לדעתי, צריך להבדיל בין שלושה סוגי סכסוכים. שלושתם אמנם קשורים זה לזה, אבל הם בעיקרון סכסוכים נפרדים.
הראשון – הסכסוך הישראלי פלסטיני. לסכסוך הזה אין פתרון, מסיבה פשוטה: מבחינת הפלסטינים, מטרת העל היא להביא לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו בעצם הסיבה להתגבשות הלאומיות הפלסטינית במאה העשרים. בעיני הפלסטינים – לא רק חמאס, אלא הפלסטינים באשר הם – ישראל היא מדינה לא חוקית מעצם הקמתה, ואין לה זכות מוסרית להתקיים כאן. זוהי משמעות ההגדרה העצמית הפלסטינית (להרחבה בנושא, אמליץ על הספר "שיבה באוקטובר"). לעומת זאת, מבחינתנו, הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לוותר עליו הוא הריבונות שלנו. ולכן לסכסוך זה אין פתרון מוסכם או דיפלומטי, והוא צריך להיות מוכרע בכוח, כמו הרבה סכסוכים אחרים לאורך ההיסטוריה. המנצח צריך לכפות תנאים ולאכוף אותם בכוח. בדיוק כמו שעשו האמריקאים ביפן ב-1945, או הרומאים בקרתגו ב-146 לספירה. האמריקאים למשל הצליחו לשנות לחלוטין את תרבות יפן הקיסרית בתוך שש שנים בלבד. ואם זה לא יעבוד במקרה שלנו, צריך לשקול טרנספר רחב היקף לאפריקה. נשמע הזוי? כך גם הייתה הציונות בזמנו. אם תרצו אין זו אגדה!! ישראל חייבת להסביר זאת שוב ושוב ושוב, בכל מקום בעולם, ולהבהיר מה מקור הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומדוע הוא עדיין ממשיך אחרי מאה שנים.
השני: הסכסוך הישראלי ערבי. למשל מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. הסכסוך הזה נשען על עוינות רבת שנים כלפי ישראל, שמתבססת על מקורות דתיים מוסלמיים. יש גם הרבה דם רע ממלחמות העבר, וכמובן הפלסטינים משחקים תפקיד חשוב. כאן יש לישראל הרבה מה לעשות, ובהחלט ניתן לשקול הסכמים כאלו ואחרים, ניסיונות להתחבב על השכנים שלנו, פתיחת גוף תקשורת ציוני בערבית, ואף להתנות שיתופי פעולה כלכליים בהתייחסות הוגנת כלפינו בתקשורת המוסלמית, בשינוי התכניות בבתי הספר, וכולי.
הסכסוך השלישי: זה המעגל הרחוק. למשל איראן (ובהמשך טורקיה). אלו מדינות שאינן משחקות כאן תפקיד ישיר, ומבחינתן אנחנו סוג של דמון שהן משתמשות בו ממניעים פנימיים, שאינם קשורים אלינו. איראן לא הפכה אותנו למטרה בגלל שפתאום נורא איכפת לה מהפלסטינים (הסונים…) אלא בגלל צרכים פנימיים דתיים שקשורים לייצוא המהפכה השיעית. גם לארדואן יש סיבות פוליטיות פנימיות למה הוא יוצא עלינו במאתיים קמש. ולכן קשה לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיס את דעתם. ולכן עלינו להיות חזקים ומרתיעים, ולקוות שבהמשך משהו ישתנה.
לסיכום: את הסכסוך הראשון עלינו לסיים בכוח. לא בסבבים לא נגמרים ששוחקים את הלגיטימציה שלנו, אלא לפתור פעם אחת ולתמיד. את הסכסוך השני עלינו לנסות לפתור בדיפלומטיה והסכמים (כדאי למנף את ההתקפה באיראן בקרב המדינות הסוניות, כאמצעי להראות שכולנו נמצאים באותו צד). ובעניין הסכסוך השלישי, צריך לקבל את העובדה שפשוט אין לנו מה לעשות. לא הכל תלוי בנו, ולפעמים צריך פשוט להמתין בסבלנות. מי חלם שאיחוד האמירויות הערביות תהיה ידידה שלנו. מי חלם שישראלים יוכלו לבקר במרוקו. דברים משתנים עם הזמן. ובינתיים עלינו להיות חזקים ונחושים – מתוך הכרח, לא מתוך רצון – ולקוות לטוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמו באיראן כך גם בישראל. הכוחות הדמוקרטיים ניגפים בפני כוחות הדיקטטורה האיסלאמית או היהודית שבה שולטים מנהיגים מושחתים, לוקחי שוחד, גנבים ועבריינים. ההבדל המהותי, הגדול, העצום והיחיד בין שתי הדיקטטורות שבאיראן כבר שנים ארוכות יורים למוות במפגינים ברחובות, או שממיתים אותם בתלייה או באמצעים אחרים לאחר שהם נקטפים למעצר. בישראל בסך הכל מפוצצים את המפגינים במכות, מטיחים אותם לרצפה ו/או עוצרים אותם ללא שום סיבה. תנו לדיקטטור ראש ארגון המחבלים, הצורר ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו עוד כמה שנים טובות בשלטון, והוא יהפוך אותנו לאיראן על מלא. תסמכו על מי שפעם אמר שראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משמונה שנים בתפקיד או שראש ממשלה שמסובך בחקירות פליליות צריך להתפטר. העוד יותר גרוע והגרוע ביותר עוד לפנינו.