לעילוי נשמות ימנו בינימין זלאקה ודסטאו צ'קול הי"ד

יש רגעים בהם חברה נבחנת לא לפי אויביה, אלא לפי תגובתה למה שמתרחש בתוכה; לא לפי עוצמתה הצבאית, אלא לפי מצפונה. ברגעים כאלה, השאלה האמיתית אינה מה עשו הרעים אלא מה עשינו אנחנו.

יש רגעים בהם נדמה שהמציאות עצמה זועקת. לא בלחש, אלא בקול רם וחודר שאי אפשר להתעלם ממנו. זו אינה רק תחושת כאב; זו קריאה לאחריות.

כמו מתוך תהום עולה השאלה העתיקה: "איה אחיך?"
והפעם איה ימנו בנימין זלאקה, אחינו? ודמו, כמו אז, זועק מן האדמה. אך בניגוד לקין, איננו יכולים להרשות לעצמנו להשיב: "השומר אחי אנוכי?"
כן, אנחנו השומרים. כולנו.

יש רגעים בהם נדמה שהמציאות עצמה זועקת. לא בלחש, אלא בקול רם וחודר שאי אפשר להתעלם ממנו. זו אינה רק תחושת כאב; זו קריאה לאחריות. כמו מתוך תהום עולה השאלה העתיקה: "איה אחיך?"

נדמה שמשהו יסודי נסדק בתוכנו כחברה. המצפון, היושרה והאחריות ההדדית – אותם עקרונות בסיסיים שאמורים להנחות עם שלם – הולכים ונשחקים. במקום ערבות הדדית אנו מוצאים אדישות; במקום אמת טשטוש; במקום אחריות הפניית מבט.

קל להאשים הנהגות, ממשלות ונבחרי ציבור. קל לומר שהם מטעים, מרדימים ומסיחים את הדעת. אך האמת הפשוטה והקשה יותר היא שהכוח אינו רק בידיהם; הוא גם בידינו. חברה אינה נוצרת במסדרונות הכנסת, אלא בלבבות אזרחיה.

בנינו ובנותינו עומדים בחזיתות, נושאים על כתפיהם את האחריות להגנה על הבית. הם משלמים את המחיר הכבד ביותר בשם כולנו. אך האחריות אינה מסתיימת בשדה הקרב; היא מתחילה דווקא כאן, בחיי היומיום, בהתנהלות שלנו כחברה.

אין לנו על מי להישען אלא על עצמנו ועל הערכים שאנו בוחרים לחיות לפיהם.

הקרעים שבתוכנו – ימין ושמאל, דתיים וחילונים – הם לעיתים תוצר של שיח שמבקש להפריד במקום לחבר. אך כשם שבגוף האדם יד שמאל תומכת ביד ימין, כך גם אנו זקוקים זה לזה. לא מתוך אחידות, אלא מתוך אחריות משותפת.

נדמה שמשהו יסודי נסדק בתוכנו כחברה. המצפון, היושרה והאחריות ההדדית הולכים ונשחקים. במקום ערבות הדדית אנו מוצאים אדישות; במקום אמת טשטוש; במקום אחריות – הפניית מבט

מעל לכל חלוקה יש אמת פשוטה: כולנו בני אדם.
נבראנו בצלם שווים בערכנו ושווים באחריותנו.

כאשר מוסר, מצפון וערכים נדחקים לשוליים, החברה כולה נפגעת. האלימות כבר אינה תופעה רחוקה; היא כאן, סביבנו בכבישים, בבתי הספר, במרחב הציבורי. זו אינה גזירת גורל, אלא תוצאה של בחירות.

והבחירה יכולה להיות אחרת.

ימנו בנימין זלאקה ז"ל מסמל עבורי את דמות האדם שהיינו רוצים לראות יותר ממנה בחברה הישראלית: כבוד, צניעות, אהבת אדם, אחריות, אכפתיות ודרך ארץ. לא אידיאל מופשט אלא מציאות אפשרית.

משהו אחר התחיל להתחדד בנו במחשבה. אנחנו לא נבהלנו רק ממה שקרה. נבהלו מעצמנו, כי הילדים שהיו שם לא היו "אחרים". הם נראים כמו הילדים שלנו. אותה מציאות, לעתים אותו גיל. וזה מפחיד אותנו. כי כבר אי אפשר להגיד שזה "הם", חברי הכנסת או מערכת החינוך ו"אנחנו".

החלוקה הזאת בין "הם" ל"אנחנו" איפשרה לאורך השנים לרבים מאיתנו להסתכל על כמות האלימות שמתרחשת במדינתנו כאילו זה לא נוגע אלינו, כאילו אין לחברה אחריות לבניית חברה עם ערכים, כבוד ומוסר.

לא נבהלנו רק ממה שקרה. נבהלו מעצמנו, כי הילדים שהיו שם לא היו "אחרים". הם נראים כמו הילדים שלנו. וזה מפחיד אותנו. כי כבר אי אפשר להגיד שזה "הם", חברי הכנסת או מערכת החינוך ו"אנחנו"

האשמנו את חברי הכנסת, את מערכת החינוך, נכנסנו למעין תרדמה, כאילו אין לנו חלק ואין לנו אחריות במצב. ככה העוולות, האלימות והטרגדיות ממשיכות להשתולל, עד שכבר גם לא מתביישים לצלם זאת ולהעלות לרשתות החברתיות, כי זה "נורמטיבי". הבעיה האמיתית היא לא זהות אלא היעדר ההשלכות.

כשקטינים שמעורבים באירועים חמורים מחוץ לבית הספר ממשיכים להגיע למסגרות החינוכיות כרגיל, בלי שום תגובה אמיתית, המסר שמועבר הוא שאלימות עוברת בשקט כי "הוא רק ילד". וכשאין תגובה אמיתית למקרים חמורים הילדים לומדים שאין גבול.

בסוף אלימות לא נשארת בחוץ. כשאין טיפול אמיתי בדפוסי התנהגות אלימים, אי אפשר להתפלא כשהם נכנסים גם לתוך בית הספר מול מורים ותלמידים. בלי גבולות ברורים ותגובה עקבית – האלימות פשוט ממשיכה.

המאבק צריך להיות ממוקד באחריות מערכתית ברורה ההורים, משרד החינוך והילדים, בתי הספר והרשויות. המאבק צריך לכלול גם לחץ ציבורי לשינוי מדיניות ואכיפה עקבית של גבולות, כדי שלא ייווצר מצב של חזרה לשגרה בלי השלכות.
שם צריך להיות הלחץ האמיתי.

לצד זה נדרשת אכיפה ברורה דרך מערכת המשפט. חייב להיות שינוי חד וברור  – כשכל אירוע אלימות חייב להוביל לתגובה מיידית עקבית ולא סלקטיבית, בלי טיוחים ובלי "נמשיך כרגיל כי הוא קטין".

אלימות לא נשארת בחוץ. כשאין טיפול אמיתי בדפוסי התנהגות אלימים, אי אפשר להתפלא כשהם נכנסים גם לתוך בית הספר מול מורים ותלמידים. בלי גבולות ברורים ותגובה עקבית האלימות פשוט ממשיכה

יומיים אחרי רצח ימנו זלקה נרצח גם דסטאו צ'קול ז"ל, מבאר שבע, בן 19. מכיניסט. גם הוא נרצח על ידי נערים, גם הוא נקטף בדרך דומה. אמרו לו לרדת, למטה חיכו לו רעולי פנים. דקרו אותו בליבו 8 פעמים. השכנים ראו ולא הושיטו יד, עד היום לא באמת יודעים מי רוצחיו. במקרה של דסטאו המנוח לא הייתה מצלמה.

אך גם במקרה שלו דמו זעק אלינו, איפה דסטאו אחיכם?

וזה בדיוק העניין. כשלא יודעים מי הרוצחים, החברה נושמת לרווחה. תמיד אפשר לספר לעצמנו סיפורים. להסביר. להצדיק. להרחיק. להגיד שזה משהו אחר, שזה לא קשור אלינו.

אצל ימנו כבר לא היה אפשר להרחיק. לא את מה שקרה, ולא את האופן שבו זה קרה. וכשזה קרה לעיני המצלמות, כולנו, נחשפנו לרמת האלימות הברוטלית, האכזרית, חסרת המוסר והאנושיות. איך איבדנו את החמלה והאהבה, את "האחר הוא אני" – בלי דתות, מעמדות, מגזרים ועדות. כולנו הזדעזענו.

כואב שהחיים של ילדים כל כך טהורים ויפים במלוא המובן, נגדעו. כואבת הצורה, האכזריות הברוטלית, והלינץ' שנעשה לימנו – בנימין. פירוש השם "ימנו" הוא "תאמינו". פירוש השם דסטאו הוא: "שמחה". בלכתם החברה נותרה המומה ואינה מאמינה איך הגענו למצב הזה. ואינה שמחה על מצב החברה שלנו.

השאלה אינה רק כיצד אנו זוכרים אותם, אלא מה אנו עושים מכאן והלאה. האם נמשיך לעמוד מן הצד או שנבחר להיות שותפים פעילים בעיצוב פני החברה שלנו?

כואב שהחיים של ילדים כל כך טהורים ויפים במלוא המובן, נגדעו. פירוש השם "ימנו" הוא "תאמינו". פירוש השם דסטאו הוא: "שמחה". בלכתם החברה נותרה המומה, לא מאמינה ולא שמחה על המצב שהגענו אליו

כי בסופו של דבר, המציאות אינה "שם בחוץ".
המציאות היא אנחנו.

שרה בריהון היא מחנכת בבית הספר היסודי “ניצנים” בחדרה, בעלת ניסיון של עשרות שנים בהוראה. לאורך השנים הובילה יוזמות חינוכיות מגוונות ותרמה לעיצוב סביבת למידה ערכית, משמעותית ומעשירה. במסגרת פעילותה הבינלאומית, ייצגה את ישראל בארצות הברית ולימדה בבתי ספר מקומיים כיצד ניתן להתמודד עם תופעות של גזענות ואלימות בחברה. היא שיתפה מניסיונה על החברה הישראלית, כעדות לכך שניתן ללמוד ולחיות יחד בשוויון ובכבוד.