בטקס המרכזי של ועידת השלום העממית הופיעה גם אמירה מוסאלם, בת 38 מבית ג'אלא. "אנחנו צריכים אתכם איתנו", היא קראה לאלפי הישראלים שהיו באולם ולעוד רבים שצפו בשידור ממקומות אחרים. מוסאלם עצמה צפתה בטקס מהבית, משום שנאסר עליה להיכנס לישראל, ואת הקריאה לסולידריות עם בני עמה נשאה בהצהרה שהוקלטה שבועיים קודם לכן.
"בואו לשדות, לעמוד לצד משפחות, ללוות ילדים לבתי ספר ולתמוך בקהילות. אתם מגיעים בעשרות, דמיינו שתגיעו באלפים, לא ככובשים אלא כאורחים. כשותפים אפשריים לעתיד בארץ שמכילה פלסטינים וישראלים. כך נראית סולידריות, לא רק בדיבורים אלא בלהגיע לשטח", הוסיפה.
היא ציינה כי הישראלים נהנים מפריבילגיות כמו "חופש תנועה והגנות חוקתיות שלנו כפלסטינים אין. תוכלו להרגיע סיטואציות בשפה שלכם וזה הופך את נוכחותכם לחשובה להדהים". לדבריה, האלימות נגד פלסטינים "מתאפשרת, נתמכת ומחוזקת על ידי השלטון הנוכחי והיעדר אחריותיות, לא בגלל שאף אחד לא יודע, אלא בגלל שלא מספיק אנשים פועלים נגדה".
האלימות נגד פלסטינים "מתאפשרת, נתמכת ומחוזקת על ידי השלטון הנוכחי והיעדר אחריותיות, לא בגלל שאף אחד לא יודע, אלא בגלל שלא מספיק אנשים פועלים נגדה"
לבסוף הזהירה ש"המצב לא ישתנה מעצמו ולא יישאר מרוסן. מערכת שמאפשרת ותומכת באלימות בלי אחריותיות תשפיע בסוף על כולנו. זה הזמן לעבוד יחד. אם הממשלה הנוכחית לא מייצגת אותך, ונמאס לך מאלימות מתנחלים, הגיע הזמן לעבוד יחד לעתיד אחר, לעמוד בסולידריות לא רק במילים אלא גם במעשים. כאן תיקון עולם יכול להתחיל".
הדברים מדברים בעד עצמם. ראיונות מוקלטים עם פלסטינים הם אחד המאפיינים השגורים של טקסים משותפים שנערכים בישראל, שאליהם פלסטינים מהגדה המערבית, ובמיוחד מעזה, אינם יכולים להגיע.
עד לפני שנה מוסאלם יכלה להיכנס לישראל רק במסגרת אישור כנסייתי לביקור בארץ בחגים נוצריים. כשניסתה לברר מדוע גם אישור הכניסה בימי החג בוטל, המשטרה הבהירה לה שאין מניעה ביטחונית ושמדובר בבעיה טכנית שמשום מה אי אפשר להתגבר עליה.
זיכרונות מעכו, חיפה וגילה
בשיחה טלפונית שניהלנו באנגלית היא סיפרה לי על זמנים אחרים, כשבשנות ה־90 נסעה עם משפחתה לביקורים בעכו ובחיפה, ועל געגועיה לחברים שכבר אינה יכולה לבקר.
היא נזכרה כיצד כשהייתה ילדה, היא ומשפחתה היו "יוצאים לפיקניק בפארק בגילה הסמוכה אלינו, ולא הייתי צריכה לדבר עברית כדי לשחק עם הילדים הישראלים". כל זה נגמר בליל ה־15 בנובמבר 2000, אז הפציצו מסוקים וטנקים את היישוב שלה, ברקע האינתיפאדה השנייה.
כל זה נגמר בליל ה־15 בנובמבר 2000, אז הפציצו מסוקים וטנקים את היישוב שלה, ברקע האינתיפאדה השנייה. למוחרת ראתה כלבים וחתולים מנקרים בבשרו של שכן שנהרג
משפחתה הסתתרה באותו לילה בבית של שכנים. הם הרגישו את הדף ההפצצות, שמעו כדורים שורקים והתפללו שיחטיאו אותם. בהיותם גם אזרחים אמריקאים, הם ניסו לבקש חילוץ או עזרה מהשגרירות האמריקאית, אך נענו שאין אפשרות לסייע לפלסטינים בשטחם.
למוחרת ראתה כלבים וחתולים מנקרים בבשרו של שכן שנהרג. היא הייתה אז בת 12, ולמרות הטראומה מהלילה ההוא ושני עשורים של דיכוי שבאו בעקבותיו, היא מסרבת להיכנע למעגל האלימות ומתעקשת שיש דרך אחרת.
לדבריה, ההפרדה הפיזית בינינו מזינה את האיבה, ו"החומה שנבנתה ב־2001 לא הייתה בשביל ביטחון, אלא כדי להזין את הפחד מפלסטינים ולצייר אותנו כטרוריסטים". כיום מוסאלם היא חוקרת ופעילה פמיניסטית, העוסקת בתיעוד אלימות ובהגנה על תושבים לא חמושים במסגרת ארגון שייסדה לצורך כך.
היא מראה לי תיעודים שלה מהשטח, למשל של פעילות בראס עין אל־עוג'א, שממנה גורשו עשרות משפחות בתחילת השנה; תמונה שלה מנסה למנוע הריסת בית של משפחתה בבית ג'אלא לפני שבע שנים; וכן תיעוד של התקפת מתנחלים על בית ג'אלא, לרבות על משפחתה שלה, בשנה שעברה, אז הצבא עצר דווקא את חמותה וגיסתה. על הארגון שייסדה לנוכחות מגינה היא זכתה בפרס בינלאומי.
בתשובה לשאלה איך הרגישה לדבר בטקס על שלום, שאליו היא מנועה מלהגיע, אמרה: "זה מרגיש רע. זו קואליציה של שלום, וכל השחקנים צריכים להיות שם יחד. אני מעריצה את האנשים שעושים את זה אבל מרגישה שמשהו חסר. איך מדברים על שלום ושני העמים ועושים את זה במרכז תל אביב כשפלסטינים לא יכולים להגיע?
"אני מעריצה את האנשים שעושים את זה אבל מרגישה שמשהו חסר. איך מדברים על שלום ושני העמים ועושים את זה במרכז תל אביב כשפלסטינים לא יכולים להגיע?"
"אם הייתי מארגנת את האירוע הייתי אומרת, 'בואו נלך למקום שבו נוכל להיות יחד, במקום שאני על המסך ואתם באולם, או שתנסו להשיג אישורי כניסה עבורנו'. מצד שני, היה מדהים לראות שמקרינים במרכז תל אביב תמונות ושמות ילדים שנהרגו בעזה ועזתים שדיברו. זה באמת היה מרגש, וחצי מהזמן בכיתי כי אנחנו עייפים ורוצים למצוא פתרון, יעני 'אינף איז אינף'.
"אנחנו לא רוצים להמשיך להגיד מי התחיל? ולחפש מי אשם. כולם עשו טעויות. אנחנו יכולים לדבר על ההיסטוריה עד שנמות, אנחנו מכבדים את העבר אבל צריכים לחיות בהווה".
שעות במחסומים
ככל שהיא אינה יכולה לבקר בישראל, הרי שבגדה המערבית גם האפשרות התיאורטית לנוע היא בעצם סיוט: "בשבילי להגיע מבית ג'אלא לאסוף את בני בן העשר מהאקס שלי זו בעיה, כי לפעמים סוגרים את השערים הצהובים. לפני כן היו מערומי אבנים, ויש לי תמונות שלו מטפס עליהם כשהיה בן ארבע.
"לישראלי או לזר שרוצה להגיע לרמאללה מירושלים זה ייקח עשרים דקות. בשבילי זה ייקח שעות, כי אני צריכה לנסוע בנתיב אחר ובדרך יש כל כך הרבה מחסומים. הגרוע ביותר הוא מחסום הקונטיינר, שחותך את הגדה לשניים. אני כבר לא עובדת ברמאללה כי זה גיהינום עלי אדמות רק לחכות בתור שלוש, ארבע שעות במכונית.
"יש לי כבר דיסק בצוואר ובגב מלחכות לחייל בן 18 שיפתח לי. זה גם מסוכן, כי מתנחלים רואים את לוחית הרישוי הלבנה ויכולים לתקוף בכל רגע.
"אפילו כשהמשטרה רואה אותנו, הם עוצרים ונותנים קנסות. השבוע נתנו לי קנס על דיבור בטלפון וניסיתי להישבע שיביאו מצלמות, אבל זה לא עזר. הם שונאים אותנו ורוצים למרר את חיינו, כל המערכת"
"אפילו כשהמשטרה רואה אותנו, הם עוצרים ונותנים קנסות. השבוע נתנו לי קנס על דיבור בטלפון וניסיתי להישבע שיביאו מצלמות, אבל זה לא עזר. הם שונאים אותנו ורוצים למרר את חיינו, כל המערכת. אלה לא יחידים, זו השיטה".
למרות הקשיים והמכשולים, מוסאלם דווקא הצליחה לפגוש לאחרונה מכיניסטים בני 17 שהגיעו מישראל לסיור בגוש עציון. המפגש איתם התאפשר באמצעות אם שכולה ישראלית לחייל שנהרג בשבעה באוקטובר, שאותה הכירה במפגש בגרמניה. בתה של אותה אישה חניכה במכינה, וכך נוצר הקשר.
"היו שם 50 נערים מרחבי ישראל, וזה חשוב במיוחד בהיותי אישה פלסטינית, שאותן הם לא פוגשים בדרך כלל, אז רצו שאדבר איתם. שוחחנו שעתיים בפתיחות ובכנות על מה זה אומר להיות פלסטינית שגרה בגדה המערבית.
"בשנה הבאה הם ילכו לצה"ל, ואולי, רק אולי, בזכות זה שדיברתי איתם, כאשר בבוא היום הם יעמדו במחסומים ויפלשו לבתים שלנו, אולי הם יזכרו אותי ויידעו שלא כל הפלסטינים הם טרוריסטים שרוצים להרוג אותם וכל שטיפות המוח האלה".
"בשנה הבאה הם ילכו לצה"ל, ואולי, רק אולי, בזכות זה שדיברתי איתם, כאשר בבוא היום הם יעמדו במחסומים ויפלשו לבתים שלנו, אולי הם יזכרו אותי ויידעו שלא כולנו טרוריסטים"
בסופו של דבר, היא שואבת תקווה מלראות את הישראלים שמגיעים להפגין נוכחות אזרחית בשטחים. "זו פעולה, לא רק לשבת באולם כנסים ולהגיד כמה אנחנו מכבדים ומעריכים אחד את השני. אין לנו בעיה של דו־קיום, הבעיה היא שלא מאפשרים לנו להתקיים יחד, אם זו הממשלה או הקיצוניים משני הצדדים. הישראלי הממוצע רוצה לחיות בשלום".
השיחה עם מוסאלם נולדה ממפגש מקוון שנערך לאחרונה, שבו דיברה על חוויות המלחמה שלה כפלסטינית, לצד דוברות ישראלית ואיראנית. השיחה המשולשת התקיימה ביוזמת "זזים" והארגונים השותפים "Campact" מגרמניה ו־"38 Degrees" מאנגליה. הוובינר יועד לקהל בינלאומי, ונרשמו אליו כ־3,000 משתתפים שיכלו להציג שאלות.
"החברה הישראלית מקוטבת בין שתי תפיסות: 'אתה איתנו או נגדנו', ובאמצעות השיחה אני רוצה לאתגר את הדיכוטומיה הזו", אמרה ד"ר שרית לארי, הדוברת הישראלית, שהיא גם סמנכ"לית ב"זזים".
היא סיפרה על הריצה המלווה בפחד בדרך למקלט של השכנים, על התחושה שהיא בת מזל משום שיש לה מקלט, בהשוואה לשיעור המיגון האפסי בחברה הערבית, ועל כך שבישראל קיימת מערכת הגנה מפני טילים.
שימור המצב הזה נובע מאינטרסים צרים או משיחיים ואידאולוגיים "באופן מבהיל", או מסייע לו (לנתניהו), לממשלתו ולימין הקיצוני, "שרואה במלחמה תקופה של נס. המלחמה מחזקת אותם ומחלישה אותנו"
"יש תחושה אחרת שמתגנבת: איזה מין מזל זה? אני רוצה יותר, לא רוצה שזו תהיה הנורמה. אני רוצה מקום עם אופק שאפשר לשגשג בו, ושלא צריך להיאבק רק כדי ללמד את בני לחוש חמלה לאחרים. אז אני נעה בין הרצון להישאר כאן לבין הרצון לברוח, וכמובן שאני נשארת. אני מודאגת מהמלחמה לא רק בגלל מה שקורה, אלא גם בגלל הסיבות שגורמות לה".
![ד"ר שרית לארי](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/05/Dr.-Sarit-Larry-1.jpeg "ד"ר שרית לארי")
כמו רבים אחרים, היא חושבת שבנימין נתניהו משתמש במלחמה כדי לחמוק ממשפטו, ומעוניין להביא את הימין הקיצוני לעמדות כוח, במשטרה למשל. לדבריה, שימור המצב הזה נובע מאינטרסים צרים או משיחיים ואידאולוגיים "באופן מבהיל", או מסייע לו, לממשלתו ולימין הקיצוני, "שרואה במלחמה תקופה של נס. המלחמה מחזקת אותם ומחלישה אותנו".
כתוצאה מכך, הוסיפה, נחלשת גם היכולת להתנגד. על אף שמדובר בזמנים חשוכים, היא סיימה בתובנה אופטימית: "אם מישהו כמו נתניהו יכול להחליט על מלחמה ומישהו כמו טראמפ יכול להפסיקה בתוך שעה, זו תזכורת לכך שאלה החלטות שנתונות בידי אנשים, ויש בידינו הכוח לשנות את זה ולהביא עתיד שיש בו אופק ואולי לבקר אחד את השני. ויש דוגמאות במצרים ובירדן שהשלום עובד".
באופן דומה, גם הדוברת ממוצא איראני שרה האג'דוסטי (Sara Haghdoosti) חושבת שלא נועדנו להיות בסכסוך, ושמדובר בהחלטות של מנהיגים. "כשאני מביטה בילדיי, אני זוכרת שמה שאנו חווים כיום בהקשר של המזרח התיכון לא היה בלתי נמנע", היא מוסיפה, כמי שנולדה באיראן וכיום חיה בארה"ב עם בעל מוסלמי וילדים שמתחנכים במסורת של שתי הדתות.
"ראינו באפגניסטן ובעיראק שמלחמות לא מסלקות עריצות. 20 שנים של מלחמה לא הביסו את הטליבאן. ומה שראינו בעיראק גם הוא לא מימוש השאיפה לחירות, הלא כן?"
האג'דוסטי מצהירה בין השאר על התנגדותה הנחרצת למשטר האיראני הנוכחי, כמו גם לעריצות באשר היא. "הם ביצעו טבח נוראי שלפי הערכות נע בין 10 ל־20 אלף איש. ובעודנו מדברים על פתרונות, אני חושבת שחשוב לא להתעלם מהעריצות שמתרחשת באיראן וממה שהממשלה שם עשתה".
בשונה ממתנגדי משטר איראנים רבים שתומכים במלחמה הנוכחית, היא חושבת שאין בה תועלת: "ראינו באפגניסטן ובעיראק שמלחמות לא מסלקות עריצות. 20 שנים של מלחמה לא הביסו את הטליבאן. ומה שראינו בעיראק גם הוא לא מימוש השאיפה לחירות, הלא כן?"
נגד עונש קולקטיבי
בהינתן שהמנהיגות הנוכחית מובילה לכיוון הרסני, היא מבקשת להציב את קולות החברה האזרחית בקדמת הבמה, לטובת השינוי המיוחל. הטענה העיקרית שלה היא שב־20 השנים האחרונות המדיניות כלפי איראן הייתה כזו שמשיתה עונש קולקטיבי על המדינה כולה. במילים אחרות: סנקציות גורפות שהפכו לתשובה הקלה לכל בעיה מול המשטר.
אלא שבמקרה של איראן, העם לא בחר את המשטר הנוכחי, ו"הם נלחמים עבור חירותם ועבור שחרור, ולמרות זאת מוענשים בגין החלטות שלא באחריותם".
הבעיה עם הסנקציות, לדעתה, היא שהן אינן מסייעות לשחרור העם, אלא דווקא מלכדות את השורות סביב העריצות, הורסות את מעמד הביניים ומרכזות את הכוח והעושר. היא סיפרה גם על הקושי שלה ליצור קשר עם משפחתה שם בגלל השבתת האינטרנט, ועל חוסר הוודאות לגבי גורלם.
"שואלים אותי אם משפחתי בסדר, ואם אני עונה שהם לא נהרגו, אומרים לי, 'זה נהדר!' אבל אני רוצה יותר מזה עבור המשפחה שלי. העובדה שהם לא קבורים תחת ההריסות היא לא הרף המינימלי שאני מאחלת להם"
"שואלים אותי אם משפחתי בסדר, ואם אני עונה שהם לא נהרגו, אומרים לי, 'זה נהדר!' אבל אני רוצה יותר מזה עבור המשפחה שלי. העובדה שהם לא קבורים תחת ההריסות היא לא הרף המינימלי שאני מאחלת להם […] אני לא רוצה שיתקשו למצוא מזון.
"אבל גם בהינתן שהמשטר נוראי ומחילים מדיניות של סנקציות רחבות, ברור שהמשמעות היא שאנשים יסבלו אף שלא היה להם חלק בזה […] הדבר היחיד שהמלחמה הזו גרמה הוא חיזוק המשטר האיראני, והיא הובילה לתוצאות הרסניות".
"הלחץ יעבוד"
האג'דוסטי תומכת בסנקציות פרטניות, למשל נגד שופטים איראנים שגוזרים עונשי מוות על מפגינים. לעומת זאת, היא מתנגדת לסנקציות גורפות, למשל על מערכת הבנקאות כולה, או לסנקציות שחוסמות גישה למזון ולתרופות לכלל האוכלוסייה. כמו כן, היא חושבת שכדאי לנקוט צעדים שיגדילו את דרגות החופש של העם האיראני, למשל לאפשר גישה לאינטרנט שתעקוף את מחסום המשטר.
בהקשר הזה העירה המשתתפת הפלסטינית שהסנקציות על מתנחלים ספציפיים לא הניבו תוצאות, ושהיא דווקא הייתה רוצה להרחיב אותן, למשל לחברות ש"מרוויחות מהסבל הפלסטיני", כהגדרתה. באותו עניין העירה המשתתפת הישראלית שסנקציות יעבדו רק במקום שבו יש אחריותיות, ו"שיש להשתמש בהן כמו בנגינה על פסנתר, בעדינות".
בסוף הדיון נשאלו שלושתן מה יכולה החברה האזרחית הבינלאומית לעשות. מוסאלם קראה לבקש ממוסדות אירופיים ליישם ערכים של זכויות אדם ושלטון החוק, לתמוך בארגונים שעושים עבודה בשטח ולהתנגד לאנטישמיות, לאסלאמופוביה ולגזענות.
"לנו הפלסטינים אזלו הפתרונות, ואין ביכולתנו לעשות דבר מלבד לשמור על חוסן או לעזוב. לא יכולנו למנוע את הגירוש מראס אל־עין, ארזנו ובכינו איתם. תבחרו אנשים טובים לממשלות שלכם, הלחץ יעבוד"
"לנו הפלסטינים אזלו הפתרונות, ואין ביכולתנו לעשות דבר מלבד לשמור על חוסן או לעזוב. לא יכולנו למנוע את הגירוש מראס אל־עין, ארזנו ובכינו איתם. תבחרו אנשים טובים לממשלות שלכם, הלחץ יעבוד".
האג'דוסטי ביקשה לאתגר את התפיסה שהדברים מסובכים ולכן מי שאיננו מומחה אינו יכול לגבש דעה. היא הזכירה שכבר יש חוקים שאוסרים על העברת נשק למדינות שמפרות זכויות אדם וחוסמות סיוע אמריקאי, "כפי שעשתה הממשלה הישראלית", ושאין דבר שנוי במחלוקת באמירה שדונלד טראמפ ונתניהו אינם יכולים להיות מעל החוק.
היא ציינה בין השאר את העובדה שבאיראן יש שירות חובה, ושאם שר ההגנה האמריקאי קורא שלא לקחת שבויים, גם כשמדובר בחיילים שנכנעו או אינם מהווים עוד איום, מדובר בפשע מלחמה המחייב התנגדות בינלאומית.
עוד אמרה: "לא הייתי כאן בלי המורשת של מאבקי זכויות הנשים באיראן, אני כאן כדי לספר את הסיפורים שלנו לא רק כקורבנות, אלא גם כאנשים שלחמו עבור משהו. כדי לכבד את זה, כל אחד יכול לבחור צעד אחד שיכול לעשות שינוי".
"לא הייתי כאן בלי המורשת של מאבקי זכויות הנשים באיראן, אני כאן כדי לספר את הסיפורים שלנו לא רק כקורבנות, אלא גם כאנשים שלחמו עבור משהו"
לארי הזכירה את הנוכחות המגינה כדבר שאפשר לעשות, גם אם היא מבינה את החשש הנובע מהסיכון האישי הכרוך בכך. היא ציינה שההפגנות נגד הממשלה לא עסקו מספיק בסוגיה הפלסטינית, ובחוסר הנכונות של מפלגות יהודיות לשבת בממשלה עם הערבים. "המעבר משלום למלחמה הוא יום אחד, זו רק החלטה, ומספיק אנשים בעמדות כוח וברחובות יכולים לשנות את זה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו