יאמרו לכם: "מותר להפגין אבל מה שאתם עושים זו אנרכיה"? תענו להם שממשלה שלא נשמעת ליועצת המשפטית היא שמובילה לאנרכיה.

כשיגידו לכם שאתם לא מכבדים את תוצאות הבחירות תזכירו להם כיצד סירבו להכיר בלגיטימיות הממשלה הקודמת, החרימו את ועדות הכנסת וסירבו להכיר בבנט ובלפיד כראשי ממשלה והמשיכו להחזיק מנתניהו כשולט במדינה.

גילי מייזלר סיים לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות עברית. לאורך השנים עבד בעבודות שונות, בין היתר לימד בבתי ספר ובאוניברסיטה, ובהמשך פתח סטודיו להפקת וידאו, וערך והפיק פרויקטים רבים. בשנת 2009 השלים את חלום חייו לאחר שהפיק, ביים וערך את הסרט ״גחליליות״ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וישראל. בנוסף ביים וערך את הסרט ״שברים״. בשנים האחרונות הוא מנהל רשתות חברתיות.

הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם. לכאורה פעולה אנושית ומתבקשת, למעשה פעולה אמיצה, ולצערנו אף חתרנית במידת-מה, במציאות הישראלית המקוטבת.

הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מעניין היה להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לכל העולם את מעשהו של ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול ההתקוממות של ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו". זו אותה צביעות של ראש ממשלה שמתפאר מעל בימת האו"ם בישראל המתקדמת והמקדמת זכויות להט"ב, ובכנסת מנסה למנוע קידום חוק איסור המרה ומונע מלקדם חוק שיסדיר באופן הגון את אפשרות הפונדקאות לזוגות להט"בים.

אני מאלו המבקשים להכיל – ואולי אף לקבל, או לכל הפחות להבין – את האחר. בין אם הוא שייך לקבוצת מיעוט, או למצער פגוע מסיבה זו או אחרת, או אם מדובר ב"סתם" אנשים אחרים ושונים מהרוב הדומיננטי. עלינו ללמוד לחיות עם השונים מאיתנו – פשוט כך. ולא, זה לא באמת כל כך פשוט. זה מורכב, זה מסובך, אבל זה הכרחי.

אני לא בעניין של לטפוח לעצמי על השכם, ובוודאי שאני נמצא בחברת רבים: לי ברור שהאדם הלבנוני המצוי אינו מחבל חיזבאללה המבקש להורגנו. כן, יחד עם אלו החושבים כמוני, אנחנו גם אותם אנשים שסבורים שמרבית הפלסטינים הם אנושיים ופרטנרים לגיטימיים לחיים משותפים. ולא, אנחנו לא מרגישים כך בגלל שאנחנו חיים במדינת תל אביב, לא זה מה שהופך אותנו לכאלו.

האם זה עניין של "גדלות נפש"? כזו הנדרשת שתהיה לאדם על מנת שלא ימהר להכליל וישתדל להכיל את ה"אחר"? כיצד קורה שהקריאה והרצון הגלוי לקרב צדדים שונים או "מנוגדים" לקראת הידברות ולהכרה מתפרשת עבור אחרים ככניעה? כיצד הבעה של אמפתיה לכאב אצל אחרים משמעה הזדהות עם האויב ומעשה של בגידה?

אני מבקש כאן לשאול: לא ברור לכולנו שהקלישאות הבאות הן נכונות: שבאמת רב המשותף על המפריד? שהכאב הוא אותו כאב, ושהרצון לשלום של מרבית הציבור, בכל ציבור, הוא משותף? שמלחמות אינן גזירת גורל? לא ידוע לכולם ששבטים, עמים ומדינות עם סכסוכים ארוכים וכואבים ומדממים משלנו מצאו בסופו של דבר את הדרך הנכונה להסדר ופתרון? כי זו עובדה, זו אינה תמימות.

מעניין להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לעולם את מעשה ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול התקוממות ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו"

כשקוראים את תגובתו של פייגלין לפיצוץ בנמל ביירות, או את תגובתם של איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' למחווה של הארת בניין העיריה בדגל לבנון, אפשר לתהות שאולי לא גדלות נפש חסרה להם, אלא שאולי משהו אחר נעדר כאן. אותו גן יהודי שכולם מדברים עליו, או התכונה היהודית הזו שלכאורה כולנו – היהודים – נולדנו איתה, המבקשת לראות גם במי שאינו דומה לנו – אנושי, גם אם הוא לא מאנשי שלומנו.

ציוץ של משה פייגלין על האסון בנמל ביירות

במדינה מתוקנת, הצבע הכתום היה צובע הערב את בניין עיריית תל אביב כתזכורת לגירוש מגוש קטיף.
במקום זה קיבלנו דגל של מדינת אויב.
עולם הפוך ראיתי.

— איילת שקד ayelet shaked (@Ayelet__Shaked) August 5, 2020

ובכלל, דומה ששקד, סמוטריץ' וחבריהם אינם חיים בישראל, אחרת היו מפסיקים לשלוף את המנטרה הקבועה של חז"ל הגורסת ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים". כי אם היו באמת מכירים את המציאות הישראלית כאן היו הם תוהים כיצד זה שכבר עשרות בשנים המדינה אינה מפסיקה להתאכזר על הרחמנים והחלשים ודווקא מעודדת את האכזרים.

גילי מייזלר סיים לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות עברית. לאורך השנים עבד בעבודות שונות, בין היתר לימד בבתי ספר ובאוניברסיטה, ובהמשך פתח סטודיו להפקת וידאו, וערך והפיק פרויקטים רבים. בשנת 2009 השלים את חלום חייו לאחר שהפיק, ביים וערך את הסרט ״גחליליות״ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וישראל. בנוסף ביים וערך את הסרט ״שברים״. בשנים האחרונות הוא מנהל רשתות חברתיות.

לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.

מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94