לאחר שאושר התקציב עד סוף שנת 2022 והממשלה יכולה לברך על המוגמר, נותר ציבור שלם, המונה יותר מ-600 אלף איש, ללא תשובה. ללא פתרון.
הממשלה דאגה אומנם לנכים, לניצולי השואה ולמקבלי קיצבת זיקנה שזכאים להשלמת הכנסה (נציין סך כל הכנסותיהם של אלה יעמדו החל מהשנה הבאה על 3710 שקלים), אך הקשישים מהמעמד הבינוני הנמוך הושארו מחוץ לכל הסדר.

הממשלה דאגה לנכים, לניצולי השואה ולמקבלי קיצבת זיקנה שזכאים להשלמת הכנסה (הכנסותיהם יעמדו משנה הבאה על 3710 ש"ח), אך הקשישים מהמעמד הבינוני הנמוך הושארו מחוץ להסדר

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מדובר באותם קשישים, שלבד מהקיצבה מקבלים גם פנסיה, אך סכום הפנסיה מגוחך להחריד. אלף אלפיים שקלים. עצם העובדה שהם מקבלים פנסיה כלשהי מוציאה אותם מיד ממעגל הזכאים להשלמת הכנסה.

נציין כי שר האוצר אביגדור ליברמן מתהדר בכך שסכום ההכנסות של הקשישים שמקבלים רק קיצבת זיקנה יעמוד, לאחר ההעלאה, עם השלמת ההכנסה, על 70 אחוזים משכר המינימום. מספרם של אלה עומד על כ-270 אלף איש. העלות לתקציב המדינה תגיע למיליארד וחצי שקלים.

אבל מה קורה עם האחרים שעדיין מצויים מתחת לקו העוני או מתקרבים אליו (קו העוני נע סביב 2400-2450 שקלים)?

מתי בפעם האחרונה היה מי שבדק האם החישוב של קו העוני עונה למציאות הקיימת? האם קיצבת הזיקנה מספיקה? האם החישוב שנעשה לגבי השלמת ההכנסה עונה לצרכים בסיסיים במדינת ישראל?

ואולי צריך לשנות – לא רק את שיטת חישוב קו העוני כך שילקח בחשבון סל מוצרים וצרכים – אלא אולי הגיע הזמן לשנות את חוק הביטוח הלאומי כך שלא יהיה אוניברסלי?

אולי הגיע הזמן לשלם קיצבאות זיקנה על פי מצבו הכלכלי של הקשיש? העניים יותר יקבלו יותר.

אולי הגיע הזמן לשנות את חוק הביטוח הלאומי כך שלא יהיה אוניברסלי? אולי הגיע הזמן לשלם קיצבאות זיקנה על פי מצבו הכלכלי של הקשיש? העניים יותר יקבלו יותר

הטענה המרכזית של המתנגדים לשינוי היא שמדובר בסכומים שאנשים משלמים רוב חייהם הבוגרים לביטוח הלאומי, אז למה שלא יקבלו קיצבה גם אם מצבם הכלכלי יהיה טוב לעת זיקנה?

בדיוק מאותה סיבה שאנחנו משלמים ביטוח לאומי למקרה שנהיה חלילה נכים ולא נוכל לעבוד ואז נקבל קיצבת נכות, ואם לא נחלה ולא נהפוך לנכים לא נקבל קיצבת נכות.

על פי ההצעה כאן, נשלם ביטוח לאומי ונקבל קיצבה רק אם הכנסותינו לא יעלו על סכום מסויים שייקבע.

הסתדרות הגימלאים מתנגדת, בטענה שזה נוגד את עיקרון השוויון הסוציאלי . אבל הפערים בהכנסות כפי שהם משתקפים במדדי ג'יני, מעמידים את ישראל בין המדינות המובילות בפערים בין מדינות ה-oecd.

מחייבים לשנות דיסקט.

שינוי נוסף שמתחייב מהארכת תוחלת החיים הוא הצורך לחלק את גיל הזיקנה. למשל, הגיל שלישי מ-65 עד 75, הגיל הרביעי מ-75 עד 90, והגיל החמישי מ-90 ועד 120 ועד בכלל. ברור לכולנו שהצרכים משתנים והשרותים חייבים להיות בהתאם.

טענת המתנגדים לשינוי היא שמדובר בסכומים שאנשים משלמים רוב חייהם לביטוח הלאומי, אז למה שלא יקבלו קיצבה גם אם מצבם הכלכלי יהיה טוב? מאותה סיבה שאנו משלמים בט"ל למקרה שנהיה נכים

זאת ועוד. ממשלת ישראל חייבת להקים ומיד צוות חשיבה לגיבוש תוכנית מקיפה על מנת להתמודד עם הזיקנה. על כלל הנושאים שעומדים על הפרק בהקשר הזה: תעסוקה פנאי בריאות וכדומה. ועל כך בפוסט אחר.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.

חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.

ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.

מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.

"סבא, אני רוצה ללכת לגן הקרוסלות!"

נופר היא הנכדה השלישית שלי. כבר בת שמונה וחצי כמעט. פצצת אנרגיה מתולתלת, שמתרוצצת סביבנו ובו זמנית מסובבת אותנו על האצבע הקטנה שלה. הבן הקטן שלי, יואבי, השאיר אותה איתי כי היו לו סידורים כלשהם. ונמאס לה להישאר בבית כל הזמן.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.