שמתי לב שכתבים רבים שסיקרו את הועידה הכלכלית בבחריין הסתנוורו ממש מהזוהר המפרצי. השייח'ים בת'ובים לבנים מלבן, בית מלון מפואר, בכירים אמריקאים ואירופים, ראיונות שמלטפים את האגו הישראלי – הכל טוב ויפה, ועדיין חשוב לראות ולהתמקד במה שמסתתר מתחת למעטפת הבוהקת והיפה.

1.

המדינות הערביות שלחו לוועידה דרג נמוך בלבד. זה לא סוד שרובן אולצו להשתתף בפורום או לא יכלו לסרב להצעה האמריקאית, אך השתתפותן גם לא מסמנת שום פריצת דרך או תמיכה ביוזמה של קושנר-גרינבלט. כמו-כן, מבחינת המפרציות המודאגות מהעמדה האמריקאית המשתנה והלא יציבה ביחס לאיראן העניין הפלסטיני ממש לא היה בראש סדר העדיפויות. במקביל לבחריין התקיים דיון חשוב בקהיר שם דנו ראשי הליגה הערבית במצב במפרץ הפרסי.

2.

ישראל לא הוזמנה לפורום כי המארחים והמשתתפים הערבים רצו להימנע מהתמונות המשותפות של בכירים ישראלים ובכירים סעודיים, אמירתיים ואחרים. היחסים הם עדיין מתחת לשטיח, אפילו שכל העולם ואחותו מודעים אליהם.

3.

בעבר לישראל היו נציגויות דיפלומטיות בעומאן וקטאר, והנציגויות של המדינות הללו ישבו בתל-אביב. ביחס להישג ההוא המצב הנוכחי בו רק אנשי העסקים הישראלים ומספר עיתונאים השתתפו בוועידה הוא לא גרוייסע מציאה. כן, רוצים אותנו, ובעיקר את הטכנולוגיה שלנו ואת הכוח הצבאי שלנו במידה ותהיה התנגשות עם איראן, אך נורמליזציה זה לא והשגרירויות לא ייפתחו עד שלא תהיה התקדמות במישור הפלסטיני.

4.

ואם כבר מדברים על פלסטינים – רוב ההצעות שהוצגו בבחריין על ידי קושנר וגרינבלט לא ישימות באקלים הפוליטי ובמציאות הקיימת בגדה ובעזה. האם ישראל תסכים ל"מעבר הבטוח" כשחמאס ממשיך לשלוט בעזה? כיום כמות העזתים שעוברים מעזה לגדה ובחזרה היא קטנה ביותר, בעיקר בגלל הסיבות הביטחוניות. האם הסיבות הללו ייעלמו רק בגלל שמישהו בוושינגטון החליט שכך יהיה? האם מי מהמדינות התורמות, לרבות ארה"ב עצמה יתרום ואף דולר אחד לעזה כשחמאס אוחזת בהגה וממשיכה להתחמש? האם אבו-מאזן שהחליט להמתין עוד שנה ולראות איך יסתיים המירוץ לנשיאות יתקפל וישנה את עמדותיו רק כדי לזכות באי אלו מענקים כספיים שאולי יגיעו ואולי לא יגיעו לעולם? ספק רב שכך יהיה.

5.

המארחים – מדהים איך פתאום משפחת המלוכה הבחריינית ששולטת ביד רמה על הרוב השיעי ואף השתמשה בכוח צבאי זר- הסעודים – כדי לדכא את התקוממות בכיכר הפנינה ב2011-2012, הפכה לאורים ותומים עבור כתבים רבים שמרבים לדבר על הכיבוש ועל ההפליה של האוכלוסייה הערבית בישראל, אך מסרבים להתייחס לעובדות ביחס למדינה הערבית הקטנטנה הזאת. גם שם השיעים מופלים בצבא, בממשל, בחינוך ובתקציבים, גם שם יש טענות רבות ביחס לכוח הבלתי מוגבל של המלוכה, הפרות של זכויות האדם ועוד. האם עד כדי הסתנוורו העיתונאים שביקרו בבחריין שלא נתנו את הדעת כלל למה שקורה בבחריין ברמה הפנימית? הרוב עצם את העיניים ועשה את עצמו לא רואה ולא שומע.

אז מי הרוויח מהועידה או הסדנא הכלכלית במנאמה היפה?

לצערנו, אלה לא הישראלים ולא הפלסטינים. הבחריינים בתור המארחים זכו בכבוד רב, במיוחד מהאמריקאים, המשתתפים הערבים אולי יקבלו אי אלו מענקים, אבל בזה פחות או יותר זה נגמר כרגע. כמו שכתב שייקסיפיר – הרבה מהומה על לא מאומה. נראה מה יהיה בחלק הפוליטי של היוזמה, אם היא בכלל תגיח לעולם בתוך כל הכאוס הפוליטי ששורר בישראל וגם בארה"ב. צריך גם לקוות שאם החלק הזה בסוף יבוא, אז שלפחות לא יזיק ולא ימנע בעתיד את האפשרות לפתרון רציני, הוגן ומקובל לסכסוך שלנו.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.

חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.

ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.