנהיגי סוריה שהציעו – באופן ישיר או עקיף – הסדרים מדיניים בתמורה לפתרון הסוגיה הפלסטינית או לוויתורים ביטחוניים אחרים.

שניים מהם – חוסני א־זעים ואדיב שישכלי – העבירו לדוד בן־גוריון אגרות והצעות שנדונו בישיבות ממשלה חסויות. גם אז החליטה ממשלת ישראל כי אין מדובר בשחקנים רציניים, וגם לא הייתה מעוניינת בפתרונות שהציעו, ובראשם חזרת אלפי פליטים פלסטינים לשטח ישראל. לפיכך, הוחלט שלא להיענות להצעות. גם זעים וגם שישכלי לא החזיקו מעמד זמן רב והופלו בהפיכות צבאיות.

אז האם מי שעומד מאחורי הסרבנות המדינית כיום הוא רק בנימין נתניהו, או שמדובר במערכת צבאית־מדינית שלמה שמעדיפה באופן עקבי פתרונות צבאיים?

"זה מאוד־מאוד הממשלה הזאת והעומד בראש הממשלה הזאת, שהמדיניות המאוד ברורה שלו זה פשוט למסמס, להאריך את המלחמה, להחריף ולהעמיק כל מה שאפשר"

"התשובה היא גם וגם", אומר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש מחלקת תכנון מדיני במשרד החוץ. "זה מאוד־מאוד הממשלה הזאת והעומד בראש הממשלה הזאת, שהמדיניות המאוד ברורה שלו זה פשוט למסמס, להאריך את המלחמה, להחריף ולהעמיק כל מה שאפשר. כל פעם שיש צומת בין המשך המלחמה לבין עצירתה, אז ברור שהוא בוחר בהמשך. אין פה שאלה בכלל.

"ויש מלא דוגמאות לזה. זה ברור שהסיבה היחידה שיש הפסקת אש בעזה זה כפייה של טראמפ, והסיבה היחידה שבנובמבר 2024 פסקה האש בלבנון – זה היה בכפייה של ארה"ב. אם זה היה תלוי בנתניהו, זה לא היה עוצר. כעת הוא בוחר לא לענות להצעות של הממשלה הלבנונית כי זה היה עוצר את המלחמה, ואת זה אני אומר מתוך ידיעה – הוא בוחר לא לענות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בגבול לבנון. 3 בנובמבר 2024 (צילום: מעיין טואף/לע"מ)

עציון מוסיף כי לצד הדוקטרינה של נתניהו – שבה הוא דבק מאז ראשית דרכו הפוליטית כאשר התבטא נגד הסכמי אוסלו – קיימת גם הטיה עמוקה של המערכת כולה לעבר הפתרון הצבאי על חשבון המדיני. "זה נכון במשך עשרות שנים וגם בלי קשר לנתניהו. כך המערכת בנויה – אין בה שום מרכיב של מדינאות ודיפלומטיה, אין מרכיב של פיתוח של אלמנטים פרגמטיים בצד השני.

"המל"ל היה אמור למלא את הפונקציה הזאת, אך הוא נכשל".

חלון ההזדמנויות נסגר

בימים אלה מתקיימות בסוריה הפגנות פרו־פלסטיניות, מדרום ועד צפון, שתוקפות למעשה את המדיניות הפייסנית של א־שרע כלפי ישראל. משתתפים בהן גם גורמים לאומניים שהיו מזוהים בעבר עם אסד וגם גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים, שלפחות חלקם נמנים עם תומכי א־שרע.

"באופן פרדוקסלי הצלחנו לגרום לאיחוד השורות בסוריה, דבר שלא היה קודם", אומרת ד"ר ולנסי. היא מעריכה כי במצב הנוכחי אין לא־שרע עוד קרדיט פוליטי ויכולת ממשית לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל

"באופן פרדוקסלי הצלחנו לגרום לאיחוד השורות בסוריה, דבר שלא היה קודם", אומרת ד"ר ולנסי. היא מעריכה כי במצב הנוכחי אין לא־שרע עוד קרדיט פוליטי ויכולת ממשית לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל, והוא מתמקד כעת באפשרות להגיע להסדרים ביטחוניים ולהביא לנסיגת כוחות צה"ל מהשטחים שנתפסו בדצמבר 2024 – מהלך שבישראל נתפס לפי שעה כקו אדום.

בלבנון, זרם הפליטים העצום מהדרום, המשבר הכלכלי המעמיק ויישום תוכנית צה"ל לתפיסת רצועת הביטחון יוצרים לחצים כבדים מאוד על ממשלתו של נוואף סלאם ועל הנשיא ג'וזף עאון.

תומכי חזבאללה מניפים את דגלי הארגון במהלך ציון יום השנה הראשון לחיסול חסן נסראללה, חוף ביירות, 25 בספטמבר 2025 (צילום: Anwar AMRO / AFP)

גם אם הרשתות החברתיות מתמלאות בקולות של לבנונים המקללים את חזבאללה – בהיקפים משמעותיים מבעבר – החזרה הישראלית לדרום לבנון לתקופה בלתי מוגבלת מעניקה דווקא לגיטימציה מחודשת לחזבאללה, שמנסה להציג את עצמו כ"מגן המולדת".

"אני גם חושב שצבא לבנון צריך למעשה לקום מחדש. זה לא רק תיקונים קטנים, אלא בנייה מחדש ממש של צבא לבנון. אך הדברים הללו לוקחים זמן, ודרושה לכך מדיניות", אומר מורסיאנו, שמצביע על פער הציפיות מממשלת לבנון לתהליכים שעלולים להימשך זמן רב – הרבה מעבר למסגרת הזמן שהוקצבה לביירות על ידי ישראל וארה"ב בנובמבר 2024.

חלון ההזדמנויות שנוצר בשלהי 2024 הולך ונסגר. לא ברור אם ייפתח שוב – ואם כן, האם בישראל יהיה מי שיזהה אותו ויידע לנצל אותו

אם כל שינוי חיובי בצד השני נתפס כחולשה שכדאי לנצל להישגים צבאיים מיידיים, כגון תפיסת שטח והקמת מוצבים חדשים – מדוע שהצד השני, בין אם פלסטיני, לבנוני או סורי, ימשיך להושיט יד לשלום?

המדיניות של הממשלה הנוכחית לכודה בין הכישלון הבלתי נתפס והטראומה העמוקה של שבעה באוקטובר לבין הטיה עמוקה של המערכת הישראלית לעבר הפתרון הצבאי. אין בה, לפי שעה, גורם שמרים קול ברור בעד הסדרים מדיניים שיכולים לשנות את המציאות באזור.

הפגנה נגד המשך המלחמה באיראן בכיכר הבימה בתל אביב, 28 במרץ 2026 (צילום: פלאש90)

חלון ההזדמנויות שנוצר בשלהי 2024 הולך ונסגר. לא ברור אם ייפתח שוב – ואם כן, האם בצד הישראלי יהיה מי שיזהה אותו ויידע לנצל אותו.