בחודש שעבר, ביום השואה האחרון, התפרסמה תמונה המנציחה רגע, שבחברה מתוקנת – ובוודאי בכזו הנושאת את זיכרון השואה – לא היה אמור להתרחש: עשרות בני אדם מפוחדים, דחוסים במשאית אשפה, מול קנה רובה ישראלי.

אין זו עוד ידיעה קשה המצטרפת לרצף האירועים של השנים האחרונות. זהו רגע המשקף אמת מרה: תמונה אחת שחושפת את דמותה המוסרית של החברה הישראלית ואת האופן שבו התרוקן הלקח ממשמעותו.

הדימוי פשוט עד כאב: אדם יוצא מתוך מכל אשפה. לא כמטאפורה ולא כמשל, אלא כמציאות. בני אדם נדחסים אל חלל שנועד למה שאין לו ערך – וכך הם גם נתפסים בעיני החברה.

עצם ההתרחשות חמורה, אך חמורה ממנה השתיקה. במקום שתישמע זעקה שתרעיד את הארץ מקצה לקצה – לא נשמעה מחאה ולא התעורר דיון ציבורי של ממש. לא ההנהגה הפוליטית או הדתית, לא מעצבי דעת הקהל ואפילו לא מוסדות הזיכרון – מצאו לנכון להשמיע קול. התמונה נקלטה, הוסברה ונשכחה. כאן מצוי השבר: לא רק במה שנעשה אלא בעיקר בהיעדר התגובה.

הדימוי פשוט עד כאב: אדם יוצא ממכל אשפה. לא כמטאפורה או כמשל, אלא כמציאות. בני אדם נדחסים אל חלל שנועד למה שאין לו ערך – וכך גם נתפסים בעיני החברה. והשבר הוא לא רק במה שנעשה אלא בהיעדר התגובה

דווקא עיתויו של האירוע – יום השואה – העניק לתמונה את מלוא משמעותה. זה איננו צירוף מקרים טרגי בלבד אלא מפתח להבנת עומק העיוות המוסרי של החברה הישראלית. בימים בהם נדרש העם היהודי להתייצב מול זיכרון השואה ולשנן את לקחיה, מתברר כי הזיכרון חדל להיות מצפן מוסרי והפך לטקס חלול.

הלקח נאמר – אך אינו נקלט; הוא נוכח – אך אינו מחייב. הסיסמה "לעולם לא עוד" הוסטה מן המובן המוסרי-האוניברסלי אל המובן הכוחני והלאומני: מהתחייבות לשמירה על צלם האדם לסיסמת קרב. הזיכרון מתקיים לצד קהות חושים מוסרית, ולעיתים קרובות אפילו מצדיק אותה.

אם יש משמעות ללקח השואה, היא איננה יכולה להצטמצם לזיכרון של מה שנעשה לעם היהודי בלבד. משמעותו העמוקה איננה מלחמת נצח באויבים אלא מחויבות מתמדת לשמירה על כבוד האדם – כל אדם – ולהתנגדות תקיפה וחסרת פשרות לכל פגיעה במושג "צלם האדם". לא המאבק לכוח ולעוצמה צבאית אלא דווקא היכולת והגדולה להציב גבול לכוח.

השואה איננה רק סיפור של רוע קיצוני של יחידים; היא בראש ובראשונה סיפור של חברה שאיבדה בהדרגה את יכולתה להבחין מתי נחצה הגבול המוסרי. מה שאִפשר את פשעי השואה לא היה הרוע לבדו אלא שתיקת החברה ונירמול המעשים. כאן מתבהרת משמעותו המדויקת של מושג "הבנאליות של הרוע": הרוע הבנאלי איננו בהתפרצות חריגה של פעולות נפשעות אלא בנורמליזציה שלהם. כאשר חברה מביטה באדישות למראה בני אדם הנדחסים למשאית אשפה הרוע נעשה בנאלי.

ההיסטוריה מלמדת כי שלב הכרחי בדרך להידרדרות מוסרית איננו המעשה הנפשע עצמו, אלא האקלים החברתי שמאפשר אותו. כך היה גם בגרמניה: לא רק המבצעים נשאו באחריות, אלא גם דווקא החברה שסביבם – זו שהביטה ושתקה. כלומר, האשמה איננה במבצע הפעיל אלא בשתיקה של החברה שהיא תנאי לפעולה.

חברה ששותקת אל מול מראה כזה, או דומים לו שמבוצעים מעשה יום ביומו על ידי "נוער הגבעות", איננה מעידה על עוצמתה. נהפוך הוא. שתיקתה מעידה על עליבותה ועל חולשתה; חברה המודדת את עוצמתה בכוח האש שלה ולא בכוח להעמיד גבולות להתבהמות היא חברה מנוונת; חברה שאינה מזדעזעת ממראה של אדם המושלך אל תוך משאית אשפה ומאבדת את יכולתה להבחין בין אדם לבין חפץ היא לא רק חברה מעוותת אלא היא חברה המבזה יותר מכל את זכר השואה; היא נושאת את דגל הזיכרון בלי להבין את משמעותו.

חברה ששותקת מול מראות שמבוצעים מדי יום על ידי "נוער הגבעות", לא מעידה על עוצמתה אלא על עליבותה וחולשתה; חברה המודדת את עוצמתה בכוח האש ולא בכוח להעמיד גבולות להתבהמות, היא חברה מנוונת

אזהרה חדה ומדויקת מפני הצפוי לחברה שמביטה באדישות לנוכח ביזוי כבוד האדם נמצא בדבריו של ליאו בק, מהבולטים שבין ההוגים היהודים: "אם האומה כאומה, בכללותה, שותפה לאשמה שבשתיקה, שבהתרשלות, שבהסטת המבט, אזי אותו אי-צדק ממוטט את יסודות קיומה; האומה קורסת תחתיו. סוף אומה בשתיקה תחילה, וקיצה כשחדלים להתנגד לחטא ולזעוק את זעקת הצדק".

ואם יש עדיין משמעות למושג "לקח השואה" – כאן הוא נבחן: לא בזיכרון, אלא בתגובה. לא בטקס, אלא ביכולת לומר: עד כאן.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.