ישבתי בעבר בקיימבריג', אנגליה, עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך?" עניתי, "יאיר דקל". כל כך פשוט. ראיתי את ההשתאות על פניו לנוכח השם המוזר, והוא אמר: "או, איזה שם".

לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו של קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת". אישיגורו נולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי. רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו, ולדעתי, גם הספר הזה, שתורגם לעברית, עומד במשימה.

לעולם אל תיתן לי ללכת, מאת קאזואו אישיגורו

לפני שקראתי אותו, שמעתי שהספר קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה אבל אני קראתי אותו בעניין רב.

אישיגורו בנה שם עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים – ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטים – מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר.

בספר שלו יש ילדים משובטים, שאורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, וכעת היא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים כבני עשרים, שמותם קרב.

במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט לאט מגלה לילדים ולנערים את סיפורו של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לגלות את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי.

הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוסר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר לשאול "מה מותר האדם מן הבהמה?" ולא אפרט מעבר לזה, כדי לא לחשוף כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.

הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר.

התקופה היא סוף שנות ה־90 באנגליה, שבה חוסלו, על פי העלילה, הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים – קת, רות וטומי – נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל. המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים, כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי אישית אין ספק בכך.

את שם הספר בחר המחבר מהשיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית בגרסת כיסוי של אלון עדר).

מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי כך. כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

בפעם הראשונה שהגעתי לברלין, הזיכרון חדל להיות פרק בספר היסטוריה שלמדתי בבית הספר. הוא נעשה מוחשי, כמעט פיזי.

באוטובוס משדה התעופה למרכז העיר ליוותה אותי מחשבה טורדנית. מי היו הוריו או סבו של נהג האוטובוס? האם היו חברים במפלגה הנאצית? חיילים בוורמאכט? איזה תפקיד מילאה משפחתו במנגנון שהביא עלינו את השואה? 

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?

לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.