לא להבין ב"פוליטיקה". להרגיש חסר האונים מול מסך החדשות, כלומר, להרגיש בעוצמה את הייאוש החוזר והריקנות אל מול מבול השקרים וההבטחות הכוזבות של "נבחרי הציבור". לא להבין למה דווקא הבחירות האלה כל כך גורליות.

לא לקבל את הנחת המוצא הזאת שמפמפמים לנו מבוקר ועד ערב כבר שנים רבות, שהפתק הקטן הזה ישנה עולמות. פשוט לסרב לנסות למצוא הגיון בפוליטיקה הנוכחית. לפרוש קצת מהעסק. כן, דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העניים של הפוליטיקה הישראלית.

דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העינים של הפוליטיקה הישראלית

והאמת, התחושה הזאת לא באה לי בקלות בכלל. הרי, על הנייר, אני כל כולי פוליטיקה ישראלית. אני לומד מדע המדינה וגיאוגרפיה, אני אוכל את טורי הדעה ב"הארץ" לארוחת בוקר ואת הפרשניות הפוליטיות בפייסבוק לארוחת ערב. בילדות החדר שלי היה מוקף בסטיקרים של מפלגות והראש שלי תמיד היה מפוצץ בשלל דעות פוליטיות נוקבות.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה.

בסמסטר הנוכחי, אני לוקח קורס מאוד מעניין בתאוריה פוליטית עם ד"ר מיכל גבעוני, ואחת השאלות המרכזיות של הקורס היא "מהו הפוליטי". זו שאלה חשובה שהעסיקה תיאורטיקנים רבים בתחילת המאה ה-20. אולם, כמאה שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אני מוצא כי השאלה הזאת רלוונטית שוב, אולי יותר מתמיד. זאת משום שרוב התשובות שהציגו לנו עד היום לגבי "מהו הפוליטי", אינן מדייקות את העידן בו אנחנו חיים – עידן של מהפכת האינטרנט, של משבר האקלים ותהליכים נוספים – גלובליים ומדינתיים.

יאיר אסולין, למשל, כותב על הנושא (מה שהוא מכנה "סוף עידן הפוליטיקה") בעקביות בהארץ ואני ממליץ לעקוב אחרי הניתוח המרתק שלו בעניין. מה גם שאני מאמין שבעתיד יצטרפו למחשבה זו עוד הוגים רבים בישראל ואפילו בעולם, בין אם הם יסכימו עם הניתוח של אסולין ובין אם לא. אני בעצמי, לא יודע אם אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה" ואני עדיין בספק אם זו באמת שירת הברבור של מדינת הלאום.

אך לבסוף, התחושה הכי טבעית בעיניי בימים אלו היא פשוט להודות באמת ובתמים, שכל הסיפור הזה של הבחירות וכל מה שמסביב לעסק הזה שהעסיק והציף אותי רבות בשנה האחרונה, הוא קצת חרטא, בלוף, לא באמת לב העניין.

וכן, כן, אני יודע כמובן שחשוב לשים את הפתק בקלפי, ואני עושה זאת, אבל אני חייב להודות שאני לא מוצא בכך אקט פוליטי גדול מדי או מרגש כמו בעבר. אולי גם אתם מרגישים כמוני, אבל אתם קצת מתביישים להודות בכך.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה

לדעתי אנחנו בכלל לא צריכים להיבהל, להתבייש, להתנגד או לבוז לחוסר העניין שאנחנו מרגישים כרגע כלפי ה"פוליטיקה" בישראל. זה לא הופך אותנו לאדישים או מנותקים מהמצב. להפך, לבוז היום לפוליטיקה הישראלית, להתעלם מכל מה שהיא מנסה להציג "כדבר החשוב"– זה הדבר הכי אמיתי, אקטיביסטי ופוליטי שיש לנו להציע כאזרחים.

לסרב לאשליה – זאת מהות הפוליטיקה.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.

חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.

ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.