אחד המושגים הנפוצים ביותר בישראל נוגע ל"איום הקיומי" המרחף על מדינת ישראל. השימוש בו כה נפוץ, עד שדומה כי אין מקבל החלטות – מדיני או צבאי, פרשן או האיש ברחוב – הנמנע מלנקוב בו.

התחושה המתקבלת הינה, שכמעט כל איום אשר מדינת ישראל נדרשת לו – זוכה להגדרה "קיומי". בעוד שניתן כנראה להצדיק את ההגדרה סביב שנות הקמת המדינה, ובדגש על מלחמת העצמאות, הרי מאז, טבען של המלחמות, או "מבצעים" למיניהם, השתנה ללא הכר, ובעיקר יכולותיה של מדינת ישראל.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

בכל שנה סביב יום השואה אני נזכרת בין היתר בתפקידי כשגרירה בלטביה, ליטא ואסטוניה, בהן השואה הייתה רצחנית במיוחד. להמחשה, מתוך כשבעים אלף יהודים שהיו בלטביה כאשר הנאצים השתלטו עליה, רק כאלף שרדו, ולמקומיים היה חלק נכבד בטבח.

העבר מעורר סוגיות שמאתגרות את נציגי ישראל, ולא תמיד פשוט לדעת כיצד לנהוג. למשל, איך מגיבים לחילול אנדרטה לשואה? ברור שהמקרה ראוי לגינוי. מאידך, זו לא פעולה ממוסדת אלא של אדם או שניים עם פחית צבע ומברשת.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

בפעם הראשונה שהגעתי לברלין, הזיכרון חדל להיות פרק בספר היסטוריה שלמדתי בבית הספר. הוא נעשה מוחשי, כמעט פיזי.

באוטובוס משדה התעופה למרכז העיר ליוותה אותי מחשבה טורדנית. מי היו הוריו או סבו של נהג האוטובוס? האם היו חברים במפלגה הנאצית? חיילים בוורמאכט? איזה תפקיד מילאה משפחתו במנגנון שהביא עלינו את השואה? 

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.