עוד לפני שערוריית השבוע הטריה על טיפולי ההמרה ללהט"ב, בשבוע שעבר הספיק שר החינוך רפי פרץ לשחרר את האמירה הידועה על כך שההתבוללות היא כמו שואה שנייה. והאינטרנט? בסערה. זה ממש כאילו שמענו את זה בפעם הראשונה. הרי פוליטיקאים כמו יאיר לפיד או נפתלי בנט מזמן דיברו על ההתבוללות כמשהו שמהווה איום קיומי (גם אם לא בדיוק במילים האלו).

אז פתאום אמרו "שואה" וקפצנו? העניין הוא רק הרטוריקה? אז בפעם הבאה פרץ יבהיר שזה יותר כמו שואת הארמנים השנייה, שלא חלילה יהיו פה עניינים של זילות של שואה שאנחנו כן מכירים בה.

אבל אם כבר כולם התעכבו על נושא השואה, אז רציתי לשאול משהו בתור אחד שהיה בשואה השנייה וניצל בעור שיניו בזכות הגאונות בקרב השני על סטלינגרד. או שבעצם הייתי בשואה השנייה ואז ערקתי מהצבא הנאצי השני כדי לא לקחת חלק בהובלת יהודים לתאי הגז השניים? אני לא לגמרי סגור איך עובדת ההשוואה הזו. בקיצור, האקסית שלי לא יהודייה.

עכשיו, למען הדיוק, שווה לציין שמדובר בחסידת אומות עולם (השנייה). כי בכל זאת, מדובר במישהי שהתלהבה לחלוטין להשתתף בליל הסדר הראשון שלה.

כמו כן, כשהייתי אצלה בחו"ל בראש השנה, לראשונה בחיי הבוגרים ביקשתי לעשות משהו לכבוד החג, במקום מה שאני עושה בכל שנה וזה להגיד לעצמי "נכון, הטקסים האלו הם ניג'וס כל שנה מחדש, אבל לפחות פוגשים את המשפחה". בקיצור, גרמתי לה להפוך מעומדת מנגד לפרטיזנית דור חמש. אבל זה לא משנה, כי זה מקרה בודד, וזה לא מה שרציתי לשאול.

אבל רגע, אולי לפני השאלה בכל זאת שווה להתייחס למקרה הפרטי הזה, כי אני די בטוח שאני לא כזה מיוחד. אכן, ישנם כאלה שלאחר שהם נכנסים לקשר עם לא יהודים, הם מתרחקים מהמסורת היהודית. ואין ספק שמדינת ישראל בהחלט מראה ערנות גדולה יותר ממה שקרה בשואה הראשונה, והפעם שערי הארץ פתוחים לכל הנרדפים. אפילו השקיעה קצת תקציבים כדי להזהיר את היהודים האומללים מפני הנאצים 2.0.

אבל בכל זאת, האם אלו שמתרחקים מהמסורת היהודית באמת היו בתוכה לפני זה? האם לזוג יהודים שחיים בחו"ל ולא מקיימים שום טקס יהודי – ורק להבהיר, זה בסדר גמור – יש יותר יהדות מאשר לזוגיות מהסוג שהיה לי?

ואני יודע, תמיד אומרים לחשוב על הילדים. הרי הנאצים ימ"ש לא חשבו על הילדים, אז אנחנו חייבים. הרי אם אני והאקסית היינו ממשיכים, הרי שהילדים שלנו לא היו יהודים. אמנם היינו מקיימים איתם את ליל הסדר וראש השנה, אבל הם עדיין לא ייחשבו יהודים.

למה? כי יהדות נקבעת לפי האמא, לא לפי הקרבה לתרבות היהודית. אתם יודעים מי עוד הסתכלו על יהודים רק לפי ההורים בלי להתחשב בכלל בקרבה שלהם אל הדת? מלא אנשים במפנה המאה העשרים שהאמינו בגזענות מבוססת "מדע".

אם ישר אמרתם "נאצים" זה על אחריותכם. בכל מקרה, האם באמת מדובר בבעיה כשמדובר בילדים כאלו, שיראו את היהדות כמרכיב מכריע בזהותם? אני יודע שלרבנות הראשית זה חשוב, אבל בחייאת, אפילו האורתודוקסים לא באמת אוהבים אותה.

כמובן, ניתן להתנגד לנישואים בין יהודים ללא יהודים בלי לאמץ אלמנטים פשיסטיים. כלומר, אפשר לא לאהוב את הרעיון שמשהו כזה קורה, אבל בלי לספר לאנשים שבזוגיות מהסוג הזה שהם איום ביטחוני והקבלה כלשהי למקלחות עם ציקלון בה (או שזה בורות ירי?), ואז עוד לספר להם שהדרך להימנע מזה היא לחזור לגטו.

כי ואללה, חוץ מיצירת רצון להצטרף ליודנראט, אין להתנהגות הזו שום אפקט. במקום זה, אפשר להפוך את היהדות לקצת יותר פתוחה, כדי לאפשר לפחות לחלק מהזוגות האלו להתקרב יותר ליהדות, במקום להיאלץ להתרחק ממנה.

כמובן, תמיד יהיו את אלו שלא ירצו להתקרב ליהדות, וזה בסדר. הם לא הולכים לרשום את הילדים שלהם להיטלר-יוגנד. חוץ מזה, יש בישראל יותר משישה מיליון יהודים, שרובם המוחלט מתחתן עם יהודים אחרים. כל עוד מדינת ישראל לא תשמיד את עצמה מתוך טמטום, העם היהודי כנראה יישמר.

ואני יודע שבתור מדינה עם גיוס חובה קצת קשה לנו להבין את זה, אבל אנשים בחו"ל לא צריכים לחשוב על עצמם כעל כוחות רזרבה. מותר לא לאהוב את מה שהם עושים, אבל די לצייר עליהם מדי SS. זה לא שהם יצחק רבין או משהו.

טוב, אבל סליחה, סטיתי ממש מהנושא. הרי רציתי לשאול שאלה. אז הנה השאלה שלי: איפה הרנטה שלי? בכל זאת, ניצול. אה כן, לא משנה. נזכרתי מה עשו עם הכסף של הניצולים מהשואה הראשונה.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.

חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.

ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.