ביום כיפור היה כשל לוגי מעניין. הערכות המודיעין היו סבירות, סאדאת לא יצא למלחמת השמדה בלי עליונות אוירית. זה היה נכון. הכשל היה שסאדאת רצה מלחמה מוגבלת ולא תכנן להגיע לתל אביב (ואפילו לא למעברים). בשביל חציית תעלה היו לו תנאים מיטיבים.
ומשם אפשר להשוות את מצב הכוחות בין 73 ו-23. ישראל ישבה על קו המים כדי להגן עליו מחדירות מצריות. אבל המעוזים לא באמת נועדו להגן בפני פלישה מסיבית. בשביל זה הוקם קו הגנה נייד (התעוזים). הכשל היה שלא בנו תכנית להגנה על המעוזים מפלישה. וכמובן שהכוחות מאחור לא היו מוכנים.
ב-23 לא הגנו לא על הקו ולא היו כוחות מאחור. רק ההבדל הקטן שהמעוזים ביום כיפור אוישו על ידי חיילים חמושים ולא אזרחים. אם נזכור את מטרת המעוזים, הגנה מפשיטות מצריות, ב-23 משום מה שכחו להגן על הישובים מפשיטות, נניח של הג'יהאד האיסלאמי או דעא"ש.
בעקבות כשל 73 היה ניסיון להקמת גופי הערכה מקבילים, כמו המל"ל. אבל, ביבי הפך את המל"ל לעוד זרוע פוליטית. לא רק מינויו של צחי הנגבי. תזכרו את השימוש שביבי עשה ביוסי כהן כדי לאשר את מתווה הגז.
ולסיום, יש עוד פרק בהפיכה המשטרית שלא מקבל תשומת לב. ביבי שינה בפועל את מבנה הממשלה. בעבר הממשלה הייתה הגוף שמחליט, ומותר היה להתנגד לראש הממשלה (ניתן לראות זאת בפרק בסדרה שבויים על עסקת טננבאום, ששרון עבד קשה לשכנע שרים לתמוך בעסקה). כלומר היה דיון בנושא והחלטה משותפת. ביבי סרס את הממשלה והפך להיות קובע יחיד, כמו המלך ג'ופרי במשחקי הכס. זה בדיוק הפיכה משטרית – המסוכנת ביותר.

את מה שנותר מהאיפכא מסתברא אסור לנתק מאמ"ן שכן הוא ינותק מהצי"ח ועשוי להפוך לגוף אימפוטנטי בדומה למל"ל. לחילופין, יש להעמיד בראש האיפכא מסתברא אלוף במיל', להפוך אותו לאגף ולאפשר לו גישה ישירה לכל שלבי האיסוף, יש לאפשר האיפכא מסתברא גישה בלתי אמצעית ללא תיווך ראש אמ"ן לדרג המדיני. בעניין המודיעין האסטרטגי והטקטי, מרבית המחקר מודיעיני גורס שהם סינרגים ובלתי ניתנים להפרדה, הכותב לא הביא טיעונים מספיקים כדי לתמוך בעמדתו שהיא מעניינת מעיקרה.

1. התיאור המדעי המסודר אינו משקף מציאות שבה
א) דרג מדיני נמנע ומונע בדורסנות שנים כל דיון ענייני בקונספציה המדינית-ביטחונית ובבחינת פתרונות שאינם צבאיים.
ב) דרג מדיני, גם אחרי מחדל דמים, מונע שיח אסטרטגי להגדרת תכלית/מצב תוצאתי רצוי או וועדת חקירה. במקום זאת, הדרג המדיני משמיץ ומפורר את הדרג הביטחוני והצבאי.
ג) דרג מדיני מוביל קונספציה אידיאולוגית-משיחית, שהיא לא לגיטימית בעיני חלק גדול מהעם ובעיני העולם. קשה למערכת לפעול כשאין מצהירים כמדיניות רשמית על מטרות חלק שרוצים בפירומניה, כיבוש רחב, התיישבות וטרנספר, או מלחמה לשנים.

2. צבא קטן, שעוסק בשליטה במיליוני אנשים בשטח יחסית רחב, וגם בהגנה על גבולות ארוכים, וגם בחזיתות רבות, אינו יכול למקד מאמצים ביעילות.
הבעיה אינה מודיעין (שעושה פלאים יחסית לגודלו והיקף האתגרים).
לא ניתן לפתור את כל הבעיות, המאוד שונות, בכוח ולא במוח.
גם אם יש מודיעין רלוונטי וגם אם הוא מעובד נכון, יש קבלת החלטות לא אופטימלית, שלא יכולה למנוע כל סוג הפתעה, בשל אילוצי משאבים ופיצול מאמצים.

בנסיבות מערכתיות שמובילות אזורית וגיאופוליטית לעימות כוחני, הצבא לא יכול לפתור חוסר רצון לצאת למלחמת מנע, או העדר מנהיגות ממוקדת בטחון (ודמוקרטיה), לפני או אחרי מחדל.
—להדגיש(!) – במובן זה הקונספציה ממשיכה גם היום!

3. יש הטיות שאינן יחודיות למערכות ביטחון ומודיעין, וספק אם דווקא המדע יפתור אותן. המדע, כחשיבה שיטתית היא לא בהכרח הפתרון לסביבה סבוכה, דינמית מאוד, מלאת הטעיות ושקר, ומוטת פתרונות הפעלת כוח.
גם בסביבת אקדמיה יציבה, המדע לא פותר, במקרים רבים, הטיות פסיכולוגיות וארגוניות אנושיות בפיתוח ידע, מחסור ביצירתיות וחשיבה עצמאית ו/או ראליסטית.
יש במדע בעיות שחלק גדול מהן לא נחשף כי האקדמיה לא נבחנת בעיקר בתוצאות בשטח (ועוד מול אויב נטול מעצורים).

4. הצבא הבין שפרדיגמות צריכות מוחלפות מהר, ויש לחשוב עליהן מפרספקטיבות מגוונות, כולל התמודדות עם קבעון פרדיגמות בתוך ההנהגה והצבא עצמו. הצבא אימן, לא רק במודיעין, קצינים לחשוב בדיוק על היבטים יצירתיים, משתנים, מורכבים. הקצינים ידעו שמגיעה מלחמה רב זירתית, קראו ולמדו את חמאס, ידעו שקו הגנה הוא רק קו. חלקם זעקו שנים שיש לפעול.
אבל, מי שמבינים איך להתמודד או אפילו לחשוב על סיבוכיות אינם הקברניטים, ומי שמוכנים להסתכן וללכת נגד הזרם המרכזי אינם הרוב.
(כמה היו תומכים בתקיפת לבנון לפני עשור? חמש שנים? עכשיו? זה קשור בעיקר למודיעין?…)

5. רוב הבעיה אינה בצבא בכלל או במודיעין בפרט – נחשפו שם כשלים שמאפיינים את ישראל, שצהל שאינו הומוגני מתאפיין בהם: א) התרבות ואופן קבלת ההחלטות ב) אופן ההתנהלות ויכולת לנהל מנגנונים גדולים ד) יכולת לחנך למקצוענות ולהתנהל נכון מסודר ביומיום ולהכין מלאים ולתכנן קדימה, וכמובן, ה) התעקשות לשמור על יושרה ו) תרבות עשיה עם תעוזה.

6. יש רצון עז לפשט, לחיות חיים נורמליים, להנות משגשוג כמו בשאר העולם. הבועתיות במהות ישראל ובבתים עם הבריכה המשופצת ותוכניות הראליטי. מעטים רוצים לחיות לפי תרחישי קיצון, וההדחקה לגבי השלכות שינויי סביבה או השפעות טכנולוגיות וכו היא ביסוד החברה כיום, גם אם בעת חירום יש רבים/ות שמתמקדים בתעוזה ובלחימה.

7. כבר נדנו ברבבות ספרים ומאמרים וכנסים כשלונות מודיעין, קונספציות ממסדיות, כשלים פסיכולוגיים, וכשלנות צבאיים מפוארים, לכל אורך ההיסטוריה המודרנית. דשו בהן בישראל אנשי מערכת הביטחון ואקדמאים ולשעברים ועיתונאים ועוד.
לפני הפתרון הרציונלי ממסדי,
יש צורך לבסס שיח פלורליסטי מבוסס אמת, קבלת החלטות מבוססת חזון מוסכם (ומשטר ואתוס מוסכמים) ושיקולים רציונליים, חינוך למקצועיות ועשיה מיטבית לטובת הכלל, ומיקוד יכולות ביוזמות קריטיות לחיי שגשוג במקום מבוסס ערכים טובים וזכויות וחובות מיטיבות. זהו תנאי מקדים למהפכות מדעיות.
(—ביום כיפור לפחות חלק ממרכיבים אלו התקיימו, ולכן ניתן היה לתקן ולהחליף מרכיבים מהותיים בשלטון, בהסדרה האזורית ובמיקוד הכלכלה וההשכלה. וכיום?…)

בשני המקרים נבע הכשל כפי הנראה מקדושת "השבתת החגים" ואיזה מבצע מודיעיני יכול להתחרות במבצע משולב של "חבר" ומלונות פתאל לימי הסוכות באילת?
בשני המקרים קדמה למתקפת הפתע העלאת כוננות בחג הקודם (פסח 73 ו- פסח 23) ששיבשה את תוכניות האירוח המשפחתיות של משרתי הקבע
משיכתו של השיבוש לחג הבא היתה עלולה לשבש את שלום הבית וחיי המשפחה של הקצינים
הסכנה המרכזית של מבנה המודיעין הנוכחי היא המעבר מ"פוש" – דחיפת הידיעות החשובות לצי"ח מלמטה למעלה ל"פול" בו הגורמים הממונים על הערכת המצב שולפים את הידיעות החשובות להם
וכך, מידע שהגיע מ8200 לאוגדת עזה ב1/7 לגבי תרגילי הסיום של החמאס, נשאר ללא דורש עד לאחר המתקפה