השנה ציינה אירופה 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה ולתחילתו של העידן שבא אחריה. הכרזת העצמאות האוסטרית ב-27 באפריל 1945 סימנה שלב מוקדם ביציאה מתקופה אחת בהיסטוריה של המדינה והיבשת אל עבר אחרת.

ממרחק, רגעים כאלה נראים לעיתים כמעברים חלקים, נטולי חיכוך – נקודות על ציר הזמן. קל לשכוח עד כמה העתיד עוד היה פתוח אז, ועד כמה הסביבה הייתה סוערת ובלתי ודאית.

הכרזת העצמאות האוסטרית באפריל 1945 סימנה שלב מוקדם ביציאה מתקופה אחת בהיסטוריה של אירופה אל עבר אחרת. ממרחק הזמן, קל לשכוח עד כמה העתיד היה פתוח וכמה הסביבה הייתה סוערת ובלתי ודאית

כאשר הוכרזה העצמאות בווינה הנתונה לכיבוש הסובייטי, ואנשים רקדו ואלס "הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס על הרינגשטראסה לצלילי תזמורת צבאית סובייטית, מלחמת העולם השנייה עדיין נמשכה.

ביום שלאחר הכרזת העצמאות – 28 באפריל – הורה אוגוסט אייגרובר, מנהיג הנאצים המחוזי של אוסטריה עילית, על הרעלת לוחמי מחתרת במחנה הריכוז מאוטהאוזן. בשבוע הראשון של מאי, לאחר התאבדותו של אדולף היטלר בברלין, רצחו אנשי ואפן-אס-אס 228 יהודים הונגרים בעיירה השלווה הופמט פריל שבאוסטריה תחתית.

חיילים גרמנים נכנעים לחיילים אמריקאים לאחר קרב על נהר הדנובה, על גבול אוסטריה־גרמניה, מאי 1945 (צילום: AFP)

עבור הרפובליקה שזה עתה הוכרזה, העתיד הפוליטי היה רחוק מלהיות מובטח. בתחילה הוכרה הממשלה הזמנית החדשה רק בידי ברית המועצות. רק ב-20 באוקטובר 1945 קיבלה המדינה הכרה גם מבריטניה, צרפת וארצות הברית, בהחלטת מועצת הפיקוח של בעלות הברית.

אחד המאפיינים המרתקים של ייסוד-מחדש זה של הרפובליקה האוסטרית היה אופיו הרקורסיבי: לא מעשה של ייסוד אלא של "הקמה מחדש", שתיעשה "ברוח" החוקה שחוברה בידי אוסטריה המובסת ב-1920

אחד המאפיינים המרתקים של ייסוד-מחדש זה של הרפובליקה היה אופיו הרקורסיבי: הסעיף הראשון בהכרזת העצמאות של 1945 קבע באופן חד-משמעי כי אין מדובר במעשה של ייסוד אלא של "הקמה מחדש", "ברוח" החוקה של 1920, שחוברה בידי אוסטריה המובסת לאחר מלחמת העולם הראשונה.

כדי לסלול דרך לעתיד, פנו אנשים אל העבר. וכאשר אנו מביטים היום לאחור על 80 השנים שחלפו מאז אותו מעשה של הקמה מחדש, נדמה במבט ראשון שהן נחלקות לשני חצאים שונים בתכלית.

טנקים סובייטיים חולפים ליד בניין הפרלמנט בווינה, אוסטריה, 17 באפריל 1945 (צילום: AP Photo)

החלק הראשון, שנמשך מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1989–1990, התאפיין – לפחות באירופה – בשלום מתמשך, הדומה לעשורים של יציבות גיאופוליטית שהגיעו בעקבות קונגרס וינה של 1814–1815.

למעשה, כמעט לא ניתן לדמיין ניגוד חריף יותר לאי-היציבות הכרונית והקיטוב של 1914–1945. המערב נכנס לעידן של שלווה ציבורית וצמיחה כלכלית, בתמיכת ארצות הברית. תקופת קרבות הרחוב, ההפיכות והניסויים הסמכותניים חלפה.

מ-1945 ועד 1990 המערב נכנס לעידן של שלווה ציבורית וצמיחה כלכלית. ניגוד חריף יותר לאי-היציבות הכרונית של 1914–1945 כמעט אינו ניתן לדמיון. נראה היה שתקופת ההפיכות והניסויים הסמכותניים חלפה

בעולם אמנם התרחשו אז שפע של אלימות וסכסוכים, אך הסערות התקיימו בתוך מבנה פשוט עד כדי בלבול: היציבות הבי-פולרית של המלחמה הקרה, שנתמכה בעימות הבלתי מוכרע בין שתי מעצמות גרעיניות.

האירועים היו בלתי צפויים כתמיד: נזכור את המילים המיוחסות לראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן, כאשר נשאל על ידי עיתונאי להסביר מה השתבש כל כך במשבר סואץ ב-1956: "אירועים, נערי, אירועים". אך המסגרת החיצונית נותרה יציבה.

כל זה החל להשתנות כאשר הסתיימה המלחמה הקרה ובמקומה הופיע משהו אחר. מהו הדבר הזה – עדיין נתון לדיון. אנו עדיין מנסים להבין.

אלפי ברלינאים מצטופפים ליד שער ברנדנבורג ועולים על חומת ברלין לאחר פתיחת שני מעברי גבול חדשים שאיחדו את העיר אחרי 28 שנים, 22 בדצמבר 1989 (צילום: AP Photo/Michel Lipchitz)

התקופה הנוכחית שלנו הייתה בתחילתה יפהפייה, וחשוב שלא נשכח זאת. ב-1989–1990, פירוק הגוש המזרחי חולל שינוי עמוק במבנה הגאופוליטי של אירופה.

בעקבות הפירוק, נוצרה מדינה גרמנית חדשה (גרמניה של 1990 לא הייתה גרמניה הישנה שאוחדה מחדש, אלא מדינה חדשה לחלוטין עם גבולות טריטוריאליים חדשים), וכל זה קרה מבלי שפרצה מלחמה. זהו דבר יוצא דופן.

התקופה הנוכחית שלנו הייתה בתחילתה יפהפייה, וחשוב שלא נשכח זאת. פירוק הגוש המזרחי חולל שינוי עמוק במבנה הגאופוליטי של אירופה. נוצרה מדינה גרמנית חדשה, וכל זה קרה מבלי שפרצה מלחמה. זה יוצא דופן

שלום וסטפאליה ב-1648; הרייך הגרמני המאוחד ב-1871; עיצוב מחדש של מרכז אירופה לאחר 1918 על פי חוזי ורסאי, סן-ז'רמן, טריאנון וסוור; וחלוקת אירופה אחרי 1945 – כל השינויים הללו התרחשו בעקבות מלחמות ונקנו במיליוני קורבנות. אם סופרים את כולם יחד, מגיעים ל-68 מיליון בני אדם שחייהם נלקחו בתהליך ההתאמות הגאופוליטיות.

ב-1989–1990 היה זה אחרת. מערכת ביטחונית מזרח-אירופית בת 40 שנה פורקה, העימות החמוש בין קפיטליזם וקומוניזם פורק, נוצרה מדינה גרמנית חדשה, ומאזן הכוחות ביבשת הועמד בסימן שאלה – וכל זה ללא מלחמה. אירופה נשמה לרווחה, ואפשר היה להביט בגאווה מסוימת על מה שהושג.

ברלינאים שרים ורוקדים על חומת ברלין בחגיגות פתיחת הגבול בין מזרח למערב גרמניה, 10 בנובמבר 1989. ברקע שער ברנדנבורג (צילום: AP Photo/Thomas Kienzle)

מה שבא לאחר מכן הוא שיצר את העולם שבו אנו חיים כיום: ההתפרקות העצמית של ברית המועצות, הקריסה הכלכלית והחברתית של רוסיה, מלחמות יוגוסלביה, שתי מלחמות צ'צ'ניה, מתקפות 11 בספטמבר, המלחמה באפגניסטן, מלחמת עיראק וההדים הארוכים שלה, המשבר בגאורגיה, המשבר הפיננסי העולמי, המשבר באוקראינה, המשבר הפיננסי ביוון ומשבר המהגרים באירופה.

במקום לקרוס או להתפצל, כפי שקיוו רבים בוושינגטון ובמקומות אחרים לאחר טבח כיכר טיאנאנמן, נכנסה סין לשלב של צמיחה מסחררת.

דיכוי התנועה הדמוקרטית בסין ב-1989 היה חשוב לעיצוב ההווה שלנו לא פחות מנפילת חומת ברלין באותה שנה. במקום לקרוס או להתפצל אחרי טבח כיכר טיאנאנמן, נכנסה סין לשלב של צמיחה מסחררת

כפי שהצביעה קריסטינה שפוהר, היסטוריונית מבית הספר לכלכלה של לונדון, דיכויו הנחוש של ניצן התנועה הדמוקרטית בידי הממשל הסיני ב-1989 היה חשוב לעיצוב ההווה שלנו לא פחות מנפילת חומת ברלין באותה שנה.

עולמנו נושא את חותמם הכפול של השינויים כמעט-סימולטניים של 1989 בבייג'ינג ובברלין. המפלגה הקומוניסטית הסינית דבקה בשיטת המפלגה האחת באותו זמן שבו דחפה קדימה את שילובה המותנה של המדינה בכלכלה העולמית. דבר מכל זה לא נחזה מראש.

"המורד האלמוני": סטודנט סיני אלמוני מתייצב מול הטנקים בכיכר טיאנאנמן במסגרת המחאות לדמוקרטיזציה של סין, 5 ביוני 1989 (צילום: AP Photo/Jeff Widener)

המדען הפוליטי ג'ורג' פרידמן ציין שעלינו להבחין בין שתי תקופות מאז 1989. את הראשונה אפשר לכנות "פוסט המלחמה הקרה". היא נמשכה מ-1990 ועד השנים שבין 2004 ל-2007.

עידן זה התאפיין בתחילה בריכוז עצום בעוצמה האמריקאית. העולם נראה כאילו הוא סובב סביב וושינגטון. הביטוי "המאה האמריקאית החדשה" היה באופנה, ומפקדי צבא אמריקאים דיברו על "עליונות בספקטרום מלא".

יש להבחין בין שתי תקופות מאז 1989. את הראשונה אפשר לכנות "פוסט המלחמה הקרה". היא נמשכה מ-1990 ועד השנים שבין 2004 ל-2007, והתאפיינה בריכוז עצום בעוצמה האמריקאית ובנעשה בוושינגטון

מסמך עבודה של צבא ארה"ב, שנכתב ב-1992, טען שמבצע "סופה במדבר" (מלחמת המפרץ הראשונה) היווה את שיא ההישג הצבאי בכל ההיסטוריה האנושית.

באמצעות מתווה רופף של שלושה קרבות גדולים – קרב אולם הנפוליאוני ב-1805, המתקפה הגרמנית על צרפת ב-1940, ומבצע "סופה במדבר" ב-1991 – בנה המסמך נרטיב של שליטה הולכת וגוברת.

נחתים אמריקאים חונים במדבר סעודיה במהלך מבצע "סופה במדבר", 11 בינואר 1991 (צילום: AP Photo/Mikami)

מחבר המסמך, שהיה עצמו בתפקיד פיקודי ב"סופה במדבר", טען שחקר הקרבות הללו חשף את ההאצה הדרמטית במלחמה ואת הסינתזה הטרנספורמטיבית של רכיביה המבצעיים, הטקטיים והאסטרטגיים.

לטענתו, רק ב"סופה במדבר" הושגה אינטגרציה אמיתית בין הרכיבים, הודות לפריסת מערכות תקיפה ארוכות-טווח, שאפשרו מהלומה עולמית תלת-ממדית ומוחצת נגד האויב, שבה כל מרחבי הקרב נסקרו והותקפו בו-זמנית ובאותה עוצמה.

המחקרים האלו התאפיינו בהתלהבות בלתי-מוגבלת מהתקופה שלהם עצמם, שהוזנה משיכרון הניצחון. הם חשבו שמדובר בנקודת השיא של התפתחות היסטורית ארוכה, כאילו עמדו על גבה של המודרניות

מה שהיה מעניין במחקרים האלו היה ההתלהבות הבלתי-מוגבלת שהביעו מהתקופה שלהם עצמם, שהוזנה משיכרון הניצחון. הייתה בהם תחושה שמדובר בנקודת השיא של התפתחות היסטורית ארוכה, כאילו עמדו על גבה של המודרניות.

ייתכן שאף ההיסטוריה עצמה הגיעה לסוג של סיום בתחילתה של "המאה האמריקאית". במאמר משפיע ורב-פרשנויות מ-1989 דיבר המדען הפוליטי פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה". רכבת ההיסטוריה, כך הציע, הגיעה לתחנת הסיום שלה.

עשן מיתמר מעל מרכז בגדד לאחר שהכוחות האמריקאים ובעלות הברית הפציצו את העיר במסגרת מבצע "סופה במדבר", 18 בינואר 1991 (צילום: AP Photo/D. Mollard)

זה היה עידן "פוסט המלחמה הקרה", אבל הוא לא נמשך זמן רב. האסונות שבאו לאחר ההצלחות הראשוניות של מלחמת עיראק עוררו שאלות לגבי מידת הצלחתה של ארצות הברית לתרגם את עליונותה להישגים פוליטיים בני-קיימא.

במקביל, משטרו של ולדימיר פוטין ברוסיה התנער ממדיניותו של מיכאיל גורבצ'וב ובוריס ילצין והחל להציב גבולות מול ארצות הברית, נאט"ו והאיחוד האירופי.

עידן "פוסט המלחמה הקרה" לא נמשך זמן רב. האסונות שבאו לאחר ההצלחות הראשוניות של מלחמת עיראק, משטרו של ולדימיר פוטין ברוסיה והנהגת סין שלאחר אירועי כיכר טיאנאנמן החלו לאיים על הסדר הגלובלי

הנהגת סין שלאחר אירועי כיכר טיאנאנמן פעלה בתחושת שליחות חדשה והחלה לאתגר את הסדר הגיאו-פוליטי שקיבלה בירושה עם סדרת תביעות שנויות במחלוקת על איים בים סין הדרומי, שהצטרפו במהרה לשורת יוזמות שמטרתן לבסס את סין כמעצמה דומיננטית עולמית.

מהלכים אלו, לצד כוחה ההולך וגובר של הכלכלה הסינית, במקביל למשיכת השקעות מערביות, הזכירו לעולם שהברית שכרתו הקפיטליזם והדמוקרטיה אחרי 1945 הייתה נישואי נוחות ולא ביטוי לקשר מהותי.

חיילים סינים צועדים מול אולם העם הגדול בבייג'ינג, 1 במרץ 2005 (צילום: AP Photo/Greg Baker)

בתוך כל השינויים הללו הגיע עידן "פוסט המלחמה הקרה" אל סופו. ומה בא אחריו? הפרשן תומס פרידמן מהניו יורק טיימס הציע את התווית הכבדה "פוסט פוסט המלחמה הקרה".

סין הייתה הססנית פחות. ההגדרה הרשמית הסינית של התקופה הנוכחית היא עידן של "הזדמנות אסטרטגית". אבל השמות פחות חשובים. מה שמסמן את התקופה העכשווית הוא עלייתה של מולטי-פולריות אמיתית.

ההגדרה הסינית הרשמית של התקופה הנוכחית היא עידן של "הזדמנות אסטרטגית". במערב הציעו "פוסט פוסט המלחמה הקרה". אבל השמות פחות חשובים. מה שמסמן את התקופה היא מולטי-פולריות אמיתית

לריבוי הקטבים הזה יש מימדים רבים. נסיגתה של ארצות הברית מרבות מהתחייבויותיה הבינלאומיות היא אחת מהם. ממשל הנשיא דונלד טראמפ ניכר את רוב שותפותיה המסורתיות. טראמפ אף הצליח להחמיר את היחסים עם הקנדים, שהם מן האנשים הנעימים ביותר עלי אדמות.

טראמפ גם עורר ספקות לגבי עומק מחויבותה של ארצות הברית לנאט"ו. הוא דוגל בגישה המבוססת אך ורק על אינטרסים ביחסים בין מדינות ובסדר עולמי הנשען על מציאות הכוח הצבאי והכלכלי.

קיומה של קהילה ערכית כביכול בין מדינות ידידות איננו ממלא כאן כל תפקיד. עבור טראמפ, כמו המנהיג הגרמני אוטו פון ביסמרק במחצית המאה ה-19, הנאומים והמחאות של פרלמנטרים נעלבים אינם אלא רעש רקע חסר חשיבות.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את המכסים החדשים, 2 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

בינתיים, כוחות אזוריים חדשים עלו, נחושים לבסס את עליונותם בזירות האינטרס שלהם. ככל שגושי המעצמות של המאה ה-20 מתמוססים, אנו עדים לשיבה לעולם נייד ובלתי-צפוי יותר, המזכיר את זה של המאה ה-19.

בשנים האחרונות, למשל, "השאלה המזרחית" שהעסיקה דורות של מדינאים אירופים במאה ה-19 חזרה בדמות מתיחות גיאופוליטית גוברת בין יוון לטורקיה; מאבקי כוח בין מצרים, טורקיה ושחקנים נוספים על עתידה של לוב; עימותים על ייצוא דגנים מנמלי הים השחור; והשימוש המודע בשפה ובמחוות ניאו-עות'מאניות מצד נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן.

כוחות אזוריים חדשים עלו, נחושים לבסס את עליונותם בזירות האינטרס שלהם. ככל שגושי המעצמות של המאה ה-20 מתמוססים, אנו עדים לשיבה לעולם נייד ובלתי-צפוי יותר, המזכיר את זה של המאה ה-19

שחקנית משמעותית נוספת היא רוסיה, שסיפוח חצי האי קרים וחלקים ממזרח אוקראינה ב-2014, ולאחר מכן הפלישה הצבאית המלאה ב-2022, יצרו משבר בינלאומי שאין לו עדיין פתרון באופק. פלישה זו, אכזרית ככל שתהא, היא רק הביטוי הבולט ביותר למלחמה רחבה יותר נגד המערב ובייחוד נגד אירופה.

מספר ההתקפות ההיברידיות הרוסיות באירופה שילש את עצמו פי ארבעה לאחר הפלישה ושוב כמעט שילש את עצמו בין 2023 ל-2024. חדירות אוויריות בלתי חוקיות וחדירות צוללות התרבו.

מפציץ בעל יכולת גרעינית מסוג Tu-95MS ממריא מבסיס ברוסיה, 20 במאי 2025 (צילום: Russian Defense Ministry Press Service via AP)

תוך שימוש בנכסים מקומיים או באוניות "צי הצללים" הרוסיות לתכנון ולביצוע פעולות חבלה ותעמולה, השיק הקרמלין מתקפות נגד מטרות תחבורה, תשתיות, תעשייה ונכסים הקשורים לדמויות פוליטיות משמעותיות, וצעדים אלה נתמכו בקמפיינים שנועדו לסייע לגורמים פרו-רוסיים לזרוע בלבול, חרדה ומתח במדינות היעד.

כפי שניסח זאת סרגיי קרגנוב, יועץ מדיניות בכיר ושותף קרוב של פוטין, בריאיון ל-Al Arabiya English באפריל, המטרה הסופית של העימות הנוכחי היא לרסק את "עמוד השדרה המוסרי של אירופה".

כפי שניסח זאת יועץ קרוב של פוטין, המטרה הסופית היא לרסק את "עמוד השדרה המוסרי של אירופה". לדבריו, "אנחנו לא במלחמה עם אוקראינה ועם האוקראינים האומללים והמהופנטים, אנחנו במלחמה עם המערב"

"אנחנו לא במלחמה עם אוקראינה ועם האוקראינים האומללים והמהופנטים", אמר קרגנוב ביוני האחרון. "אנחנו במלחמה עם המערב". אם יצליח פוטין בהתקפתו על אוקראינה, אפשר להיות בטוחים שיבואו פרובוקציות והתקפות רוסיות נוספות.

מתחת לאגרסיביות הזו מונח משהו עמוק הרבה יותר מאשר תחרות על משאבים או דחף לאזן מחדש את פערי הכוח בין רוסיה לאויביה. המטרה היא לבטל לחלוטין את הסדר הבינלאומי שהוקם בעקבות מלחמת העולם השנייה.

מכאן חשיבותן של הטענות הכוזבות כי נאט"ו רימתה את רוסיה בהפרת הבטחתה שלא להתרחב מזרחה, וכי כל ההיסטוריה של יחסי המערב עם רוסיה לא הייתה אלא רצף של שקרים והבטחות שהופרו.

סיפורי הקורבנות הרוסיים פועלים בעוצמה על דעת הקהל הפנימית, אך כשהם מוקרנים אל הפוליטיקה הבינלאומית, הם מערערים את כל מארג האמנות וההסדרים שמרכיבים את הסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה.

סיפורי הקורבנות הרוסיים פועלים בעוצמה על דעת הקהל הפנימית, אך כשהם מוקרנים אל הפוליטיקה הבינלאומית, הם מערערים את כל מארג האמנות וההסדרים שמרכיבים את הסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה

גם כשנבחן לבדו, משטרו של פוטין הוא איום חמור על הסדר הפנימי והביטחון החיצוני של מערב אירופה. אך הסינרגיה המעמיקה בין פוטין לטראמפ מדאיגה עוד יותר.

אם במושג "המערב" הכוונה למשפחת מדינות ליברליות-דמוקרטיות, אזי עוינותו של טראמפ כלפי האיחוד האירופי, קרירותו כלפי נאט"ו וחוסר נכונותו לראות בביטחון ובאינטרסים האמריקאיים תוצאה של סולידריות עם מדינות בעלות-ברית – כל אלה מגבירים בעוצמה את האיום שמציב פוטין.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין לחצו ידיים לקראת הפסגה באלסקה בעניין אוקראינה, 15 באוגוסט 2025 (צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)

נהוג לטעון כי טראמפ מייצג את נפילתו של הניאו-ליברליזם ואת הדחייה של הגלובליזציה. אך סביר יותר לראות את הקשר בין טראמפ לניאו-ליברליזם כמשול לאותו קשר שהיה בין סטליניזם ללניניזם.

המהפכה העולמית של ולדימיר לנין פינתה את מקומה ל"סוציאליזם בארץ אחת" של יוסיף סטלין, בדיוק כפי שהחזונות הטרנס-לאומיים והקוסמופוליטיים של הניאו-ליברליזם פינו את מקומם לצורה של פוליטיקה שתיישם את אותם עקרונות (כמו דה-רגולציה והחלשת העבודה המאורגנת, למשל) על מרחב יבשתי או לאומי יחיד.

המהפכה העולמית של ולדימיר לנין פינתה את מקומה ל"סוציאליזם בארץ אחת" של סטלין, בדיוק כפי שהחזונות הטרנס-לאומיים והקוסמופוליטיים של הניאו-ליברליזם פינו את מקומם לצורה חדשה של פוליטיקה

המשטר החדש אינו בדיוק בדלני, שכן הוא שזור יותר ויותר ברשת של מערכות אוליגרכיות ברחבי העולם. בספרה רב-המכר Autocracy, Inc. חושפת אן אפלבאום את העברות ההון והטובות ההדדיות, את התערובת של ממשלות מפוקפקות ועסקאות מפוקפקות, שמחברות בין משטרים אוטוריטריים מכל גוון אידיאולוגי ברחבי העולם. טראמפ שקוע בתוך רשת של שחיתות שהיא חוצת-גבולות וגלובלית.

אמיר קטאר, השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, משוחח עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בדוחה, 15 במאי 2025 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

"מעולם לא היינו מודרניים"

בשנת 1991 פרסם הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור מאמר תחת הכותרת המעניינת "מעולם לא היינו מודרניים". כשהוא כותב בעקבות מה שכינה "השנה המופלאה 1989" ובפרט נפילת חומת ברלין, הציע לאטור לוותר כליל על הרעיון שלפיו אי פעם היינו "מודרניים", ולזנוח עמו את כל חזיונות התעתועים הפרוגרסיביים של רציונליזציה, האצה ושליטה, שהנחתה את האליטות המערביות מאז המאה ה-19.

בעולם ה"לא-מודרני שאנו נכנסים אליו … מבלי שאי פעם באמת עזבנו אותו", כך הציע, יהיה עלינו למצוא דרכים חדשות (או אולי ישנות) לדמיין את מקומנו בזמן ולגבש לגיטימציה למיזמים המשותפים שלנו.

הסוציולוג הצרפתי לאטור הציע לוותר כליל על הרעיון שלפיו אי פעם היינו "מודרניים", ולזנוח עמו את כל חזיונות התעתועים הפרוגרסיביים של רציונליזציה, האצה ושליטה, שהנחתה את האליטות המערביות מאז המאה ה-19

בין אם הסכמת עם לאטור ובין אם לא, מחשבותיו היו סימפטום לתחושה רווחת שההווה מצוי במעבר מן הדמיון המופנה לעתיד של המודרני אל משהו מחזורי יותר, מהוסה יותר, שנלמד מקריסותיהם של מיזמים אנושיים בעבר, ומפנה מקום לקולות של "זקנים" לכאורה.

כשקראתי את המאמר לראשונה הייתי ספקן. אך עם השנים שבתי וחזרתי אליו במחשבותיי. משום שנראה שבאמת אנו מצויים בסוף מה שפעם קראנו לו "מודרניות".

CHINA-SHANGHAI-SKYSCRAPER-VIEW1 (צילום: LIU JIN / AFP)

מאחורינו נותר העידן של התיעוש המואץ באופן דרסטי ושל ה"המראה" (כפי שכינה זאת הכלכלן וולטר רוסטוב) אל תוך צמיחה דמוגרפית וכלכלית ממושכת; העידן של מדינות הרווחה ושל הרוויה החומרית (לפחות במערב); עידן העיתונים העל-אזוריים הגדולים ורשתות הרדיו והטלוויזיה הלאומיים; ועידן המפלגות הפוליטיות הוותיקות, בעלות העמידות, היציבות והמשקל הפוליטי, שדי היה בהן כדי לשמש עוגן לזהויות קולקטיביות.

ה"עידן המודרני" הזה היה יותר מאסופת מוסדות; הוא גם יצר לעצמו מיתולוגיה, סיפור שיכולנו לספר לעצמנו, אמצעי למקם את עצמנו בזמן, להבין מהיכן באנו ולאן פנינו מועדות.

מאחורינו נותר העידן של התיעוש המואץ באופן דרסטי אל תוך צמיחה דמוגרפית וכלכלית ממושכת; ואיתו תם עידן המפלגות הפוליטיות הוותיקות והיציבות, שדי היה בהן כדי לשמש עוגן לזהויות קולקטיביות

על פי תאוריית המודרניזציה שזכתה לפופולריות בשנות ה-60, כולנו נלכדנו בתוך תהליך של שינוי. תיאורטיקנים של מודרניזציה דמיינו את ההווה כצרור של וקטורים. להפוך מודרני פירושו להפוך לדמוקרטי יותר ויותר, ליצור הזדמנויות שוויוניות יותר.

זה פירושו של ניצחון המשפחה הגרעינית על פני רשתות הקשרים המשפחתיים הענפות של העידן הקדם-מודרני; פירושו דעיכת הדת, הביורוקרטיזציה, העמקת חדירת החוק לכל תחומי הפעילות האנושית, והמדינה החוקתית כגאולה מיחסי הכוח האישיים של ה"משטר הישן".

סוף המודרניות? טיימס סקוור, ניו יורק, 2013 (צילום: iStock/Pharrel Wiliams)

וזה גם פירושו של תהליך ה"מדיה-טיזציה": בעולם של אירופה הישנה, כך לפי התיאוריה, אנשים קיבלו את המידע שלהם מחברים ומכרים, או אפילו מזרים, אך תמיד מיחידים, מפה לאוזן.

בעידן המודרני, לעומת זאת, המידע הופץ יותר ויותר דרך ערוצי תקשורת רבי-השפעה – רכלנים פינו את מקומם לעיתונאים מקצועיים.

בעולם הישן, המידע הגיע מפה לאוזן, בניגוד לעולם המודרני, שבו רכלנים פינו את מקומם לעיתונאים מקצועיים. אך המודרניות הזו מתפרקת לנגד עינינו. הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות הלאומית – כל אלה עומדים להיעלם

מודרניות זו מתפרקת לנגד עינינו. הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות הלאומית, המפלגה כעוגן וכמערכת ייחוס לזהויות, הצמיחה כהנחת יסוד לקיומנו – כל אלה עומדים להיעלם. המערכת הפוליטית המודרנית באירופה ובארצות הברית מצויה במצב של שטף.

מפלגות ותיקות ורציניות בעלות מסורות מרשימות – המפלגה השמרנית הבריטית והמפלגה הרפובליקאית בארצות הברית – התפרקו לאוסף של סיעות נלחמות והעבירו את היוזמה לידיהם של אאוטסיידרים פופוליסטיים. מרכז חלש וחסר צורה נדחק למגננה מצד שמאל ומצד ימין, ולעיתים קרובות לא ברור אילו רעיונות ודרישות שייכים לימין ואילו לשמאל.

ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון נואם בעצרת הבחירות האחרונה לפני הבחירות על הברקזיט, 11 בדצמבר 2019 (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

הפרטים משתנים ממדינה למדינה ובין קהילות פוליטיות וחברתיות שונות, אך בעידן המודרני היה סיפור יסוד אחד, "נרטיב גדול" במילותיו של הפילוסוף ז'אן-פרנסואה ליוטר, שנראה משכנע בעיני רוב האנשים בזרם המרכזי הפוליטי המערבי.

זה היה סיפור על שגשוג הולך וגדל הקשור לצמיחה כלכלית, על התקדמות טכנולוגית ומדעית, על אוניברסליות של זכויות האדם ועל היתרונות הבלתי ניתנים לערעור של מודל חברתי ליברלי-דמוקרטי מסוים.

בעידן המודרני היה סיפור אחד בסיסי – מעין "רומן חניכה" על שגשוג והתקדמות כלכלית, טכנולוגית ומדעית, על זכויות האדם ועל היתרונות הבלתי מעורערים של המודל הליברלי-דמוקרטי. כיום הסיפור הזה נשחק

הנרטיב הזה של התפתחות – ההיסטוריה העולמית כרומן חניכה – כבר אינו מנחם אותנו כפי שעשה בעבר. הצמיחה הכלכלית בצורתה המודרנית התגלתה כהרסנית מבחינה אקולוגית. הקפיטליזם איבד רבות מהקסם שלו; כיום הוא נחשב (אם נלך בעקבות הכלכלן תומא פיקטי ומבקריו) לאיום על הלכידות החברתית.

ומעל כל זה מרחף משבר שינוי האקלים, כמו ענן סערה מאיים: איום שלא רק מערער את טבעו של העתיד, אלא אף מציע את האפשרות שלא יהיה עתיד כלל.

משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: Selçuk KARABIYIK, istock)

אופייה רב הפנים של הפוליטיקה העכשווית, והווה של טלטלה ושינוי ללא תחושת כיוון ברורה, גורמים לחוסר ודאות עצום. הדבר מסביר מדוע קל כל כך לערער אותנו על ידי זעזועי ההווה, ומדוע קשה לנו כל כך לשרטט את דרכנו.

חוסר הוודאות הועצם על ידי המשברים של שני העשורים האחרונים. המשבר הפיננסי הגלובלי ערער את האמון במוסדות הפיננסיים ובגופים הממשלתיים שהיו מופקדים על פיקוחם.

אופייה רב הפנים של הפוליטיקה העכשווית, והווה של טלטלה ושינוי ללא תחושת כיוון ברורה, גורמים לחוסר ודאות עצום. זה מסביר מדוע קל כל כך לערער אותנו בזעזועי ההווה, ומדוע קשה לנו כל כך לשרטט את דרכנו

מאז מגפת הקורונה אנו עדים לקריסת האמון במומחיות המדעית ובהמשך לכך גם באמינותן של הרשויות ונציגיהן, כמו גם לעלייה דרסטית בספקנות כלפי התקשורת המסורתית.

אפשר אף לדבר על היפוך של תהליך ה"מדיהטיזציה" שעליו דיברה תאוריית המודרניזציה, במובן שהרכלנים של האינטרנט שבו ותפסו את היוזמה בתחום התקשורת והמידע, והותירו את המומחים והעיתונאים המקצועיים נאבקים למצוא קהל.

מחלקת הקורונה במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, 14 באוקטובר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

התוצאה היא פיצול של ידע ודעות, שנובע בחלקו מאופיין של הרשתות החברתיות החדשות ומהאופן שבו אנו משתמשים בהן, אך גם ממניפולציה מכוונת של רשתות אלו ומהקצנתן המכוונת.

הגענו לנקודה שבה אפשר לומר כי המשבר של תקופתנו אינו מתרחש רק לנגד עינינו אלא גם בתוך ראשינו.

התוצאה היא פיצול של ידע ודעות, שנובע בחלקו מאופיין של הרשתות החברתיות ומהאופן שבו אנו משתמשים בהן. הגענו לנקודה שבה אפשר לומר כי המשבר אינו מתרחש רק לנגד עינינו אלא גם בתוך ראשינו

קריאות הקרב ונקודות הדיבור של הדמגוגים הפראיים – או "terribles simplificateurs", "פשטנות נוראית", כפי שכינה אותם ההיסטוריון יעקב בורקהרדט – המבקשים לגרור אותנו מסיסמה אחת למחנה אחד, מגל זעם אחד לאחר, מהדהדות מאתרים ומפידים חדשותיים.

מעולם לא היה כה קשה לחשוב ברוגע. אך דווקא להרהור השקט הזה, המעשי והפתוח, אנו כה זקוקים.

אפליקציות של רשתות חברתיות באייפון. אילוסטרציה (צילום: iStock)

מסורת מסוכנת של ניטרליות

שמונים שנה לאחר חזרתה למעמד של רפובליקה, אוסטריה נותרה מחויבת בחוקתה לשמור על "ניטרליות נצחית". כיצד תוכל ליישב מחויבויות אלו תחת הלחץ של מלחמת רוסיה באוקראינה – נותר לראות.

במובנים מסוימים זוהי בעיה אוסטרית ייחודית, תוצאה של הוויתורים שנדרשו כדי להשיב את הריבונות המלאה ולהבטיח את נסיגת הכוחות הסובייטיים בשנת 1955. אך אוסטריה איננה המדינה האירופית היחידה עם מסורת של ניטרליות, וניטרליות יכולה להיות יותר ממעמד חוקי או חוקתי; היא יכולה להיות מצב תודעתי.

אוסטריה איננה המדינה האירופית היחידה עם מסורת של ניטרליות, וניטרליות יכולה להיות יותר ממעמד חוקי או חוקתי; היא יכולה להיות מצב תודעתי. כיצד היא תתיישב עם הלחץ של מלחמת רוסיה באוקראינה – נותר לראות

ראינו עד כמה קשה לגרמנים להרים ראש מול האתגרים הגאופוליטיים של עולם רב-קוטבי, אף על פי שבמהלך המלחמה הקרה הייתה גרמניה המערבית מזוהה באופן ברור עם המערב. והאיחוד האירופי, ענק עדין ללא צבא ועם מערך מדיניות חוץ מפותח בחסר קיצוני, עדיין נאבק להגיב לאיומו של טראמפ להסיג את המטרייה הביטחונית האמריקאית.

בעבר השתלם להשאיר את שאלת הביטחון האירופי בידי המעצמות הגרעיניות, גישה פסיבית שעודדו הן האמריקאים והן הרוסים. קשה להשליך מעלינו דפוסי עבר, אך הלחץ על מקבלי ההחלטות גובר במהירות.

נציבת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנזקי במסיבת עיתונאים משותפת בבריסל, לקראת הפסגה המתוכננת בוושינגטון עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. 17 באוגוסט 2025 (צילום: Simon Wohlfahrt / AFP)

בשנת 1631, כאשר הגיע מלך שוודיה גוסטב השני אדולף לברלין בראש צבא גדול באמצע מלחמת שלושים השנה, הוא שאל את הנסיך הבוחר של ברנדנבורג על כוונותיו.

הנסיך השיב כי בכוונתו להישאר ניטרלי, אך המלך התעקש: "אינני רוצה לדעת או לשמוע דבר על ניטרליות. … זו מלחמה בין אלוהים לשטן". בעולם האמיתי, שבו אנו חיים, אין מלחמות בין אלוהים לשטן, ותמיד יש יותר אפשרויות מכפי שהשליטים מוכנים להודות.

התשובות הנבונות ביותר לשאלות הקשות שמעלה ההיסטוריה מעולם לא היו מוחלטות. בעולם האמיתי, שבו אנו חיים, אין מלחמות בין אלוהים לשטן, ותמיד יש יותר אפשרויות מכפי שהשליטים מוכנים להודות

התשובות הנבונות ביותר לשאלות הקשות שמעלה ההיסטוריה מעולם לא היו מוחלטות. אך כיום הולכים ומתרבים הסימנים לכך שאנו ניצבים בפני בחירה בין דמוקרטיה חוקתית פלורליסטית לבין מגוון חלופות אוטוריטריות, מדמוקרטיה "לא ליברלית" ועד לאלימות גלויה ושלטון שרירותי.

בשאלה קיומית זו, ניטרליות אינה אפשרות.

כריסטופר קלארק הוא פרופסור רגיוס להיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג' וחבר בקולג' סנט קתרין. ספרו האחרון הוא "אביב מהפכני: אירופה בוערת והמאבק על עולם חדש, 1848-1849".