לאורך שנות קיום הממשלה ה-37, בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה אנו  בוחנים את פעולותיה בהתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, על בסיס הצהרות מנהיגי מפלגות, החלטות הממשלה, דיונים בוועדות הכנסת ובמליאת הכנסת.

מה שעולה מהתצפיות שלנו ברור: ממשלה זו וקואליציית המפלגות שהקימה אותה ומתחזקת אותה בכנסת, קידמה את נושא סיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל (לפני ואחרי השבעה באוקטובר) יותר מכל ממשלה אחרת בעשור האחרון.

השאלה הפתוחה לאורך כל תקופה זו היא עד כמה מדיניות הסיפוח עולה בקנה אחד עם רצונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הציר המרכזי שכונן את הקואליציה הנוכחית, ועד כמה היא תוצאה של תלותו המוחלטת בשותפיו מימין השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

עד כמה מדיניות הסיפוח עולה בקנה אחד עם רצונותיו של נתניהו, הציר המרכזי שכונן את הקואליציה הנוכחית, ועד כמה היא תוצאה של תלותו המוחלטת בשותפיו מימין בן גביר וסמוטריץ'

השאלה מתחדדת עם ההבנה שדוקטרינת הביטחון של בנימין נתניהו עברה טרנספורמציה אחרי השבעה באוקטובר. היא כבר לא מסתפקת ב"קיר הברזל" הז'בוטינסקאי, היא שואפת להקים את "סופר-ספרטה".

זוהי תפיסה של עוצמה צבאית טכנולוגית מוחלטת, המאפשרת לישראל להרחיב את גבולות השפעתה מבלי להזדקק בהכרח להתנחלות אזרחית על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. לפי תפיסה זו, חולשת הצד השני, בין אם זה חמאס המרוסק בעזה או ממשלות חלשות בביירות ודמשק, לצד הסכמות שבשתיקה, מאפשרת לישראל לשלוט צבאית בשטח ללא הנטל האזרחי.

בניגוד לדרך בה מציג נתניהו את משנתו האסטרטגית, שעוסקת בניהול הסכסוך בהתבסס על הפעלת אלימות מול כל איום ללא רצון לפתור אותו מדינית, נתניהו לא מבהיר רצון ברור להרחיב ולהעמיק את שליטת ישראל בשטחי יהודה ושמרון. אמנם נתניהו של נאום בר-אילן והקפאת ההתנחלויות כבר מזמן לא כאן, אך אפילו נתניהו של סופר ספרטה לא משדר תמיכה מוחלטת בהפיכת שטחי יו"ש לשטחי ישראל.

נתניהו עוסק באיראן, בסין, בקטאר. הוא עוסק באיומים צבאיים המכוונים כלפי ישראל על ידי ארגוני החסות של איראן, ובהשפעת האסלאם הרדיקלי על הפוליטיקה האירופית. הוא כמעט ולא מבטא באופן ברור רצון לספח את שטחי יהודה ושומרון.

בניגוד לדרך בה מציג נתניהו את משנתו האסטרטגית, שעוסקת בניהול הסכסוך תוך הפעלת אלימות מול כל איום ללא רצון לפתור אותו מדינית, נתניהו לא מבהיר רצון ברור להרחיב ולהעמיק את שליטת ישראל ביו"ש

כאן מתגלה כשל המימשלות הישראלי הברור. בזמן שהדרג הצבאי והאסטרטגי מתמקד בעיצוב גבולות דרך עוצמת אש, המציאות הפוליטית סביב שולחן הממשלה דוחפת לכיוון הפוך: הרחבה מואצת של ההתיישבות האזרחית בשטחי יו"ש.

יש שיטענו שנתניהו ידע בדיוק את מה הוא לקח לקואליציה שלו, ושלמעשה סמוטריץ' ובן-גביר מקדמים את החזון שהוא עצמו היה רוצה לקדם, אם לא היה חושש להסתבך ישירות עם דעת הקהל הבינלאומית.

מה שסותר את הטיעון הזה הוא שני תוצרים נלווים של הרחבת ההתנחלות בשטחי יו"ש. התוצר הראשון הוא הצורך לרתק כוחות צבא לשם כדי להגן על המתנחלים ולהפחית את החיכוך בינם לבין האוכלוסייה הפלסטינית. התוצר השני הוא הרחבת ההשקעה הממשלתית בהתנחלויות באופן היוצר מנגנונים מנופחים.

אלה מנגנונים ממשלתיים שמפחיתים את האפשרות להגדיל את תקציב הביטחון בלי להגדיל את הגרעון הציבורי. זו התנהלות שנתניהו בנאום "סופר-ספרטה" דיבר ישירות בגנותה בהקשר של המגזר הציבורי בישראל.

מדוע אם כן הממשלה משקיעה הון פוליטי וכלכלי בהרחבת ההתנחלויות ולא רק בשימורן? מדוע בשטח מעדיפה מדינת ישראל את הסיפוח על משמעויותיו הבעייתיות ולא שמירה על המצב הקיים? התשובה אינה נמצאת בשיקולי ביטחון, אלא במאזן הקואליציוני המייצר מדיניות שנגזרת מרצונם של שחקני וטו בקואליציה ולא מתבססת על ליבתה.

למה הממשלה משקיעה הון פוליטי וכלכלי בהרחבת ההתנחלויות ולא רק בשימורן? למה בשטח מעדיפה סיפוח על משמעויותיו הבעייתיות? התשובה אינה בשיקולי ביטחון, אלא במאזן הקואליציוני

דוח "תמרור-פוליטוגרפיה" לרבעון הראשון של 2026 מצביע על המנגנון שמאחורי המהלך. בעוד נתניהו מנהל את מלחמת "שאגת הארי" מול איראן ומשרטט מחדש את הגבול מול לבנון – שותפיו הקואליציוניים, ובראשם בצלאל סמוטריץ', מנהלים "מלחמה" אחרת לגמרי בתוך ועדות הכנסת וסביב שולחן הממשלה. סמוטריץ', המחזיק ב"בעלות מדיניות" כמעט בלעדית על נושא הסיפוח, משתמש בכוחו כשחקן וטו מפלגתי כדי להכתיב עובדות בשטח.

התקציב שעבר ברבעון זה הוא המפתח להבנת האירוע. כדי להבטיח את שרידות הקואליציה אל מול משברי חוק הגיוס והתביעות החרדיות, נתניהו נאלץ לשלם במטבע הטריטוריאלי. בעוד שהגיוס החרדי נתפס כפגיעה ב"סופר-ספרטה", הפיצוי לימין האידיאולוגי מגיע בדמות סיפוח דה-פקטו.

ממצאינו מראים כי הסיפוח הזה מתרחש בסדרת זירות מדיניות מרכזיות. שולחן הממשלה קיבל ברבעון זה שלוש החלטות המרחיבות את ההתיישבות ביו"ש גם בשעת מלחמה. בוועדות הכנסת, נושא הסיפוח זינק ל-235 אזכורים, לעומת התעלמות כמעט מוחלטת מחלופות של היפרדות או שתי מדינות. אפילו אירועי אלימות ביו"ש ממוסגרים על ידי סמוטריץ' כבעיית "נוער בסיכון" הדורשת תקציבי חינוך, ולא כבעיה פוליטית או ביטחונית. כלומר, גם אלימות המתנחלים הפכה למנוף להגברת תקצוב המדינה המופנה לרווחתם ומאפשר את הרחבת הסיפוח.

בסופו של יום, ישראל מנהלת שתי אסטרטגיות מקבילות שמתנגשות זו בזו. מצד אחד, חזון "סופר-ספרטה" המבקש מדינה רזה, טכנולוגית וחזקה ששולטת צבאית בתאי שטח חיוניים לסיכול איומים ביטחוניים. מצד שני, האילוץ הקואליציוני שמנפח את הנוכחות האזרחית בשטחים ומעמיק את החיכוך בין ישראל לפלסטינים.

נתניהו אולי חולם על גבולות שמעוצבים על ידי כטב"מים והסכמים עם מעצמות, אבל ב-2026, הגבולות נקבעים בסופו של דבר דרך התקציב, במסדרונות הוועדות, ובתשלום הפוליטי שנדרש כדי להחזיק קואליציה בחיים.

נתניהו אולי חולם על גבולות שמעוצבים על ידי כטב"מים והסכמים עם מעצמות, אבל ב-2026, הגבולות נקבעים בסופו של דבר דרך התקציב, במסדרונות הוועדות, ובתשלום הפוליטי שנדרש כדי להחזיק קואליציה בחיים

זהו לא סיפוח מתוך חזון אסטרטגי סדור, אלא סיפוח שנולד מתוך שיקולי הישרדות פוליטית ושימור קואליציוני. 

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז הרב-תחומי, ירושלים ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.