המושג "ריאליזם דיכאוני" מתאר את הנטייה של אנשים שסובלים מדיכאון קל-בינוני לבצע שיפוטים, ייחוסים וניבויים מדויקים יותר מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. במילים אחרות, אנשים דיכאוניים הם בעלי תפיסת מציאות מדויקת יותר.
ההערכות שמבצעים אנשים שאינם מדוכאים אודות המציאות החיצונית והפנימית, מוטות באופן חיובי ולפיכך מוטעות. הטיה חיובית זו כמובן מאפשרת למי שאינו דיכאוני להסתגל ולהתמודד עם המציאות, ובעיקר לחוות פחות סבל מאנשים דיכאוניים. הריאליזם של הדיכאוניים גורם להם לסבל רב, משום שהם פוגשים את המציאות כפי שהיא באמת ולא עם הטיות, והמציאות כפי שהיא באמת קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת.
ניצן בן-זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. מחברת אסופת השיחות עם אמהות לחיילים – "עקדת שרה" (שתיים). בהקדשה שבפתיח הספר כתבה: "לארצי מולדתי. שברת לי את הלב".
בשנה האחרונה נחשף כי המלחמה הרב-זירתית מתנהלת לא רק באיראן, לבנון ובעזה, אלא גם בסמארטפונים של אזרחים ישראלים שהתפתו לשרת את המודיעין האיראני. אולם מאחורי המחדל המודיעיני מסתתר שבר עמוק בהרבה, א.נשים שגדלו לתוך ואקום ערכי, שבו המדינה נתפסת כספקית שירותים והנאמנות לבית הפכה למטבע עובר לסוחר. נשאלת השאלה, האם מערכת החינוך יכולה לבנות מחדש את "כיפת הברזל התודעתית"?
לאורך ההיסטוריה האנושית, ריגול ובגידה נחשבו לפשעים החמורים ביותר שחברות יכולות להעלות על הדעת, במיוחד בעתות מלחמה. המונח "קוויזלינג" (על שם וידקון קוויזלינג הנורווגי ששיתף פעולה עם הנאצים) או סיפורו של בנדיקט ארנולד – גנרל אמריקאי שערק לצד הבריטי במלחמת העצמאות האמריקאית, הפכו לשמות נרדפים לאובדן המצפן המוסרי והלאומי.
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ד"ר שושן רפאלי, ההסבר מאוד פשוט: כאשר הדיקטטור, הצורר, הבוגד (פרשות קטאר והצוללות) ורוצח 46 החטופים ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו מתנהג מאז 2015 כאילו הכל כולל הכל מותר לו, וביתר שאת מאז 1 בינואר 2023, עת חזר לשלטון מה את רוצה שיקרה? האזרח הקטן למטה או שמתחלחל (במקרה של דמוקרטים-ליברלים), או שמצדיע למנהיג העליון (בבונים ביביסטים) או שמחליט שאם למנהיג העליון מותר הכל אז גם לו מותר הכל. המטומטם שמרגל לאוייבי המדינה הפרסינאצים לא מבין שלו, הקטן, ממש לא מותר הכל ואם ייתפס הוא ייענש בחומרה כפי שצריך וכפי שראוי לו. אבל המנהיג העליון ימשיך לשלוט כאן בקרקס האישי שלו שבו הוא מקרקס את כולם, כולל את שלושת שפוטיו בבית המשפט המחוזי.
מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.
חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
איזה סיפורים? הבחירות הן שיבטיות לחלוטין. במבט אחד אני יכול לנחש בדיוק של 90% למי הבנאדם מצביע, ואם אני אטעה במפלגה הספציפית, אני עדיין אנחש את הגוש.
מאז החלוקה לגושים מקובעים, הבחירות בישראל מוכרעות בעיקר ע"י השרצה, וע"י כל מני מקרים נקודתיים של פיצולים, ומי עבר או לא עבר את אחוז החסימה בקול וחצי.
פעם כשעוד הייתה ניידות בין גושית, זה היה מוכרע ע"י מי מוכן לשלם הכי הרבה לחרדים. והתשובה תמיד הייתה נתניהו.
מאז ה-7 באוקטובר נדמה היה שאחת השאלות המרכזיות תהיה כיצד טראומה לאומית בסדר גודל כזה תשפיע על נכונות צעירים וצעירות להתגייס לקרבי.
ההיגיון הפשוט אומר: חשיפה לאובדן, לחטיפות, לסיפורי פציעה קשים אמורה להרתיע. אלא שהמציאות מורכבת יותר. נתונים רשמיים של צה"ל מצביעים על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בשנה שלאחר פרוץ המלחמה, גם אם במקביל נרשמים חששות ולחצים בקרב מועמדים לשירות ומשפחותיהם.
מורן שגב הוא מנכ"ל וראש מכינה "אחד משלנו" - מכינה קדם צבאית למנהיגות חברתית המפעילה שלוחת בנות ושלוחת בנים.
"שאגת הארי" הייתה הפרסומת הטובה ביותר לרכב הפרטי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מישהו חשב שהבבונים, או בשם המכובס 'בייס', ישנו את דעתם? (אם יש כזו בכלל). זה כמו שמישהו אוהד מכבי יעבור לאהוד הפועל בגלל תיקו. אולי רק כשלא תהיה מדינה יותר יזוז משהו. כל עוד אנחנו רק בדרך לאבדון 'הכל טוב ועוד יותר טוב כי הוא אבא טוב השם יתברך' וגו.
מצעד הבובות של קיסריה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מה שנתניהו למד בקדנציות האחרונות זה שני דברים. הראשון הוא ששום דבר לא משנה. תמנה אנשים לא מתאימים, תשדוד את תקציב המדינה, או בכלל אל תעשה תקציב שנתיים וחצי, או תעשה עסקאות צוללות מאחורי גבה של מערכת הביטחון, או תביא אסון של 1200 אזרחים מתים ו- 250 חטופים, או תמשוך מלחמה על שנתיים וחצי בלי לנצח, או תחריב שני חבלי ארץ. שום דבר לא משנה – הקופים יצביעו אותו הדבר. כל אחד למפלגה של המגזר שלו, והמאזן משתנה לאט רק ע"י השרצה.
הדבר השני שלמד הוא שכדי להיות ראש ממשלה, לא משנה כמה הצביעו בשבילך, כל עוד אתה מקבל את המנדט להקמת הממשלה. מרגע שהמנדט שלך, תבטיח כל מה שצריך להבטיח, לא משנה כמה מופרך, תעביר איזה חוק שתצטרך, תמנה כמה שרים למשרדים מופרכים שתצטרך, ותשחד (בכספי הציבור) את דרכך להקמת קואליציה וללשכת ראש הממשלה.
לדעתי האמת פחות מתוחכמת. לנתניהו אין באמת זמן לג'נגל בין מיליון משימות והוא מתעדף. אין לו עוזרים שהוא יכול לסמוך עליהם אז ככל הנראה הוא מסתמך על הילד ז' שיביא לו עוד טופז לוק. מה שמעניין את נתניהו לעניות דעתי הבלתי נחשבת, איך לצאת נקי מהמשפט. כל השאר תפל, כשהביטחון קצת מעל השאר אבל לא מעל למשפט. הנאמנות העיוורת של אוהדיו, שלשכתו מאמינה שהם בבונים, היא המאפשרת לנתניהו לבצע טעויות מביכות עד קולוסאליות. אין לנו ברירה אלא לסמוך על שומרי הסף המתמעטים שילחמו עבורינו עד שיגיעו הבחירות ונעיף את חלום הבלהות הזה מחיינו.
כמו באיראן כך גם בישראל. הכוחות הדמוקרטיים ניגפים בפני כוחות הדיקטטורה האיסלאמית או היהודית שבה שולטים מנהיגים מושחתים, לוקחי שוחד, גנבים ועבריינים. ההבדל המהותי, הגדול, העצום והיחיד בין שתי הדיקטטורות שבאיראן כבר שנים ארוכות יורים למוות במפגינים ברחובות, או שממיתים אותם בתלייה או באמצעים אחרים לאחר שהם נקטפים למעצר. בישראל בסך הכל מפוצצים את המפגינים במכות, מטיחים אותם לרצפה ו/או עוצרים אותם ללא שום סיבה. תנו לדיקטטור ראש ארגון המחבלים, הצורר ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו עוד כמה שנים טובות בשלטון, והוא יהפוך אותנו לאיראן על מלא. תסמכו על מי שפעם אמר שראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משמונה שנים בתפקיד או שראש ממשלה שמסובך בחקירות פליליות צריך להתפטר. העוד יותר גרוע והגרוע ביותר עוד לפנינו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם






















































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שלום ניצן, במקרה נתקלתי בפוסט שלך. היה מעניין. תודה. אהבתי את החלק המדבר על ריאליזם דכאוני [אני שם] ועל עצמאות אוטיסטית.
אני מבקשת לטעון שבשלב שבו את מחליטה לוותר על עצמאותך המחשבתית, את למעשה עושה רציונליזציה להחלטה הקונפורמית שלך, לויתור על עצמאותך.
ההנחה שאת תומכת בהקרבת ילדיך כי כך תשמרי על עצמאותה של המדינה הזו, איננה תקפה. זו רציונליזיה להחלטה שאיננה מוסרית בעיני ממספר סיבות:
1.ראשית, באיזו זכות את מחליטה על חיי אנשים אחרים, במקרה זה, ילדיך?
2. מיהו הריבון בימים אלו? חושבת שתסכימי איתי שזו קבוצה משיחית דתית-פשיסטית ובהתאם לערכים אלו מתבצעות גם ההחלטות המדיניות והצבאיות שלה. האם את מוכנה לשרת מערכת ערכים כזו?
3. אולי אם יהיה סירוב של אנשים רבים [הרוב נטולי עצמאות מחשבתית, כידוע] לשרת בצבא, הממשלה לא תוכל לממש את החלטותיה לכיבוש האזור ולשליטה בו? אולי תצילי חיים רבים של ישראלים, פלסטינים, לבנונים וסורים? אולי הממשלה תחויב לחפש הסדרי שלום וחיים משותפים באזור ויהיו הסכמים שונים?
אולי לא תהיה אפשרות לצבא להישאר בעזה ולהמשיך את הכיבוש הנורא בגדה?
ההנחה שאם חלק יסרבו לשרת לא יהיה צבא ועצמאותה של ישראל תיגמר היא הנחה שנכנעת לקונפורמיות המיליטנטית של האנשים במדינה.
את קובעת את זה בלי לשאול בכלל האם יש וודאות בהנחה הזו.
4. את לא עסוקה כלל בשאלה המוסרית של פשעי מלחמה ורצח עם שמתקיים בעזה. רצח של עשרות אלפי ילדים, נשים, גברים בהפגזות, רעב, מחלות, הופכת את כולנו למשתפ"ים למשטר מתועב.
לצערי, למרות המהלך המעניין על ביקורת הציות האוטומטי לריבון, את נתונה בדיוק לאותו ציות מחשבתי.
ועכשיו, מפי אחרים:
https://archive.md/GI2Oz
על סירוב אזרחי ופציעה מוסרית: דברים חשובים של ד"ר תולי פלינט וקישור למאמרו של פרופ' יואל אליצור
אנו מביאות את דבריו החשובים של ד"ר תולי פלינט, חבר קהילת 'אין בריאות הנפש בלי דמוקרטיה', על בחירתו לסרב לשרת בהמשך מלחמה זו, לאחר שנים רבות של שירות בסדיר ובמילואים כלוחם, מפקד מוערך ואיש בריאות הנפש במערך ברה"ן.
רובנו ככולנו נעזרנו בתולי כאשר מיד בשבעה באוקטובר הוא התגייס בכל כוחו ללמד וללוות אלפים רבים מאנשי בריאות הנפש הישראליים ולתרום מהידע והניסיון יוצאי הדופן שלו בתחום הטראומה.
תולי כותב כך:
"לא פשוט לסרב, לא פשוט לומר לאנשים שנלחמו איתי, חלקם ממש בשדה הקרב וחלקם בקרב שכולנו נלחמים, הקרב על בריאות הנפש של חיילים בסדיר ובמילואים – אני לא לוקח חלק יותר במאמץ שלכם בדרך שבה אתם עושים זאת. למעשה זה יותר מפחיד מאשר הרבה דברים אחרים שעשיתי בחיי.
מה שגרם לי לעשות את הצעד אותו עשיתי היה ההבנה שהמשך השירות שלי במערכת הצבאית, מאפשר לאותה מערכת שהייתי חלק ממנה משך 38 שנים תחילה כלוחם ומפקד (מג"ד מילואים בתפקיד הלוחמה האחרון) ואז כמטפל ומדריך להמשיך לפעול בצורה נפשעת בצורה שמסכנת את קיום מדינת ישראל לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה בכלל.
הפשעים המתבצעים בשמנו, האזרחים. יום-יום, ברצועת עזה ובמקומות נוספים מופעל הצבא, אותו צבא שמורכב מאיתנו ומקרובי משפחתנו, בצורה מעוותת ומזיקה וגורם לסבל, הרס ומוות שממנו נתקשה להתאושש ולקום. המפגש המתמשך עם חיילים ואזרחים שנחשפים למעשי זוועות וסובלים מפציעה מוסרית (Moral Injury), אותם חיילים ואזרחים שיחזרו לרחוב הישראלי פגועים וסובלים גורם לומר 'לא עוד'.
אחוות הלוחמים שגרמה לי להמשיך להיות חלק מהמערכת תוך אמונה שהשינוי יבוא מבפנים קרסה אל מול הזוועות המתרחשות יום אחר יום מול שני העמים – הפלסטיני והישראלי. המוות, ההפקרה של החטופים, הפגיעה המתמשכת באזרחים בשני הצדדים וההתפרקות מכל ערכי הדמוקרטיה הביאו אותי למסקנה שרק סירוב והתנגדות אזרחית יכול אולי, לגרום למקבלי ההחלטות להבין שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא.
למרות מה שמנסים לומר, הסרבנות אין משמעותה התנגדות לקיום הצבא או לקיום מדינת ישראל, הסרבנות שלי משמעותה הנפת דגל, שריקה במשרוקית אל מול הממשלה והעם באמירה יש דרך אחרת וחובה למצוא אותה. עכשיו.
כששואלים אותי ומה עם כולם יסרבו? תשובתי היא: נאלץ למצוא דרך אחרת שלא פוגעת באזרחים ולוחמים בשני הצדדים."
דבריו של תולי מעלים אל פני השטח את הנושא העמוק של פציעה מוסרית – פציעה שקשה לראותה אך היא מותירה חותם עמוק בלבם של חיילים ואזרחים כאחד.
במטרה להרחיב את הדיון, אנו משתפות אתכם.ן במאמר חשוב של פרופ' יואל אליצור, אשר פורסם השבוע בעיתון "הארץ". המאמר עוסק בפציעה מוסרית בקרב לוחמים, הפגיעה הפסיכולוגית הנגרמת בעקבות מעשים בלתי מוסריים או עדות להם, ומדגיש את הצורך בהכרה ובטיפול בנושא זה.