שלום וביטחון מהווים תמהיל שבמינון נכון הוא נותן למנהיגות אחראית כלים לניהול מדיניות. ללא שלום אין ביטחון וללא ביטחון אין אפשרות לנהל מדיניות של שלום. מי שמגיב על כשלים שהוא עצמו יצר 'באגרוף ברזל' דומה לילד ששיחק בגפרורים, הצית שריפה והוא מנסה לכבות אותה בשמן.

לאמיר לוגסי:
ההתיחסות שלך – ללא הכרת וללא רצון להכיר העובדות.
שיך ג'ראח: זה לא ענין משפטי. מדובר במשפחות ערביות שברחו/גורשו מבתיהם בירושלים המערבית ב 48. הירדנים בנו להם בתים קטנים על שטח שנרכש ע"י יהודים לפני כ 150 שנה. שוב לגרש אותם לאחר מעל 70 שנה, כשאפשר פשוט לפצות את בעלי השטח? מה עוד שהמטרה לישב יהודים בלב שכונה ערבית,ע"מ לקדם דחיקת הערבים משם. זאת סיבה לבעבוע.
שער שכם- מדוע לא לאפשר לצעירים הערביים לשבת שם ללא הגדר המגבילה מאד בערבי הראמאדן כמו בכל שנה? לא ברור שזה יתקבל כהתנכלות?
עובדה שהארועים הנ"ל גרמו למתח ומהומות, מבלי שיתן משהו לאזרחי מדינת ישראל.
מצעד הדגלים- מעבר בהתרסה ברובע הערבי זה יותר מפרובוקציה. ההשוואה למצעד הגאווה מגוחכת- הוא לא עובר ברובע של חרדים.
בהר הבית: "עדיף להיות חכם מאשר צודק" בלאו הכי החרדים מתנגדים לכך ולחילוניים אין רצון לעלות לשם.
הריבונות שלנו במזרח ירושליים מוכרת רק ע"י ישראל וטראמפ. זה כמו שאני אחליט עם עצמי שרכוש שלך שייך לי.

ירושלים היא לא כשל. זו קונספציה מוטעית וחבל שכל התיאוריה נובעת ממנה.

בנוגע ל"בעבוע" שהזכרת שכביכול אמור להנחות את התנהלותה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית – מתקיים הדיון בבית המשפט שעוד לא הוכרע בנוגע לעתידם של מספר בתים מסוימים בשכונת שמעון הצדיק (שייח ג'ראח). האם זה תירוץ לגיטימי להכיל אלימות, תקיפת אזרחים ושריפת סמלי שלטון? לא מדובר על פגיעה בנפש או על פינוי של 8,000 איש (כפי שהיה בגוש קטיף). האם אתה חושב שבית המשפט צריך לפסוק בצורה פוליטית ולא על פי הצדק? האם דיון בבית המשפט פסול מעיקרו בשעה שהוא מרגיז ופוגע באנשים מסוימים?

בנוגע ל"בעבוע" בשער שכם – אפשר לדון בנכונות חסימת מדרגות שער שכם בחודש הרמאדן, אולם מדובר בהחלטה ריבונית ביחס למקום מועד לאלימות ולפיגועים מצד הפלסטיניים (כפי שמראה נסיון העבר). טענה כאילו מדובר בהחלטה חסרת אחריות מזכירה לי את הטענה שמפנים אנשים כלפי נשים מוכות: "מדוע הרגזת אותו, את יודעת שזו תקופה קשה בשבילו. וגם – תנסי להבין את הכעס שלו ותשתקי, הוא רעב, מתוסכל וכ' " – (כפי שאמרת הסיבות הן יום הנכבה, רמאדן וכ')

בנוסף, אפשר לטעון שמצעד הדגלים הוא "פרובוקציה". טענה זו מתעלמת לחלוטין מהיותה של ירושלים עיר המורכבת מפסיפס של אוכלוסיות המתגוררות זו לצד זו. מצעד הדגלים מתקיים פעם בשנה, ועובר דרך מקומות שנמצאים בריבונות ושליטה ישראלית ויהודית. אפשר לדון ביחס כלפיו, אולם טענה זו מזכירה לי את הטענות שהשמיע הרוצח של שירה בנקי ז"ל כנגד מצעד הגאווה "למה אתם צריכים לעבור דווקא בירושלים? אתם יודעים שמדובר בפרובוקציה מכוונת". האם אתה מסכים עם אותו רוצח או שבמקרה של מצעד הדגלים מדובר בפרובוקציה ובמקרה של מצד הגאווה מדובר בחופש הביטוי?

מה לגבי חופש הפולחן היהודי בהר הבית? האם לדעתך הר הבית צריך להשאר מעין "יודנריין" (איזור חופשי מיהודים) בכדי לאפשר שקט ולמנוע את אותה "נפיצות"? האם מטענה זו משתמע שיש חופש פולחן אמיתי רק לדת אחת במדינת ישראל ושאר הדתות צריכות לוותר ולהתכחש לעצמיותן בכדי לשמור על השקט ולא להרגיז? האם אתה מכיר בכך שעצם קיומה של מדינת ישראל ללא קשר לפעולותיה אלא מעצם קיומה פוגעת ב"דאר אל-אסלאם – دار الإسلام" (הרצף במוסלמי)?

כל אחד מוכן בשמחה לוותר על מה שחשוב למחנה שאליו הוא מתנגד: כדאי לחשוב שוב על ההגדרה של ירושלים ככשל וכאיזור נפיץ.
אולי הכשל נמצא דווקא ביחס שלנו כלפי ירושלים כסוגיה בטחונית נפיצה? אולי צריך לחשוב על ירושלים כסוגיה שבגללה יש לנו את הזכות להמשיך ולהיות פה?