כל מי ששמע שאני בדרכי למצעד הגאווה בירושלים, הרגיש חובה להזהיר אותי שאשמור על עצמי, כאילו אני מינימום איתי אנגל בדרך לעוד משימה עיתונאית שגרתית בעומק סוריה.

"כן, יש קצת תחושה של סכנה", מאשר.ת שירלי-צ'ארלי, שהתלוו.תה אלי למצעד על תקן פרשנ.ית, "אבל אני לא נתקלתי בעצמי באלימות. הייתי בשני מצעדי הדקירה של ישי שליסל, ב-2005 וב-2015 (המצעד במהלכו רצח שליסל את שירה בנקי; אב"ד), למזלי לא הייתי קרובה למקום כשהוא דקר.

אמיר בן-דוד ושירלי-צ'ארלי קליינמן בדרך למצעד הגאווה בירושלים

"אבל האווירה במצעד בירושלים תמיד פוליטית יותר, רצינית יותר, מהמצעד בתל אביב, שהוא הרבה יותר באווירת מסיבה, וגם מושך הרבה יותר סטרייטים, שסתם באים לחגוג".

שירלי-צ'ארלי קליינמן, 35, אקטיביסט.ית טרנס, מרצה למגדר ודראג, שעובד.ת בהנחלת גיוון תעסוקתי להטב"י בארגון LGBTech, רשת עסקית-חברתית ללהט"ב בהייטק, מסתובב.ת באירוע כמו בן.בת בית.

(הנקודות המפרידות – אם תהיתם.ן – הן עניין עקרוני, שמציע לקורא.ת נזילות מגדרית במקום ההחלטיות המגדרית שהעברית מציעה בדרך כלל. לשירלי-צ'ארלי זה עניין מהותי וחשוב. חינוך דרך השפה, אם תרצו).

מצעד הגאווה בירושלים הוא כנראה האירוע הפוליטי ביותר שנערך בישראל. כל הקבוצות שמרכיבות את הקהילה הלהט"בית פה, כמובן. וגם שלטים נגד הכיבוש ובעד עבודה מאורגנת ובעד סולידריות יהודית-ערבית. כל אלה יגיעו גם למצעד הגדול הרבה יותר של תל-אביב, אבל ייבלעו בבום-בום-בום של מוזיקת ההאוס ובשרירים המטופחים. בירושלים, העסק קצת יותר חמור סבר, בעיקר בגלל מאות השוטרים ואנשי מג"ב שמאבטחים את האירוע מכל עבר.

בדיקות ביטחוניות בכניסה למתחת מצעד הגאווה בירושלים (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

בכניסה לגן הפעמון השוטרים מסמנים לשירלי-צ'ארלי להיכנס במהירות פנימה. אותי מעכבים לחיטוט מאסיבי בתיק ולבדיקת מספר זהות במסוף המשטרתי. "זו הפעם הראשונה שלי בצד הזה של הפרופיילינג", אני אומר לשירלי-צ'ארלי.

"ואיך זה מרגיש?"

"חוויה שכל ישראלי חייב להכיר".

האומץ להיות חשוך

הימים שקדמו למצעד הציעו למתעניינים מקבץ מרהיב של אבסורדים ישראלים מיוחדים. ערב מצעד הגאווה, מונה בפעם הראשונה בתולדות ישראל שר הומו שאינו מסתיר זאת (גיורא יוספטל היה, כנראה, ההומו הראשון שהגיע למעמד הזה, אבל הוא היה בארון).

בתיאוריה, ואולי גם בפועל, כניסתו של אמיר אוחנה למשרד המשפטים היא נקודת ציון היסטורית בתולדות הקהילה הלהט"בית בישראל. אבל האירוע לא נתפס כך במצעד הגאווה. אוחנה הגיע לכינוס בגן הפעמון ומשך תשומת לב רבה, כולל חבורת מפגינים שנדבקה אליו בקריאות קצובות של "בושה, בושה".

אמיר אוחנה מתקבל בקריאות בוז במצעד הגאווה בירושלים (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

שר המשפטים החדש הוא היום אחד ההומואים השנואים על הקהילה הלהט"בית בישראל ונחשב כמי שמכר את עקרונותיו ובגד במאבק המשותף לטובת הקריירה הפרטית. ברשתות החברתיות אפשר היה למצוא ביממה האחרונה עשרות פוסטים של הומואים וסטרייטים מהצד הליברלי של המפה, שהשתמשו בהטיות שונות של "ליקוק תחת" ובבדיחות שונות על הנושא, לתיאור הישגו של אוחנה. בעידן הפוליטיקלי קורקט המנומס, בדיחות כאלה לא היו עוברות בשקט בשום הקשר אחר.

אבל האבסורד הציג את מלוא יכולותיו במודעות ובסרטון שהפיצה לקראת המצעד עמותת "חזון" (הממומנת מכספי מדינה, דרך הקצבות של משרד החקלאות) עם הסיסמה המובנת מאליה "אמא + אבא = משפחה" והטענה המופרכת מאליה, שצריך "אומץ להיות נורמלי". כש"הנורמלים" יצעדו ברחובות והומואים ולסביות יאיימו עליהם מהצד ברצח, נדון בטענה המטופשת שלהם ברצינות.

שלטים של "חזון" במצעד הגאווה בירושלים 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

בדרך מגן הפעמון לעצרת המרכזית בגן העצמאות, התעכבתי להסתכל רגע על המפגינים שנשארו מאחורי גדרות המשטרה, מחזיקים בשלט "די לטרור הלהטב"י". השנאה הגולמית, הרעה, של המפגינים נראתה לי מוכרת. כעבור כמה רגעים נזכרתי מאיפה: זו בדיוק אותה שנאה, בדיוק אותן עיניים רושפות תיעוב, שראיתי בהפגנה שנערכה מול ערב הזיכרון האלטרנטיבי בתל אביב.

הסתכלתי על המפגינים והיה נדמה לי שאני מכיר אותם. הם הזכירו לי את הבריונים מבית הספר היסודי, שרדפו בהפסקות אחרי ג', הילד החלש של המחזור, היכו אותו וקראו לו "קוקסינל". המבט האטום בעיניהם רומז, שהם אינם נבונים מספיק להבין שאם הם עצמם לא היו מתנהגים כפי שהם מתנהגים – אולי לא היה צורך במצעד הזה, שמרגיז אותם כל כך בעצם קיומו.

זאת, ועוד: טענה נוספת שחוזרת נגד מצעד הגאווה היא שהוא "פוגע ברגשות הדתיים". מבלי להיכנס לאיוולת שבטיעון הזה, לא ברור למה דתיים רבים כל כך מתעקשים לבוא אל המצעד ולהניח לרגשותיהם העדינים כתחרה להיפגע ממראות, שאותם לא היו רואים אם לא היו באים. שיכעסו בבית, למה הם חייבים לכעוס ברחוב?

מצעד הגאווה בירושלים 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

"תראה איזה יופי", אומר.ת שירלי-צ'ארלי ומצביע.ה על מעגל שרוקד בהתלהבות לצלילי "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים". "הומואים דתיים ולסביות דתיות רוקדים יחד בלי לשמור מרחק נגיעה, כי הם ממילא לא נמשכים אחד לשני, אז מה זה משנה?"

בגן העצמאות עלתה על הבמה אושר, הנערה הטרנסית שעברה התעללות באשקלון. "קוראים לי אושר, אני בת 15 ואני טרנסית. ואני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת שיש קהילה שלמה שעומדת מאחורי". כ-16 אלף איש, על פי הערכות המארגנים, נעמדו והריעו לה ממושכות. מנהיגה נולדה. אחריה, ההיסטוריון והסופר הפופולרי יובל נח הררי עלה לנאום "בתור הומו ספיינס ובתור הומו".

הסטרייט סיס

לפני שאנחנו עוזבים את המתחם, שירלי-צ'ארלי שואל.ת איך אני מרגיש באירוע כזה "בתור סטרייט סיס".

"סבבה לגמרי", אני אומר, "מגדר זה לא כל הסיפור. אני בטח מרגיש פה הרבה יותר בנוח משהייתי מרגיש ביציע של אוהדי בית"ר ירושלים באצטדיון טדי".

"למה, כי אתה שמאלני?"

"לא, כי אני אוהד הפועל".