האדם אינו היצור היחיד שמשחק. יש גם חיות שמשחקות. אולם בעוד שמשחקיהן של החיות מוכתבים להן על ידי טבען ונותרים ללא כל שינוי משמעותי לאורך מיליוני שנים, האדם ניחן ביכולת לגוון ואף להמציא בעצמו את משחקיו.

פרופסור ג'יימס קארס – היסטוריון וחוקר דתות ואידיאולוגיות מאוניברסיטת ניו-יורק – הציע למיין את משחקיהם של בני האדם לשני סוגים: משחקים סופיים ומשחקים אינסופיים.

האדם אינו היצור היחיד שמשחק. יש גם חיות שמשחקות. אולם בעוד שמשחקיהן מוכתבים על ידי טבען ונותרים ללא כל שינוי משמעותי לאורך מיליוני שנים, האדם ניחן ביכולת לגוון ואף להמציא בעצמו את משחקיו

במשחקים סופיים, המשתתפים חותרים להכרעה ומשזו מושגת מסתיים המשחק. במשחקים אינסופיים, בהשראת חזון משותף, המשתתפים פועלים לטווייתה של רקמת חיבור שתגבש אותם לקבוצה איתנה והרמונית, שתחזיק מעמד לאורך זמן.

בעוד שבמשחק סופי המנצח זוכה בניצחונו על חשבון כישלונם (ותסכולם) של האחרים, במשחק אינסופי, התועלת היא באי-הכרעה סופית והימשכותו לאורך זמן. ומהתועלת הזו אמורים ליהנות כל המשתתפים. מטקות למשל, הוא דוגמא למשחק אינסופי פשוט.

בזירת המשחקים הסופיים, משחקיהם של בני האדם אינם שונים בהרבה ממשחקיהן של החיות. אנו מתחרים על מקורות מחיה, על טריטוריות, על מעמד חברתי והשפעה, ועל הזכות להזדווג.

בעוד שבמשחק סופי המנצח זוכה בניצחונו על חשבון כישלונם (ותסכולם) של האחרים, במשחק אינסופי, התועלת היא באי-הכרעה סופית והימשכותו לאורך זמן. ומהתועלת הזו אמורים ליהנות כל המשתתפים. מטקות למשל

הפער בינינו לבין שאר בעלי החיים מתחולל בזירת המשחקים האינסופיים. ערכים, אידיאלים, אמונות, שפות, מסגרות פוליטיות ותנועות חברתיות הם משחקים אינסופיים המהווים את עמוד השדרה של המשחק האנושי.

מכוחה של היצירתיות האנושית בראנו ערכים כמו 'צדק', 'חוק', 'זכויות אדם', 'חמלה', 'נימוס', 'כבוד' – יצירות תרבות אנושית שמכוננות תרבויות, דתות ומסגרות חברתיות, המאפשרות לנו לקיים את הציוויליזציה האנושית.

משחק אינסופי מתקיים כל עוד החזון המניע אותו פועם בליבותיהם של המשתתפים וכל עוד לא קם שחקן שבידו הכוח והאמצעים לנהל במגרשו משחק סופי המפורר אותו. ומשזה קורה, קורס המשחק האינסופי. ההיסטוריה האנושית מלאה דוגמאות בהן התחוללה הקריסה הזאת.

משחק אינסופי מתקיים כל עוד החזון המניע אותו פועם בליבותיהם של המשתתפים, וכל עוד לא קם שחקן שבידו הכוח והאמצעים לנהל במגרשו משחק סופי המפורר אותו. משזה קורה, קורס המשחק האינסופי

הבחירות של 2020, שכנראה כבר לא ניתן למנוע אותן, לא יהיו עוד מאבק פוליטי בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, או "שלום עכשיו" ו"עם-הנצח-לא-מפחד-מדרך-ארוכה". הן תהיינה מאבק היסטורי בו יוכרע גורלו של החזון ושל המשחק האינסופי שהחל ב-14 בפברואר 1896 עם הוצאתו לאור של הספר "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל.

חיים שפיר, ממציא משחקים בינלאומי שמשחקיו נמכרים בכ- 40 ארצות, מתמחה במשחקים חברתיים ומשחקים משפחתיים. בין משחקיו המובילים: טאקי, לוגי, פיקולו, פיקולינו, אוצרות או צרות, תפוס ת׳כוס, קלאק קלאק ועוד.

כבר למעלה משלושים שנה שהיא איתנו, שיטת הפריימריז. מצב הדמוקרטיה לאורך השנים האלה בירידה מואצת. הפריימריז אינם משרתים את הדמוקרטיה בישראל, כי אם להיפך: הם מעצימים את החולשות והמורכבויות בחברה הישראלית. נניח לרגע לצורך הדיון לעצם מהות השיטה ולרלוונטיות שלה למציאות הגאופוליטית והאוניברסלית, ונתמקד בישראל.

בבסיסה, שיטת הפריימריז מושתתת כולה על מעורבותו האזרחית של הציבור. אזרחים בוחרים בעצמם את נציגיהם מתוך רשימת מועמדים. רף האחריות האזרחית-ציבורית שלהם נדרש, לכאורה, להיות גבוה יותר: האזרח כבר נדרש להכיר יותר לעומק לא רק את המועמד ועמדותיו, אלא גם איפה הוא בהשוואה למועמדים אחרים.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

בשעה שהשיח הציבורי בישראל מתמקד בביטחון, בשוויון בנטל, במשילות ובמאבקי זהות, כמעט לא מתקיים דיון בשאלה שתעצב את החיים של כולנו בעשורים הקרובים. איך נזדקן כאן.

דווקא בתקופה שבה הוויכוח הציבורי עוסק שוב ושוב בשאלות של חלוקת משאבים, אחריות משותפת וחוסן לאומי, כדאי לזכור שהזדקנות האוכלוסייה אינה סוגיה של מגזר אחד אלא של החברה כולה.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.