שמתי לב שכתבים רבים שסיקרו את הועידה הכלכלית בבחריין הסתנוורו ממש מהזוהר המפרצי. השייח'ים בת'ובים לבנים מלבן, בית מלון מפואר, בכירים אמריקאים ואירופים, ראיונות שמלטפים את האגו הישראלי – הכל טוב ויפה, ועדיין חשוב לראות ולהתמקד במה שמסתתר מתחת למעטפת הבוהקת והיפה.

1.

המדינות הערביות שלחו לוועידה דרג נמוך בלבד. זה לא סוד שרובן אולצו להשתתף בפורום או לא יכלו לסרב להצעה האמריקאית, אך השתתפותן גם לא מסמנת שום פריצת דרך או תמיכה ביוזמה של קושנר-גרינבלט. כמו-כן, מבחינת המפרציות המודאגות מהעמדה האמריקאית המשתנה והלא יציבה ביחס לאיראן העניין הפלסטיני ממש לא היה בראש סדר העדיפויות. במקביל לבחריין התקיים דיון חשוב בקהיר שם דנו ראשי הליגה הערבית במצב במפרץ הפרסי.

2.

ישראל לא הוזמנה לפורום כי המארחים והמשתתפים הערבים רצו להימנע מהתמונות המשותפות של בכירים ישראלים ובכירים סעודיים, אמירתיים ואחרים. היחסים הם עדיין מתחת לשטיח, אפילו שכל העולם ואחותו מודעים אליהם.

3.

בעבר לישראל היו נציגויות דיפלומטיות בעומאן וקטאר, והנציגויות של המדינות הללו ישבו בתל-אביב. ביחס להישג ההוא המצב הנוכחי בו רק אנשי העסקים הישראלים ומספר עיתונאים השתתפו בוועידה הוא לא גרוייסע מציאה. כן, רוצים אותנו, ובעיקר את הטכנולוגיה שלנו ואת הכוח הצבאי שלנו במידה ותהיה התנגשות עם איראן, אך נורמליזציה זה לא והשגרירויות לא ייפתחו עד שלא תהיה התקדמות במישור הפלסטיני.

4.

ואם כבר מדברים על פלסטינים – רוב ההצעות שהוצגו בבחריין על ידי קושנר וגרינבלט לא ישימות באקלים הפוליטי ובמציאות הקיימת בגדה ובעזה. האם ישראל תסכים ל"מעבר הבטוח" כשחמאס ממשיך לשלוט בעזה? כיום כמות העזתים שעוברים מעזה לגדה ובחזרה היא קטנה ביותר, בעיקר בגלל הסיבות הביטחוניות. האם הסיבות הללו ייעלמו רק בגלל שמישהו בוושינגטון החליט שכך יהיה? האם מי מהמדינות התורמות, לרבות ארה"ב עצמה יתרום ואף דולר אחד לעזה כשחמאס אוחזת בהגה וממשיכה להתחמש? האם אבו-מאזן שהחליט להמתין עוד שנה ולראות איך יסתיים המירוץ לנשיאות יתקפל וישנה את עמדותיו רק כדי לזכות באי אלו מענקים כספיים שאולי יגיעו ואולי לא יגיעו לעולם? ספק רב שכך יהיה.

5.

המארחים – מדהים איך פתאום משפחת המלוכה הבחריינית ששולטת ביד רמה על הרוב השיעי ואף השתמשה בכוח צבאי זר- הסעודים – כדי לדכא את התקוממות בכיכר הפנינה ב2011-2012, הפכה לאורים ותומים עבור כתבים רבים שמרבים לדבר על הכיבוש ועל ההפליה של האוכלוסייה הערבית בישראל, אך מסרבים להתייחס לעובדות ביחס למדינה הערבית הקטנטנה הזאת. גם שם השיעים מופלים בצבא, בממשל, בחינוך ובתקציבים, גם שם יש טענות רבות ביחס לכוח הבלתי מוגבל של המלוכה, הפרות של זכויות האדם ועוד. האם עד כדי הסתנוורו העיתונאים שביקרו בבחריין שלא נתנו את הדעת כלל למה שקורה בבחריין ברמה הפנימית? הרוב עצם את העיניים ועשה את עצמו לא רואה ולא שומע.

אז מי הרוויח מהועידה או הסדנא הכלכלית במנאמה היפה?

לצערנו, אלה לא הישראלים ולא הפלסטינים. הבחריינים בתור המארחים זכו בכבוד רב, במיוחד מהאמריקאים, המשתתפים הערבים אולי יקבלו אי אלו מענקים, אבל בזה פחות או יותר זה נגמר כרגע. כמו שכתב שייקסיפיר – הרבה מהומה על לא מאומה. נראה מה יהיה בחלק הפוליטי של היוזמה, אם היא בכלל תגיח לעולם בתוך כל הכאוס הפוליטי ששורר בישראל וגם בארה"ב. צריך גם לקוות שאם החלק הזה בסוף יבוא, אז שלפחות לא יזיק ולא ימנע בעתיד את האפשרות לפתרון רציני, הוגן ומקובל לסכסוך שלנו.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94