מבצע "חושך נצחי" הוא לא רק שמו של המבצע שמתנהל כרגע בלבנון. הוא מתאר משהו אחר עמוק יותר שלא נוצר בשדה הקרב, אלא משהו שהושרש לפני הרבה שנים בסלון, מול מסך, כשילד בן אחת-עשרה ישב וצפה בסדרת ילדים מצוירת ולא ידע שהוא מגויס לשנוא את ישראל.

שם המבצע "חושך נצחי" מדויק הרבה יותר ממה שמתכנניו התכוונו: כי מה שנשתל בתודעה של ילד בגיל שש, שמונה או אחת-עשרה, לא נמחק בהפסקת אש, לא נעצר בגבול וגם לא נעלם בבגרותו. הרעיון מחכה עד שהילד גדל ומוצא לו את המקום הנכון להתפרץ.

2019, ילד בלבנון יושב מול מסך מחשב. שבע שנים אחר כך, אותו ילד בן שמונה-עשרה עומד עם טיל על הכתף ולוחם נגד ישראל מדרום לבנון. הוא לא קיבל פקודה לשנוא. הפקודה הוזרקה לתוכו הרבה לפני, בצבעים עזים, עם מוזיקת רקע נעימה, בפורמט שאלגוריתם של יוטיוב העלה. זו לא תיאוריה, זו הנדסת תודעה, היא רצה בחופשיות ברשת, למרות שמדובר באנטישמיות טהורה לכל דבר.

2019, ילד בלבנון יושב מול מסך מחשב. כעבור 7 שנים, בן 18 עומד עם טיל על הכתף ולוחם נגד ישראל מדרום לבנון. הוא לא קיבל פקודה לשנוא. הפקודה הוזרקה לתוכו הרבה קודם, בצבעים עזים ומוזיקת רקע נעימה

חזבאללה הבין דבר חשוב לפני שרוב הממשלות בעולם הבינו: המוח האנושי הוא האיבר הקל ביותר לעיצוב. ילד בגיל עשר לא מסנן מידע, לא מפקפק או שואל שאלות, ולא מחפש מקורות מידע נוספים לאימות. הוא פשוט סופג מידע. ומה שנספג בגיל הזה נשאר ומתעורר אחר כך בתצורות אחרות, זהו מנגנון של עיצוב תודעת שנאה.

מכאן הדרך של אגודת "צופי האימאם אל-מהדי", ספינת הדגל של מנגנון החינוך של חזבאללה הייתה קלה, היו להם יותר משישים אלף חניכים הפרוסים בחמש מאות "שבטים" ברחבי לבנון.

בשנת 2019 הפיקה האגודה סדרת ילדים בשם "הדוד צאמד". אחד-עשר פרקי אנימציה צבעונית על משפחה פלסטינית בירושלים, ולידה שכנה יהודייה-ישראלית.

נשמע תמים? לא ממש. אב המשפחה היהודי בסדרה נקרא "אבי". הוא לא מצויר כרשע פוליטי. הוא מצויר כרשע ביולוגי: אף מחודד, עור כחזיר, שיני מכרסם, לבוש חרדי ופאות. הוא נהנה מקולות של סבל, הוא מזמזם כשהוא רואה דם. כל פרט בדמות הזו שאוב ישירות מהמוטיבים האנטישמים של אירופה הקלאסית, מאיורי העיתונות הנאצית, מנרטיבים של ימי הביניים. אבל הפעם הוא לא מגיע בפוסטר, הוא מגיע בסרטון של עשר דקות שילד צופה בו בסלון ביתו או במחשב.

בפרק החמישי, אבי ואשתו מתייעצים ביניהם כיצד להרע לשכניהם הפלסטינים. החלטתם היא לשלוח את בנם להפיץ סמים בקרב הפלסטינים בגדה המערבית. ילד בן שמונה שצופה בסרטון לא מקבל עלילה, הוא מקבל תפיסת עולם מאוד ברורה – היהודים מרעילים, היהודים מסממים, יהודים משחיתים מבפנים. מזכיר מאד את עלילות הדם מימי הביניים, אותן קונספירציות שהאשימו את היהודים בהרעלת הבארות, רק שהפעם הן מגיעות עם פסקול קליל וצבעי פסטל.

אב המשפחה היהודי בסדרה לא מצויר כרשע פוליטי אלא כרשע ביולוגי: אף מחודד, עור חזיר, שיני מכרסם, לבוש חרדי ופאות. הוא נהנה מקולות סבל, ומזמזם בראותו דם. כל פרט בדמותו שאוב מהמוטיבים האנטישמים

בפרק התשיעי של הסדרה בחרו המפיקים להציג הריסת בתים פלסטיניים לא כמדיניות שנויה במחלוקת אלא כמזימה גנטית. לא מוזכרת שום עילה, כי לא צריך עילה: הרשעות חרותה בדנ"א של היהודי. כך גם בפרק העשירי, כשאבי פוגע ברכב שכנו ומזעיק משטרה שתאשים את הפלסטיני, הילד לומד שיעור פשוט: המערכת כולה שייכת ליהודי. תמיד. אין ניצחון דרך החוק, רק דרך "ההתנגדות", וזה בדיוק מה שהם רוצים שהוא יסיק.

שבע שנים עברו, הילד בן האחת-עשרה הוא היום בן שמונה-עשרה. הוא לא זוכר בדיוק מה ראה בסדרה, אבל הגוף זוכר, תת המודע יודע, ואת הרגש אי אפשר למחוק. הזהות שנבנתה באותן שנים קריטיות ומעצבת.

בשבוע שעבר חזבאללה חידש את תקיפותיו על ישראל לאחר הפסקת האש. לא מדובר בחזרה מחושבת של מנהיגים. מדובר בארגון שיש לו עומק אידיאולוגי עם דורות של שנאה. אותם לוחמים המשגרים טילים לצפון ישראל, מסתתרים מאחורי בתי אזרחים בבינת ג'בייל, חמושים במשגרים בחצרות הבתים. הם המשיכו להילחם גם כשצמרת הטרור חוסלה, הם אינם שכירי חרב, הם לוחמים המאמינים באמונה שלמה במה שהם עושים, והשנאה הזאת הוזנה להם כשהיו ילדים.

בוושינגטון מדברים על גבולות, על נסיגות, על פירוז נשק. אלו שיחות חשובות, אבל הן מדברות על מה שניתן לספור ולמדוד: טילים, קילומטרים, חיילים. לא מדברים על מה שאי-אפשר לספור: על עשרות אלפי הילדים שגדלו ועוד יגדלו בתוך מנגנון שנאה שיטתי הנטועים בתוך מערכת החינוך שלה, שיוצאים ממנו בגיל שמונה-עשרה עם יעד ברור ואויב מסומן ומוגדר.

לא ניתן להפציץ אידיאולוגיה. לא ניתן לסכל סדרת ילדים עם טיל. אפשר לכבוש שטחים ולעצור ירי, אי אפשר לכבוש את מה שכבר נחרת בתודעה של בן שש, שבע או תשע.

שבע שנים עברו, הילד בן האחת-עשרה הוא היום בן שמונה-עשרה. הוא לא זוכר בדיוק מה ראה בסדרה, אבל הגוף זוכר, תת המודע יודע, ואת הרגש אי אפשר למחוק. הזהות שנבנתה באותן שנים קריטיות ומעצבת

היום, 2026, אנחנו נלחמים עם ילדי הדור הראשון של שטיפות המוח באמצעות המדיה. כיום מול הטלוויזיה בלבנון, יושבים ילדים בני שש ושמונה ואחת-עשרה, אך הם כבר לא זקוקים לדמות המצוירת של "הדוד צאמד" כדי ללמוד את תורת השנאה. בסדרות החדשות ששוטפות את הרשתות החברתיות, האנימציה הגרוטסקית פינתה את מקומה ל"ריאליזם מואץ". סדרות מצולמות (Live Action) בהן שחקנים בשר ודם מגלמים את "האויב היהודי" באופן מוחשי ומסוכן.

אם בעבר הילד למד לשנוא מפלצת מצוירת, היום הוא לומד לזהות את המטרה בכל אדם חי מעבר לגדר. הילדים הצופים בסדרות הללו סופגים רעל מזוקק, ריאליסטי ונגיש מאי פעם, מבלי לדעת שהם כבר מגויסים למלחמה הבאה. מבצע "חושך נצחי" יגמר יום אחד, אבל הדור הבא, שיונק את השנאה המצולמת והריאליסטית מהמסך שבכף ידו, נוצר עכשיו ומשאיר אותנו בחושך נצחי.

ד"ר רחלי ברץ מרצה וחוקרת באוניברסיטת אריאל ובמרכז האקדמי פרס. לשעבר ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית. עוסקת בנושאים גיאופוליטיים, חוסן קהילתי, משפחתי וחברתי.