במשך שמונה עשורים, חוויותיהן של נשים שהתנגדו לנאצים במחנה המוות טרבלינקה נמחקו כמעט לחלוטין מזיכרון השואה.

אולם בספר מכונן שפורסם מוקדם יותר החודש, ההיסטוריון צ'אד ס"א גיבס מוכיח כי אסירות מילאו תפקיד מרכזי בהתנגדות בטרבלינקה, מרכז ההשמדה שבנו הגרמנים בפולין הכבושה, שבו נרצחו 925 אלף יהודים בשואה.

"ניצולים והיסטוריונים נמנעו לעיתים מדיון בחייהן של נשים בטרבלינקה, מתוך רצון להגן על הניצולות מפני שיפוט מאוחר של אחרים", כתב גיבס, מנהל מרכז צוקר/גולדברג ללימודי שואה בקולג' אוף צ'רלסטון.

"אותם ניצולים גברים, וכמה מעמיתיהם, נמנעו גם הם מעיסוק בחייהן של נשים ובמה שעבר עליהן בטרבלינקה, כדי להגן על עצמם מפני ההשפעות הפסיכולוגיות המזיקות של העלאת הזיכרונות מחדש"

"אותם ניצולים גברים, וכמה מעמיתיהם, נמנעו גם הם מעיסוק בחייהן של נשים ובמה שעבר עליהן בטרבלינקה, כדי להגן על עצמם מפני ההשפעות הפסיכולוגיות המזיקות של העלאת הזיכרונות מחדש", הוסיף גיבס.

עטיפת ספרו של צ'אד ס"א גיב, "Survival at Treblinka"

בספרו, הנושא את השם "Survival at Treblinka: Geography, Gender, and Social Networks in Jewish Resistance", גיבס מתמקד ב"גאוגרפיה המגדרית" של טרבלינקה. הוא מתעניין במיוחד באופן שבו קבוצות של אסירים – ובהם נשים – "יצרו לעצמם מרחבי התנגדות" ממש מתחת לאפם של פושעי המחנה.

הספר מלא בדוגמאות לאופן שבו נשים "השתמשו במעשי הטעיה שונים כדי להשיג שליטה במרחב", בין אם לצורכי הברחת מזון, מסירת מידע, או היערכות להגשת סיוע רפואי במקרה של מרד.

"נשים יהודיות בטרבלינקה השיבו מלחמה ברגעים עצמאיים וספונטניים של התנגדות חמושה ולא חמושה, התארגנו כדי להגן על חייהן ועל חיי אחרים תוך סיכון עצום, ועמדו בלב הגיהינום כדי לחמש התקוממות, שכמעט בוודאות ידעו כי עלולה להביא למותן", כתב גיבס.

בשנים הקרובות, כך אמר גיבס לזמן ישראל, תחום חקר השואה יעבור "הערכה מחדש" ביחס אל "הצדדים הפחות נעימים בחייהם של ניצולים שאנו תופסים כגיבורים".

"נשים יהודיות בטרבלינקה השיבו מלחמה ברגעים עצמאיים וספונטניים של התנגדות חמושה ולא חמושה, התארגנו כדי להגן על חייהן ועל חיי אחרים תוך סיכון עצום, ועמדו בלב הגיהינום כדי לחמש התקוממות"

דוגמה בולטת למחיקת ההיסטוריה של נשים בטרבלינקה היא בית הבושת במחנה, שלא תועד קודם לכן. משום שניצולים גברים השמיטו את קיומו של בית הבושת מעדויותיהם, גבורתן של נשים יהודיות שהשיגו בחשאי כלי נשק במקום המחריד הזה לא זכתה להכרה – עד עכשיו.

"כאשר אנחנו נכנסים לעידן שלאחר הזיכרון – השנים שאחרי לכתם של העדים החיים – נוכל להפנות שאלות קשות אל המקורות שהותירו אחריהם, שאלות שכמעט בלתי אפשרי היה להפנות לניצולים קשישים בעודם בחיים.

מחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942 (צילום: Żydowski Instytut Historyczny)

"במובן הזה, נלמד יותר על חייהן של נשים ברחבי אירופה הכבושה, על אלימות בין קורבנות השואה, על חיים קוויריים תחת הנאציזם, ועוד הרבה מעבר לכך", הסביר גיבס.

אלו שהצליחו להימלט

שיא ההתנגדות בטרבלינקה התרחש ב-2 באוגוסט 1943. לאחר שהשתלטו על כלי נשק ממחסן הנשק של המחנה, הציתו האסירים מבנים והסתערו על השער הראשי.

מבין כ-200 אסירים שנמלטו באותו יום, היסטוריונים מקבלים בדרך כלל הערכה ותיקה, בת עשרות שנים, שלפיה 68 מן הבורחים שרדו עד סוף מלחמת העולם השנייה.

אולם, לאחר שנות מחקר ארוכות, גיבס הרחיב את רשימת ניצולי טרבלינקה הידועים ל-262 בני אדם. שמו ופרטיו הביוגרפיים של כל אחד מהם מופיעים בנספח בספר בן 42 עמודים, הנושא את השם "ניצולי טרבלינקה".

לאחר שנות מחקר ארוכות, גיבס הרחיב את רשימת ניצולי טרבלינקה הידועים ל-262 בני אדם. שמו ופרטיו הביוגרפיים של כל אחד מהם מופיעים בנספח בספר בן 42 עמודים, הנושא את השם "ניצולי טרבלינקה"

"הגדלת מספר הניצולים מ-68 ל-262, בהקשר של מקום שבו נרצחו עד 925 אלף בני אדם, אינה משנה בשום אופן את קטלניותה המוחלטת של טרבלינקה", הבהיר גיבס בספרו.

גירוש יהודי פולין אל מחנה ההשמדה טרבלינקה מהגטו בסיידלצה, 1942 (צילום: ויקיפדיה)

בשבועות האחרונים, חוקרי שואה אחרים שיבחו את גישתו של החוקר ותיארו אותה כ"מאירת עיניים" וכ"מרגשת באמת".

"למרבה הצער, לא סביר ששמותיהן של הנרצחות שהושמטו מהרישומים בטרבלינקה, או זהותן של רבות נוספות ששרדו, ייחשפו אי פעם", כתב גיבס.

"גם אחרי יותר מ-80 שנות מחקר, כתיבה ואיסוף עדויות בעל פה, ברונקה סוקנו וסוניה לבקוביץ' נותרו שתי הנשים היחידות שזהותן אומתה כניצולות מרד טרבלינקה", הוא קבע.

שובן של העדויות

נוסף על סוקנו ולבקוביץ', לפחות שמונה נשים נוספות יצאו מטרבלינקה במהלך המרד, ציין גיבס. עם זאת, הבורחות לא שהו במחנה המוות זמן רב מספיק כדי להיות עדות למקרי התנגדות ולתעד אותם.

נוסף על סוקנו ולבקוביץ', לפחות שמונה נשים נוספות יצאו מטרבלינקה במהלך המרד, ציין גיבס. עם זאת, הבורחות לא שהו במחנה המוות זמן רב מספיק כדי להיות עדות למקרי התנגדות ולתעד אותם

"המחסור שנוצר במקורות היסטוריים שכתבו נשים, פירושו שהמחקר חייב להתבצע כמעט כולו על בסיס מקורות שכתבו גברים", הסביר גיבס.

הסופר צ'אד ס"א גיבס (צילום: באדיבות המצולם)

גיבס, יוצא צבא ארה"ב שנפצע בעיראק, ראיין ניצולים עבור קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. אף שמקובל להניח שלעדויות בעל פה יש חשיבות מרכזית עבור חוקרי שואה, גיבס הבהיר לזמן ישראל שבפועל זה לא היה המצב בדרך כלל.

"אנחנו כהיסטוריונים מתאוששים מחוסר אמון ממושך בעדויות בעל פה כבסיס למקורות", טען גיבס. "היסטוריונים רבים מן הדור הקודם העדיפו מסמכים כתובים מעל הכול, והטילו ספק במהימנותו של הזיכרון האנושי המועד לטעויות".

"מחקרים עדכניים יותר משתמשים במידה רבה בעדויות בעל פה, ולומדים עד כמה הן יכולות להיות שימושיות אם שואלים את המקורות האלה את השאלות הנכונות ומנסים לגבות אותם, לפי הצורך, בניתוח היסטורי רחב יותר", הוא הוסיף.

דוגמה מובהקת לכך בנוגע לעדויות מטרבלינקה אפשר למצוא אצל הניצול אדי ויינשטיין. אף שוויינשטיין כתב את ספר הזיכרונות שלו ב-1947, המסמך פורסם רק ב-2008. הספר כולל מידע על נשים בטרבלינקה שלא הופיע בתיעודים היסטוריים קודמים של המחנה, ובכלל זה תיאורו של ויינשטיין על ניצול מיני כפוי.

"שמענו גם שהגרמנים חסו על נשים יפות, שאותן החזיקו לאונס קבוצתי בידי קצינים גרמנים ואוקראינים, ואז רצחו אותן", כתב ויינשטיין.

"רק גברים הועסקו בחלקים של טרבלינקה שבהם עבדתי. פעם אחת, מישהו הפנה את תשומת ליבי לאישה צעירה לבושה כנער מתבגר, שמיינה איתנו בגדים. אינני יודע כמה זמן היא שרדה"

"רק גברים הועסקו בחלקים של טרבלינקה שבהם עבדתי. פעם אחת, מישהו הפנה את תשומת ליבי לאישה צעירה לבושה כנער מתבגר, שמיינה איתנו בגדים. אינני יודע כמה זמן היא שרדה", הוא תיאר בספרו.

כמה מהממצאים מתקופת השואה שחפרו קרוליין סטרדי קולס וצוות הארכאולוגים שלה במהלך כמה עונות מחקר בטרבלינקה

נוסף על השגת כלי נשק בבית הבושת של המחנה, גיבס מוכיח כיצד נשים התנגדו לנאצים במרפאה ובאתרים אחרים בטרבלינקה. נשים במטבח, למשל, "מילאו תפקיד חיוני, גם אם כזה שכמעט אינו מדובר, ב[חלוקת כלי נשק]", אמר גיבס.

בספרו החדש, גיבס מציב זו מול זו עדויות שבעל פה וראיות אחרות כדי להסביר כיצד יהודים בחלקים שונים של המחנה הצליחו לתמרן את השומרים האוקראינים ואת אדוניהם הגרמנים מהאס-אס. האנשים שעימם התרועע האסיר, והמקום שבו שובץ לעבודה, היו גורמים מכריעים שהבדילו בין מוות להישרדות.

"הנהגת האסירים היהודים יצרה מרחבי התנגדות באמצעות איחוד אסירים בעלי תפיסה דומה ומתן הגישה הפיזית והחומרים הדרושים כדי להגן על חייהם של שותפיהם למרד, ובהמשך – לקום נגד שוביהם"

"בריחה והתנגדות בטרבלינקה נשענו על רשתות חברתיות ועל אסטרטגיות של עיצוב מרחב פיזי", אמר גיבס. "הנהגת האסירים היהודים יצרה מרחבי התנגדות באמצעות איחוד אסירים בעלי תפיסה דומה ומתן הגישה הפיזית והחומרים הדרושים כדי להגן על חייהם של שותפיהם למרד, ובהמשך – לקום נגד שוביהם".