במשך עשורים ארוכים, ניתוח המאזן האסטרטגי במזרח התיכון נשען על פרדיגמות ריאליסטיות קלאסיות. חוקרים ואסטרטגים התמקדו בספירת הקנים של הנשק: השוואת סד"כ מטוסים, טילים בליסטיים, יכולות גרעיניות והיקף הכוחות הסדירים.

אולם, המלחמה הרב-זירתית המטלטלת את האזור בעת הנוכחית חושפת כי מרכז הכובד האמיתי של העיצוב האזורי אינו טמון רק בעוצמה הצבאית הגלויה, אלא במבנה העומק של החברה והמדינה – ביכולתן לא רק לספוג זעזועים, אלא לתעל אותם לכדי צמיחה (Elran et al. 2020).

בעוד שהשיח הביטחוני המסורתי מקדש את מושג החוסן של החזית והעורף ומתאר יכולת של מערכת לחזור לסטטוס-קוו המקורי לאחר הפרעה, המציאות המזרח-תיכונית העכשווית מחייבת אימוץ של מושג מורכב ודינמי יותר: מושג האנטי-שבירות (Antifragility).

בעוד שהשיח הביטחוני המסורתי מקדש את מושג חוסן החזית והעורף ומתאר יכולת חזרה לסטטוס-קוו המקורי לאחר הפרעה, המציאות המזרח-תיכונית העכשווית מחייבת אימוץ של מושג מורכב ודינמי יותר: אנטי-שבירות

ברשומה זו אבקש לטעון כי העימות בין ישראל לציר האיראני הוא, בבסיסו, התנגשות בין שני מודלים חברתיים-שלטוניים קוטביים: המודל הריכוזי-השביר מול המודל המבוזר-האנטי-שביר. בראייה זו, החברה האזרחית אינה רק "עורף" שיש להגן עליו, אלא המפתח המכריע לניצחון אסטרטגי ארוך טווח (Fawcett. 2016).

כדי להבין את יחסי הכוחות החדשים, יש להידרש למודל האנטי-שבירות כפי שנוסח על ידי נסים טאלב. טאלב מבחין בין שלוש קטגוריות של מערכות (Taleb, 2012):

1. המערכת השבירה: מערכת הסולדת מתנודתיות וכאוס. היא תלויה ביציבות ובהיררכיה קשיחה, ונוטה להישבר או לקרוס תחת לחץ קיצוני.
2. המערכת החסינה: מערכת העומדת בלחץ ומתנגדת לשינוי. היא שומרת על צורתה המקורית, אך אינה משתפרת כתוצאה מהזעזוע.
3. המערכת האנטי-שבירה: מערכת הצומחת מתוך אי-סדר. בדומה למערכת החיסונית או לשריר אנושי, היא זקוקה ללחץ ולסטרס כדי להתחזק ולהתפתח.

יישום המודל על הזירה המדינית מגלה כי מערכות אנטי-שבירות דורשות רמה גבוהה של ביזור ויכולת למידה מהירה מהשטח. לעומתן, מערכות ריכוזיות הן "שבירות" מטבען, תלותן בתיאום מושלם מלמעלה-למטה הופכת אותן לפגיעות לכשל מערכתי ברגע שהמרכז נפגע או שקצב האירועים בשטח עוקף את יכולת העיבוד של ההיררכיה השלטונית.

לפי המודל, בזירה המדינית מערכות אנטי-שבירות דורשות רמה גבוהה של ביזור ויכולת למידה מהירה מהשטח. לעומתן, מערכות ריכוזיות "שבירות" מטבען, תלותן בתיאום מושלם מלמעלה-למטה הופכת אותן לפגיעות

החברה האיראנית עצמה מהווה מקרה בוחן של "חוסן של הישרדותי" הנשען על דיכוי. המשטר האיראני בנה מערכת ביטחון פנים אימתנית המבוססת על משמרות המהפכה והבסיג'. זוהי מערכת "חסינה" במובן הצר, היא יודעת לדכא התנגדות פנימית באלימות, אך היא נעדרת כל גמישות חברתית.

באיראן, וכן במדינות המצויות תחת חסותה כמו לבנון של חיזבאללה או תימן של החות'ים, אין "חברה אזרחית" במובן האוטונומי של המילה. המגזר השלישי נתפס כאיום על ההגמוניה השלטונית, ולכן הוא מדוכא או מוכפף למנגנוני הביטחון (Barjasteh. 2025).

התוצאה היא חברה לא עצמאית. כאשר המדינה חווה זעזוע תפקודי – בין אם מדובר באסון טבע, משבר כלכלי חריף או מלחמה ותקיפות אוויריות על מתקני צבא ומדינה – הציבור מתקשה לייצר מנגנוני עזרה הדדית חוצי-מגזרים.

בהיעדר לגיטימציה ציבורית עמוקה ויכולת התארגנות מלמטה, המערכת מידרדרת במהירות לאנרכיה או לשלטון מיליציות כוחני. זהו מצב של שבירות קיצונית, כל זעזוע מחליש את המבנה החברתי הכולל במקום לחשל אותו.

לעומת המודל הריכוזי, ישראל מציגה, למרות מחלוקותיה הפנימיות הרבות, מודל של אנטי-שבירות הנובע משילוב בין דמוקרטיה תוססת, מסורת של ערבות הדדית וביזור תפקודי. אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת אוקטובר 2023 סיפקו הוכחה לכך.

בהיעדר לגיטימציה ציבורית עמוקה ויכולת התארגנות מלמטה, המערכת מידרדרת במהירות לאנרכיה או לשלטון מיליציות כוחני. זהו מצב של שבירות קיצונית, כל זעזוע מחליש את המבנה החברתי הכולל במקום לחשלו

בשעות הראשונות של המשבר, כאשר המערכות המדינתיות והצבאיות המרכזיות חוו הלם תפקודי, החברה האזרחית הישראלית "נדלקה" באופן אוטונומי ומיידי. הקמת חמ"לים אזרחיים, התגייסות המילואים בשיעורים שחרגו מהתחזיות, והתארגנות הקהילות המקומיות – לא היו תוצאה של הנחיה שלטונית. זהו ביטוי מובהק של ארגון עצמי, תכונה קריטית של מערכות אנטי-שבירות (דניאלי-ילין, 2025).

האנטי-שבירות הישראלית מתבססת על שלושה עמודי תווך (אלמוג-בר, 2024):

1. הון חברתי ודבק קהילתי: רמת האמון הבין-אישי והנכונות להקרבה למען הכלל משמשים כמרכיבים קריטיים המונעים מהחברה להישבר תחת לחץ קטסטרופלי.
2. רשתות מבוזרות ויתירות תפקודית: היכולת של קבוצות וולונטריות, עמותות מקומיות והמגזר העסקי לייצר פתרונות לוגיסטיים מורכבים, מפינוי אוכלוסייה ועד הצטיידות טקטית  מהירה וגמישה יותר מכל מנגנון בירוקרטי מרכזי.
3. למידה תוך כדי תנועה: היכולת לאמץ טכנולוגיות חדשות, לשנות דפוסי עבודה ולהפיק לקחים בזמן אמת הופכת את הסטרס המלחמתי למחולל של שיפור במערכת הלאומית.

בתוך כך, השלטון המקומי בישראל התגלה כבולם זעזועים קריטי. הרשויות המקומיות, המכירות את השטח ואת צרכי הקצה, פועלות כמחוללי רציפות תפקודית בתחומי רחבים, ביניהם החינוך והרווחה. וזאת גם כשהממשל המרכזי התקשה לספק מענים. זוהי האנטי-שבירות בפעולה, ככל שהלחץ גדל, המערכות המבוזרות משתכללות.

השלטון המקומי כאן התגלה כבלם זעזועים קריטי. בהכירו את השטח הוא איפשר רציפות תפקודית גם כשהממשל המרכזי התקשה לספק מענים. זוהי האנטי-שבירות – כשהלחץ גדל, המערכות המבוזרות משתכללות

הדינמיקה הזו אינה חומקת מעיניהן של מדינות ערב המתונות. סעודיה, איחוד האמירויות וירדן מתבוננות במתרחש ומזהות כי ציר ההתנגדות מציע מודל של הרס ושבירות. הן רואות בלבנון, סוריה ותימן דוגמאות חיות למחיר שישלמו חברותיהן אם יאמצו את המודל האיראני – חברה המוקרבת על מזבח הישרדותו של משטר ריכוזי.

מנגד, ישראל מציעה מודל של "מדינת לאום אנטי-שבירה". שיתוף הפעולה האזורי המתרחב אינו נשען רק על אינטרסים ביטחוניים צרים נגד האיום האיראני, אלא על הרצון להימנות עם מחנה של יציבות דינמית וקדמה.

היכולת הישראלית לשמר משק מתפקד, מערכת חינוך פעילה באופן יחסי וחברה עמידה תחת מטחי טילים אינה רק הישג אזרחי, היא מרכיב עוצמתי בהרתעה האסטרטגית. היא משדרת ליריב כי הזעזוע שהוא מנסה לייצר אינו מחליש את המערכת, אלא גורם לה להתחשל ולהשתכלל.

לסיכום, הכרעת העימות מול איראן ושלוחותיה לא תושג רק באמצעות עליונות אווירית או טכנולוגית. היא תושג דרך הוכחת עליונותו של המודל החברתי. כאשר הציבור הישראלי מפגין חוסן לאומי-קהילתי, מקים מערכות חינוך אלטרנטיביות במקלטים ומתגייס כאיש אחד לעזרת המפונים בימים אלו, הוא מנחית על טהרן מכה אסטרטגית שאין לה מענה במישור הצבאי.

האנטי-שבירות של החברה האזרחית היא תעודת הביטוח הלאומית של ישראל במאה ה-21. המשימה של הדור הנוכחי היא לטפח ולחזק את השלטון המקומי, לעודד את ביזור הסמכויות ולשמר את חיוניותו של המגזר השלישי.

סעודיה, איחוד האמירויות וירדן מזהות כי ציר ההתנגדות מציע מודל של הרס ושבירות – דוגמה למחיר שישלמו חברותיהן אם יאמצו את המודל האיראני – חברה המוקרבת על מזבח הישרדותו של משטר ריכוזי

במזרח תיכון המאופיין בתנודתיות גבוהה ובאי ודאות מתמשכת, ישראל חייבת להמשיך ולהוות עוגן של אנטי-שבירות – מערכת שלא רק שורדת את הסערה, אלא רותמת את הרוח כדי לנוע קדימה.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.