אחרי שנתיים וחצי של מלחמה עקובה מדם, טראומה ושכול, ולקראת אחת ממערוכת הבחירות החשובות בהיסטוריה של המדינה, החברה הישראלית ניצבת בפני צומת הכרעה היסטורי.

שאלת "היום שאחרי" אינה עוד מושג תיאורטי מעורפל, אלא המציאות הדוחקת ביותר של פתחנו. האם נמשיך לדבוק במדיניות של "ניהול הסכסוך" ומלחמת נצח, או שמא נבחר באומץ לשרטט אופק מדיני חדש שיבטיח חיים וביטחון אמיתי?

מחר (חמישי) תתכנס בתל אביב "ועידת השלום העממית", במטרה להציב מחדש את החתירה להסדר מדיני במרכז השיח הציבורי בישראל. לקראת האירוע, זמן ישראל הזמין כמה ממשתתפי הוועידה להציג תכניות עבודה קונקרטיות לפתרון הסכסוך וליציאה ממדיניות המלחמה.

אלו אינן רק סיסמאות אלא צעדים מעשיים ופורצי דרך המשלימים זה את זה לתפיסת ביטחון חלופית: משילוב הפתרון לסכסוך בתוך מארג רחב של שיתוף פעולה אזורי, דרך מתווה אסטרטגי לייבוש ודחיקת שלטון חמאס, ועד הצעות אופרטיביות לביטול הסיפוח הזוחל בגדה המערבית או הפיכת משברים סביבתיים משותפים למנוע של בניית אמון.

אלו אינן רק סיסמאות אלא צעדים מעשיים: משילוב הפתרון לסכסוך בתוך מארג רחב של שיתוף פעולה אזורי, דרך מתווה אסטרטגי לייבוש ודחיקת שלטון חמאס, ועד הצעות אופרטיביות לביטול הסיפוח הזוחל בגדה

השורה התחתונה המשותפת לכולם ברורה: הסטטוס-קוו אינו גזירת גורל, ויש לנו את הכלים לשנות אותו. מציאות אחרת – טובה יותר – היא אפשרית.

הפוסטר של ועידת השלום העממית לשנת 2026

1

מ"ניהול הסכסוך" לפתרון אזורי: הדרך לביטחון ויציבות

מאת קסניה סבטלובה

ב־1948 ישראל הייתה מעין אי מבודד ומאוים על ידי שכנותיה. היא חיפשה חברים במעגלים הרחוקים, וכך נוצרו בריתות עם טורקיה, איראן, הכורדים ואחרים. מאז חל שינוי משמעותי לטובה.

ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן, ולאחר מכן על הסכמי נורמליזציה היסטוריים עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. עם מדינות נוספות באזור התפתחו הבנות, מסחר ושיתוף פעולה מעשי. דוגמה בולטת לכך היא שיתוף הפעולה האזורי ב־2024, כאשר מדינות האזור סייעו ליירט טילים איראניים שכוונו לעבר ישראל.

יחד עם זאת, חלק ממקבלי ההחלטות בישראל סברו כי הטיסות הישירות לאבו דאבי ולמרקש – כשלעצמן הישג נפלא ומשמח – מאפשרות להתעלם מהשכנים הקרובים ביותר, הפלסטינים, ולהמשיך "לנהל" את הסכסוך. אך שמענו בעצמנו מראשי המדינות הערביות כי אין זה המצב: ללא פתרון הסכסוך הפלסטיני לא תהיה התקדמות משמעותית מול שחקנים חשובים נוספים כמו ערב הסעודית, אינדונזיה ואחרות.

ואז הגיע השבעה באוקטובר, והאשליה של "ניהול הסכסוך" התנפצה לאלפי רסיסים. מאז חזרה הסוגיה הפלסטינית למרכז השיח הציבורי והמדיני במדינות הערביות. אותן מדינות מציעות כיום את תיווכן ואת פתרונותיהן – הן לרצועת עזה והן לסכסוך כולו.

לאחר שנים של אלימות והפקרות, קשה מאוד לחזור למו"מ בילטרלי ישראלי־פלסטיני טהור. הפתרון היחיד הוא לשלב את פתרון הסכסוך בתוך שיתוף פעולה אזורי רחב ואינטגרציה של ישראלים ופלסטינים במארג האזורי

לאחר שנים של אמון שנהרס, אלימות והפקרות, קשה מאוד לחזור למו"מ בילטרלי ישראלי־פלסטיני טהור. הפתרון היחיד הוא לשלב את פתרון הסכסוך בתוך שיתוף פעולה אזורי רחב ואינטגרציה של ישראלים ופלסטינים במארג האזורי.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נואם בשארם א-שייח' בפסגת השלום, 13 באוקטובר 2025 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

שני הווקטורים הללו קשורים זה בזה באופן הדוק: לא תהיה התקדמות אמיתית באינטגרציה האזורית של ישראל ללא פתרון הסכסוך הפלסטיני, ולא תהיה פתרון לסכסוך ללא שיתוף פעולה צמוד בין ישראל, השכנות הערביות הפרגמטיות והפלסטינים עצמם.

בשנים האחרונות היו לישראל הזדמנויות רבות לכרוך בין שני הנתיבים הללו – גם לפני מלחמת עזה וגם במהלכה. אף על פי כן, עדיין לא מאוחר. ניתן ורצוי לעבוד יחד עם מדינות האזור על שיפור משמעותי בתנאי החיים בעזה, על מסגרת דיפלומטית למו"מ, על רפורמות במערכת החינוך, ועל הזדמנויות כלכליות משותפות בתחומי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה.

כדי להפוך את ההזדמנויות הללו למציאות, כדאי להקים גופים משותפים כמו פורום הנגב ואחרים, ולהתחיל לעבוד באופן שיטתי על שינוי הסטטוס־קוו הנוכחי. הסטטוס־קוו הזה אינו קבוע; הוא יתקדם או לכיוון של הסכם ודו־קיום, או לכיוון של קריסה טוטלית ומלחמת נצח. עדיין לא מאוחר. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד – ביחד.

הסטטוס־קוו הזה אינו קבוע; הוא יתקדם או לכיוון של הסכם ודו־קיום, או לכיוון של קריסה טוטלית ומלחמת נצח. עדיין לא מאוחר. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד – ביחד

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

2

כיצד נביס באמת את חמאס?

מאת ד"ר עומר צנעני

לאחר הטבח בשבעה באוקטובר יצאה ישראל למלחמה קשה וקטלנית ברצועת עזה, שנמשכה שנתיים. ישראל הפעילה כוח צבאי עצום. היא היכתה במערכי הפיקוד, חיסלה עשרות אלפי לוחמים, והשביתה יכולות צבאיות וארגוניות של חמאס. בתוך כך, היא גם החריבה חלקים נרחבים מרצועת עזה והרגה עשרות אלפי עזתים, בכללם נשים וילדים.

בניינים הרוסים בשכונת א-זהרא, מדרום-מערב לנוסייראת שבמרכז רצועת עזה, ב-6 בפברואר 2026 (צילום: Eyad Baba / AFP)

על אף כל זאת, חמאס שב כיום ועומד על רגליו. הוא מגייס אלפי פעילים לשורותיו, ממשיך לשלוט בערוצי המימון, ואף דוחה את האולטימטום האמריקאי ומסרב להתפרק מנשקו.

איך זה יכול להיות? איך ייתכן שחמאס מתייצב מחדש וממשיך לאיים עלינו? יש לכך שתי סיבות:

מדיניות כושלת של ראש הממשלה נתניהו: זו אשר מלכתחילה הביאה עלינו את מפלצת חמאס בשבעה באוקטובר. נתניהו איפשר לחזק ולחמש את חמאס, והוא אף סיפק לו את כל המוטיבציות לפוצץ את הסטטוס קוו.

הוא עושה כך גם היום, כאשר הוא ממשיך לדבוק ב"ניהול הסכסוך", מטרפד כל יוזמה מדינית, ומונע שלטון חלופי מתון ואפקטיבי. הוא מוסיף לדבוק בפנטזיה של "ניצחון מוחלט", שאפשרה לו להתמיד במלחמה ששירתה אך ורק את מטרותיו הפוליטיות. הוא גם ממשיך למנוע במכוון את הפיכת ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים־אסטרטגיים שיספקו ביטחון ארוך טווח לישראלים. חמאס היה ונותר ה"נכס" של נתניהו.

חמאס הוא לא רק ארגון טרור אלא תנועה רחבה המייצגת פרדיגמה רדיקלית שלמה: כדי לדחוק את חמאס לשוליים בראייה לטווח ארוך, אנו חייבים בצד החלשת היכולות להציב מול חמאס פרדיגמה חלופית הסדרית

חמאס הוא לא רק ארגון טרור אלא תנועה רחבה המייצגת פרדיגמה רדיקלית שלמה: כדי לדחוק את חמאס לשוליים בראייה לטווח ארוך, אנו חייבים בצד החלשת היכולות להציב מול חמאס פרדיגמה חלופית הסדרית, שתתבסס על אופק מדיני אמיתי אשר יחזק את המתונים, וייתר את הדבקות הפלסטינית בטרור ובהתנגדות אלימה נגד ישראל. הייאוש הוא שמחזק את חמאס, והתקווה היא זו שתהרוג אותו.

חמושי חמאס, לבושים במדי צה"ל שנתפסו ומניפים נשק ישראלי, עומדים במסדר בחאן יונס שבדרום רצועת עזה, 15 בפברואר 2025 (צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)

התוכנית המעשית שתאפשר להביס באמת את חמאס תתבסס על גישה מערכתית שיעדיה הם ייבוש חמאס, ובמקביל לכך, הצמחת אלטרנטיבה ראויה. לשם כך, נפעל על בסיס העקרונות המנחים הבאים:

• נציב יעד ריאלי: של דחיקת חמאס ולא "העלמתו" מהעולם.
• נחליש את רוח ה"התנגדות": באמצעות קידום נרטיב הסדרי חלופי, וחיזוק מעשי של אלטרנטיבה שלטונית, שתתבסס על רשות פלסטינית מחודשת ומתוקנת. הדבר יאפשר לקדם תיאום ביטחוני אפקטיבי תוך הפקת לקחים מהעבר.

נחליש את רוח ה"התנגדות" באמצעות חיזוק מעשי של אלטרנטיבה שלטונית, שתתבסס על רשות פלסטינית מחודשת ומתוקנת. הדבר יאפשר לקדם תיאום ביטחוני אפקטיבי תוך הפקת לקחים מהעבר

• נספק מעטפת מדינית: המעטפת המדינית החדשה תוביל לשינוי עמוק במוטיבציות הפלסטיניות ותעצים את הדה־לגיטימציה לחמאס, ולא רק תפגע ביכולותיו.
• נקדם באמת את פירוז עזה ואת פירוק חמאס: אלה יושגו ברוח עקרונות ה־DDR, שיטה המיושמת בסכסוכים רבים ברחבי העולם. במסגרת זאת, עלינו ליישם את העיקרון המנחה "חוק אחד־שלטון אחד־נשק אחד", נשלב בין "לחצים" ל־"תמריצים" שיפגעו בלגיטימציה של חמאס ויאלצו אותו להסכים להתפרק מנשקו, נעניק "חנינות" לעזתים שיתחייבו לנטוש לעד את דרך הטרור, ונקדם שותפויות עם מדינות ערב המתונות (במקום עם קטאר) שיאפשרו להעמיק את הלחצים על חמאס. כל אלה יאפשרו לנטרל את חמאס ולייבש את תשתיותיו הכלכליות והאחרות.
• נאפשר בחירות פלסטיניות בעיתוי ובתנאים נאותים: בקצה התהליך, נאפשר קידום של בחירות פלסטיניות שיבטיחו עלייתה של הנהגה חדשה וראויה, ויבטיחו את דחיקת חמאס מהשלטון הפלסטיני.

יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מציג למצלמה את אצבעו המוכתמת בדיו לאחר שהצביע בבחירות המקומיות בתחנת קלפי ברמאללה, הגדה המערבית, 20 באוקטובר 2012 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

לאחר מלחמה קשה, טראומטית ועתירת קורבנות, הקרקע כיום בשלה מתמיד לקידום של הסדר אזורי ונורמליזציה אמיתית, שיספקו ביטחון ארוך טווח, ויאפשרו לשנות את מאזן הכוחות האזורי – להחליש את חמאס והגורמים הרדיקלים במזה"ת, ולחזק את הגורמים המתונים באזור, ולהניח את הבסיס למדינה פלסטינית מפורזת ומתונה שתחיה בשלום לצד ישראל.

ד"ר (סא"ל במיל.) עומר צנעני, ראש היחידה המדינית-ביטחונית של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים. שירת בצה"ל כחוקר מודיעין וכאסטרטג. כתב שני ספרים ומגוון מאמרים בנושא מדיניות ישראל והתהליך המדיני. ייעץ למשרד החוץ ולמשרד רה"מ בנושאי עיצוב מדיניות וביטחון לאומי.

3

חזית הנגב: דורשים עתיד שפוי מתוך הקהילה

מאת איילה מצגר ואבי אורפז

כמי שחיים בעוטף עזה, אנחנו מבינים שמלחמה לבדה לא תביא לנו ביטחון. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שביטחון אמיתי ויציבות בגבולות עוברים דרך הסכם מדיני. על כן, לפני מספר חודשים, הקמנו את "חזית הנגב" כדי להשמיע את הקול המפוכח הזה, שבא מתוך השטח ודורש עתיד שפוי וראוי לקהילות שלנו.

כמי שחיים בעוטף עזה, אנחנו מבינים שמלחמה לבדה לא תביא לנו ביטחון. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שביטחון אמיתי ויציבות בגבולות עוברים דרך הסכם מדיני. על כן הקמנו את "חזית הנגב"

מה עשינו עד עכשיו?

• בניית קהילה.
• הרצאות לקהילה להעמקת ההבנה והידע בנושא: אנחנו מעבירים מפגשים פרונטליים ובאונליין של מומחים העוסקים בביטחון, בתפיסות גאופוליטיות, בפתרון סכסוכים, פוליטיקאים ועוד.
• מפגש ישיר עם הציבור הרחב: הקמנו שולחן שיח במתחם הנובה תחת הכותרת "בואו לדבר עם אנשי העוטף" – פתחנו ערוץ הקשבה ישיר עם הציבור הרחב, כדי להראות להם שבעוטף יש אנשים שלמרות הטבח והאסון שעברו (ברמה האזורית והאישית) לא נכנעים לטרור ומאמינים בשלום כפתרון.

אתר הטבח בפסטיבל המוזיקה ברעים, 16 בדצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

לאן אנחנו הולכים?

אנחנו פורום חדש ובתהליך גיבוש ומרחיבים את מעגל התומכים שלנו. המטרה היא להגיע לצעירים, לבני נוער ולמקבלי החלטות דרך יוזמות בשטח: משיתופי פעולה יהודים־בדואים ואירועי תרבות, ועד סיורים נרטיביים ופרויקטים חינוכיים שעוסקים בפתרון קונפליקטים.

אנחנו מחפשים אנשים מתחומי החינוך, ידיעת הארץ, תרבות וספורט, תקשורת ויזמות, שרוצים להיות חלק מהעשייה שלנו ולבנות כאן עתיד שיש בו תקווה וביטחון אמיתי.

אנחנו מחפשים אנשים מתחומי החינוך, ידיעת הארץ, תרבות וספורט, תקשורת ויזמות, שרוצים להיות חלק מהעשייה שלנו ולבנות כאן עתיד שיש בו תקווה וביטחון אמיתי

איילה מצגר, מורה לאומנות ומטפלת ב-NLP, היא כלתם של תמי ויורם מצגר שנחטפו מניר עוז ב-7 באוקטובר 2023. איילה הייתה ממובילות המאבק להשבת החטופים. היא פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.

אבי אורפז מקיבוץ צאלים שבמועצה האזורית אשכול שכל את אימו בפיגוע בבית חב"ד במומביי (הודו) ב-2008. הוא מנהל הקהילה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.

4

אפשר לגלגל לאחור את הסיפוח

מאת חגית עופרן

ממשלת נתניהו־סמוטריץ' דוהרת לסיפוח. היא עושה את זה בשטח, בתקציבים ובמבנה המשטרי. אבל זאת לא גזירת גורל, נדרשת רק החלטה לשנות זאת.

בשטח, הממשלה הקימה 199 חוות ומאחזים, החליטה על הקמה רשמית של 102 התנחלויות, היא מממנת ותומכת בהתקפות האלימות של מתנחלים שהביאו לגירוש ונישול של עשרות אלפי פלסטינים מאדמותיהם. הממשלה גם אישרה תכניות לבניית למעלה מ־40,000 יחידות דיור בהתנחלויות כולל תכניות קטלניות מבחינת האפשרות להגיע להסדר מדיני כמו ב־E1 ובעטרות.

מבט על בקעת הירדן מהר בזק, שבו ניתן לראות מספר מאחזים חקלאיים חדשים וחוות חקלאיות הפרוסים בנוף בצפון הבקעה, 13 במרץ 2026 (צילום: יניב נדב/פלאש90)

במבנה המשטרי, הממשלה עשתה סיפוח מנהלי של השטחים. היא הוציאה את כל הסמכויות הקשורות בהתנחלויות ובקרקעות מידי הצבא, והעבירה אותן ואת הייעוץ המשפטי לידי גוף אזרחי חדש תחת השר סמוטריץ'.

בנוסף הממשלה שינתה את חוקי הקרקעות ונטלה לעצמה סמכויות הריסה באזורי A ו־B שבשליטה פלסטינית, מה שמאפשר לה למנוע כל פיתוח פלסטיני.

לצד צעדים אלה, הממשלה הזרימה למעלה מ־19 מיליארד ש"ח לפיתוח ההתנחלויות, מעבר לתקצוב השוטף של אחזקת ההתנחלויות היומיומית. כשליש מתקציב הכבישים הבינעירוניים של ישראל הועבר לסלילת כבישים למתנחלים, והרשויות המקומיות בהתנחלויות מתפנקות במאות מיליוני ש"ח בשנה במענקים ייחודיים. אפילו החוות והמאחזים האלימים נהנים ממאות מיליוני ש"ח מכספי ציבור.

המזל הוא שאפשר לשנות את כל זה. מה שנקבע בהחלטות, אפשר לשנות בהחלטות. הגדה המערבית איננה חלק מישראל. היא מנוהלת ע"י צה"ל שנכנס בנעלי הריבון וקובע את החוקים. כדי לבטל את הסיפוח המנהלי לא צריך חקיקה בכנסת, ולא שלוש קריאות. כל שנדרש הוא חתימה של אלוף פיקוד המרכז על צו צבאי שיבטל את מנהלת ההתיישבות ואת הסגן האזרחי שהקימה הממשלה, ויחזיר את הסמכויות לצבא.

מה שנקבע בהחלטות, אפשר לשנות בהחלטות. הגדה המערבית איננה חלק מישראל. היא מנוהלת ע"י צה"ל שנכנס בנעלי הריבון וקובע את החוקים. כדי לבטל את הסיפוח המנהלי לא צריך חקיקה בכנסת, ולא שלוש קריאות

גם בניית ההתנחלויות היא בשליטה מלאה של הממשלה וניתן להפסיק אותה. ממשלת רבין עשתה זאת ב־1992 ואפילו ממשלת נתניהו ב־2009 הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים. הממשלה קיבלה החלטה שתורגמה לצו צבאי שהביא להפסקת הבנייה בשטח. הממשלה הבאה יכולה וצריכה להחליט להשקיע בפיתוח בתוך ישראל ולעצור את הבנייה בשטחים.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בהכרזה על אישור בנייה בשטחי E1 בין מעלה אדומים לירושלים. 14 באוגוסט 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

עוד עובדה שפועלת לטובתנו היא שהרבה מהמהלכים שנעשים בשטח הם לא חוקיים. המאחזים והחוות אינם חוקיים לפי הכללים והחוקים שמדינת ישראל קבעה. הטרור היהודי בשטחים הוא לא חוקי. לא צריך לחוקק חוקים חדשים שיאסרו שרפת בתים או תקיפת רועי צאן. ההתקפות האלימות הללו פשוט אינן חוקיות. מה שנדרש הוא להתחיל לאכוף את החוק.

הצבא צריך לקבוע את מניעת ההתקפות האלימות הללו כמשימה מבצעית גבוה בסדר העדיפויות, ולהיערך עם כוחות בהתאם. במקרים שמתנחלים מצליחים בכל זאת לבצע מעשי טרור, לתפוס אותם ולהעבירם למשטרה. המשטרה צריכה להתחיל לחקור, לאסוף ראיות ולהביא לדין. לא צריך בשביל זה צווים מנהליים.

בתחום הבנייה הלא חוקית, יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי צריכה פשוט להתחיל לאכוף את החוק, ולבצע הריסות במאחזים ובחוות. במקביל, המשטרה צריכה לפתוח בחקירה על דרכי המימון של המאחזים הללו.

פריצות הדרכים, הכשרות הקרקע ובניית המבנים הלא חוקיים עולים מיליונים, ורוב הכספים הללו מגיעים מכספי ציבור דרך הרשויות המקומיות בהתנחלויות. את ראשי הרשויות שמאשרים את התקציבים לבנייה לא חוקית צריך לחקור ולהעמיד לדין.

בניית המבנים הלא חוקיים עולים מיליונים, ורוב הכספים הללו מגיעים מכספי ציבור דרך הרשויות המקומיות בהתנחלויות. את ראשי הרשויות שמאשרים את התקציבים לבנייה לא חוקית צריך לחקור ולהעמיד לדין

לצד ההליכים הפליליים יש גם כלים מנהליים. משרד הפנים יכול וצריך לקזז כספים מהרשות המקומית ולהפעיל נוהל חיוב אישי כלפי ראשי הרשויות שיידרשו לשלם מכיסם את הכספים שהוציאו שלא כדין. את חגיגת התקציבים, שגם הם פרי של החלטות מנהליות, הממשלה הבאה חייבת להפסיק.

יחידות דיור חדשות הנבנות בהתנחלות מעלה, ינואר 2019 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

את 19 מיליארד השקלים שיתפנו בתקציב המדינה, הממשלה תוכל להשקיע בשיקום הצפון, בחינוך ובפיתוח המדינה לטובת כל האזרחים. הסיפוח הוא לא גזירת גורל. אפשר לגלגל אותו לאחור. זה הכרחי. זה אפשרי. זה יקרה.

חגית עופרן אחראית על פרויקט מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו" מאז 2006, נחשבת מומחית בכל הקשור בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. יש לה היכרות מעמיקה עם השטח, עוקבת מקרוב אחר מדיניות הממשלה ומנסה להביא את נושא המשך ההתנחלות בשטחים לוויכוח ציבורי מתמיד. פעילה ואקטיביסטית בהתארגנויות פוליטיות בעיקר למאבק בכיבוש. עבדה בעבר עם שר המשפטים יוסי ביילין, בעלת תואר ראשון בהסטוריה של עם ישראל.

מדוע פתרון שתי המדינות עדיין ישים גם ב־2026

מאת ד"ר שאול אריאלי

יש משהו כמעט טרגי בהתעקשות הישראלית להתווכח עם המציאות. לא מפני שהיא מורכבת מדי להבנה, אלא מפני שהיא פשוטה מדי מכדי להתאים לנרטיב הרווח, בעיקר מאז כינונה של הממשלה הנוכחית.

פתרון שתי המדינות לא קרס בגלל גיאוגרפיה, לא בגלל דמוגרפיה, ואפילו לא בגלל כלכלה. הוא נשחק, נשחק בכוונה, על ידי החלטות פוליטיות מודעות שהעדיפו סיפוח זוחל על פני הכרעה מדינית.

פתרון שתי המדינות לא קרס בגלל גיאוגרפיה, לא בגלל דמוגרפיה, ואפילו לא בגלל כלכלה. הוא נשחק בכוונה בהחלטות פוליטיות מודעות שהעדיפו סיפוח זוחל על פני הכרעה מדינית

הנתונים המעודכנים אינם מותירים מקום לספק. בגדה המערבית חיו בסוף 2025 521 אלף ישראלים, שהם כ־5% בלבד מאוכלוסיית ישראל וכ־15% מאוכלוסיית איו"ש. מנגד, מעל 2.5 מיליון פלסטינים חיים בשטחי A ו־B, ועוד כ־400 אלף בשטח C. השטח הבנוי הפלסטיני גדול פי 9 מזה הישראלי, והבעלות על הקרקע הפרטית נותרת כולה פלסטינית. כלומר, בניגוד לדימוי הפוליטי הנוח, אין כאן "עובדות בלתי הפיכות", אלא מציאות מורכבת אך ניתנת להסדרה.

גם הטענה כי "אין מה לפנות" מתפוררת מול המספרים. במסגרת חילופי שטחים בהיקף של כ־4% ניתן להשאיר כ־80% מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק תחת ריבונות ישראל.

כוח מג"ב בהתנחלויות ב-2020. אילוסטרציה (צילום: שריה דיאמנט/פלאש90)

יתרה מכך, מחצית מהאוכלוסייה הישראלית באיו"ש היא מתחת לגיל 18, כך שהאתגר התעסוקתי והדיורי מצטמצם משמעותית: כ־6,400 יחידות דיור בשנה וכ־3,500 מקומות עבודה חדשים בשנה למשך חמש שנים – נתונים שוליים ביחס ליכולת הכלכלית של ישראל, אשר מייצרת 100 אלף מקומות עבודה חדשים ו־55 אלף יחידות דיור חדשות בשנה.

ובכל זאת, במקום לנהל את המציאות – ישראל מנהלת אשליה. הרחבת מאחזים, הקמת חוות מבודדות ופיצול יישובים אינם "חיזוק ההתיישבות", אלא בדיוק ההפך: החלשת גושי ההתיישבות והעמקת הפגיעה ברציפות הטריטוריאלית הפלסטינית. כבר לפני שני עשורים הוגדרה מדיניות זו כ"תפסת מרובה – לא תפסת", והנתונים רק מחזקים את האבחנה הזו.

מול המציאות הזו ניצבת תוכנית ההשלמה לפתרון שתי המדינות – לא כחלום, אלא כמתווה ביצועי מדורג. השלב הראשון איננו רומנטי במיוחד, וזה כנראה היתרון שלו. מדובר בהצהרה מחייבת: ישראל מתחייבת לפתרון שתי המדינות, והפלסטינים מייצרים הנהגה לגיטימית באמצעות בחירות ומפרקים את הזרועות הצבאיות שאינן כפופות לה.

ההמשך כבר נוגע בשטח עצמו: יצירת רציפות טריטוריאלית פלסטינית בגדה באמצעות העברת שטחי C לאחריות הרשות הפלסטינית, חידוש המעבר הבטוח בין עזה לגדה – עדיף במסילת רכבת – והעברת סמכויות אזרחיות וכלכליות לרשות הפלסטינית. במקביל, ישראל שומרת על שליטה ביטחונית כוללת, שומרת בשליטתה את בקעת הירדן וירושלים המאוחדת, כמו גם את כל ההתנחלויות וממשיכה בתיאום ביטחוני הדוק.

זהו פתרון של פשרות הדדיות, לא של ניצחון מוחלט. ישראל לא "נעלמת" מהגדה, והפלסטינים לא מקבלים ריבונות מלאה בן לילה. אבל זו בדיוק הנקודה: מדובר בתהליך שמייצר מציאות יציבה יותר

מי שמצפה לפתרון "נקי" כנראה לא עיין במסמכים. זהו פתרון של פשרות הדדיות, לא של ניצחון מוחלט. ישראל לא "נעלמת" מהגדה, והפלסטינים לא מקבלים ריבונות מלאה בן לילה. אבל זו בדיוק הנקודה: מדובר בתהליך שמייצר מציאות יציבה יותר, לא בכותרת פוליטית שנועדה לשרוד עד הבחירות הבאות.

ילדים משחקים ליד הכפר ג'אלוד, מדרום לשכם שבגדה המערבית, כשברקע נראית ההתנחלות אחיה, 19 באפריל 2026 (צילום: Zain JAAFAR / AFP)

לאחר יישום השלב הראשון בהצלחה, עוברים לשלב השני ב"תוכנית ההשלמה" – שלושה ערוצי משא ומתן מקבילים: ישראל–פלסטינים על סוגיות הליבה, ישראל–העולם הערבי על נורמליזציה וברית אזורית, וערוץ בינלאומי להסדרה כלכלית וביטחונית. זה כבר לא רק הסכסוך המקומי; זו הארכיטקטורה האזורית כולה.

וכאן נכנסת האירוניה במלוא עוצמתה. בזמן שהמערכת הפוליטית בישראל מתעקשת שאין פרטנר, המערכת האזורית והבינלאומית דווקא מתכנסת סביב פתרון שתי המדינות – 80% מהמדינות החברות באו"ם מכירות במדינת פלסטין בקווי 67'. מדינות ערביות מרכזיות קושרות בין נורמליזציה לבין התקדמות מדינית, והקהילה הבינלאומית מגבירה את הלחץ. במילים אחרות: הבעיה כבר מזמן איננה היתכנות, אלא רצון.

אבל הרצון הזה נשחק בקרב היהודים בישראל, גם אם נשמר בקרב הערבים בישראל. התמיכה הציבורית של הציבור היהודי בישראל בפתרון שתי המדינות ירדה מכ־47% ב־2018 לכ־19% בלבד ב־2026, בעוד התמיכה בשימור המצב הקיים ובסיפוח עלתה בהתמדה.

זה לא שינוי מקרי, אלא תוצאה של שנים של היעדר הנהגה שמוכנה לומר אמת פשוטה: האלטרנטיבה לשתי מדינות אינה "ניהול סכסוך", אלא מדינה אחת – לא יהודית או לא דמוקרטית, ובפועל כנראה גם לא יציבה.

זה לא שינוי מקרי, אלא תוצאה של שנים של היעדר הנהגה שמוכנה לומר אמת פשוטה: האלטרנטיבה לשתי מדינות אינה "ניהול סכסוך", אלא מדינה אחת – לא יהודית או לא דמוקרטית, ובפועל כנראה גם לא יציבה

אפשר להמשיך להתווכח עם הנתונים, להתווכח עם המפות, ואפילו להתווכח עם ההיגיון. בני אדם עושים זאת בהצלחה כבר אלפי שנים, כך שלא מדובר בהישג יוצא דופן. אבל המציאות, כדרכה, פחות מתרשמת. היא ממשיכה להתקדם במסלול משלה, והמסלול הזה מוביל לעימות מתמשך, לשחיקה פנימית ולבידוד בינלאומי.

מפגינים משתתפים בהפגנה פרו-פלסטינית נגד ישראל בלונדון, בריטניה, 14 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Kin Cheung)

תוכנית ההשלמה אינה מושלמת. היא גם לא מבטיחה גן עדן אזורי. היא מציעה משהו הרבה יותר צנוע והרבה יותר נדיר: דרך ריאלית לעצור הידרדרות. זה כנראה לא מספיק נוצץ כדי להלהיב פוליטיקאים, אבל זה בהחלט מספיק חשוב כדי להציל מציאות.

בסופו של דבר, השאלה איננה אם פתרון שתי המדינות אפשרי. הנתונים מראים שכן. השאלה היא אם יש מי שמוכן לבחור בו. וכאן, באופן לא מפתיע בכלל, הסיפור נהיה מסובך.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.

הפסולת כגשר לשלום: מאיום סביבתי לשותפות אזורית

מאת ד"ר סונדוס סאלח

הפסולת שאינה מכירה בגבולות יכולה להפוך למנוע של שותפות. במקום שתהיה מקור לזיהום, פשיעה ומחלוקת – היא יכולה להפוך למקור של תעסוקה, חדשנות, יציבות ואולי אפילו שלום.

הפסולת שאינה מכירה בגבולות יכולה להפוך למנוע של שותפות. במקום שתהיה מקור לזיהום, פשיעה ומחלוקת – היא יכולה להפוך למקור של תעסוקה, חדשנות, יציבות ואולי אפילו שלום

הפסולת שאנחנו משליכים מדי יום, שאריות מזון, אריזות, חפצים שכבר לא נשתמש בהם, הייתה עד לפני רגע חלק אינטגרלי מהחיים שלנו. היא הייתה האוכל שלנו, המוצרים שנגעו בגופנו, פרטי היום־יום שהרכיבו את שגרתנו.

פסולת מחוץ למתקן המיון בחירייה, 2 באפריל 2026

דווקא משום כך, אני מאמינה שלפסולת יש פוטנציאל ייחודי: היא יכולה להפוך לכלי שמחזיר "חיים" גם למערכת היחסים בין ישראלים לפלסטינים. המציאות כיום רחוקה מכך.

משבר הפסולת במרחב הישראלי־פלסטיני הפכה לאחד האיומים הסביבתיים החמורים באזור. בישראל נסגרו מפעלי מיחזור, והברחות פסולת לגדה המערבית והשרפות הפיראטיות הפכו לתופעה רחבת היקף.

משבר הפסולת במרחב הישראלי־פלסטיני הפכה לאחד האיומים הסביבתיים החמורים באזור. בישראל נסגרו מפעלי מיחזור, והברחות פסולת לגדה המערבית והשרפות הפיראטיות הפכו לתופעה רחבת היקף

בגדה עצמה, היעדר תשתיות, מחסור בתקציבים ופערי רגולציה מובילים לכך שחלק גדול מהפסולת נשרף בשטחים פתוחים. התוצאה: זיהום אוויר, פגיעה בבריאות הציבור, זיהום מקורות מים ונזק הדדי שאינו מכיר בגבולות.

אבל המחקר מציע להפוך את המשבר להזדמנות. פסולת איננה רק מה שנפטרים ממנו היא חומר גלם, משאב כלכלי, בסיס לתעשיות מיחזור, אנרגיה ותעסוקה. בעולם כבר הוכח ששיתופי פעולה סביבתיים יכולים להפחית מתחים פוליטיים ולייצר "דיבידנדים של שלום".

כאשר מדינות מנהלות יחד משאב משותף ומטרד משותף, גם אם זה משאב שנחשב "מלוכלך", הן מייצרות מנגנוני אמון, תשתיות משותפות וערוצי תקשורת יציבים והכי חשוב פתרונות וקיימות.

אתר פסולת מאולתר ליד הכפר הפלסטיני רמון בגדה המערבית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

במרחב הישראלי־פלסטיני, הפוטנציאל אף גדול יותר. ישראל מחזיקה בידע טכנולוגי, תשתיות ומערכות פיקוח מתקדמות. הפלסטינים מחזיקים בכוח אדם, בעלויות נמוכות ובצורך דחוף בפיתוח כלכלי. שילוב הכוחות יכול ליצור מערכת אחת יעילה יותר משתי מערכות נפרדות: מתקני מיון, קומפוסטציה, עיכול אנאירובי והשבת אנרגיה שיפעלו לטובת שני העמים.

במרחב הישראלי־פלסטיני, הפוטנציאל אף גדול יותר. ישראל מחזיקה בידע טכנולוגי, תשתיות ומערכות פיקוח מתקדמות. הפלסטינים מחזיקים בכוח אדם, בעלויות נמוכות ובצורך דחוף בפיתוח כלכלי

אולם מעבר לפתרונות הטכניים, המחקר מדגיש את הצורך הקריטי בבניית פלטפורמה משותפת, גוף קבוע, מקצועי ומוסדר שבו ישראלים ופלסטינים דנים יחד בסוגיות סביבתיות, תברואתיות וכלכליות.

פלטפורמה כזו יכולה לכלול רגולציה אחידה, תמריצים משותפים, פיקוח הדדי, מאגר נתונים משותף ומנגנוני קבלת החלטות משותפים.

זהו לא רק כלי לניהול פסולת, זהו מנגנון שמייצר שפה משותפת, אחריות משותפת ועתיד משותף. הפסולת, שהייתה עד לפני רגע חלק מהחיים שלנו, יכולה להפוך לכלי שמחזיר חיים גם ליחסים בין העמים. במקום שתהיה מקור לזיהום, פשיעה ומחלוקת, היא יכולה להפוך למנוע של תעסוקה, חדשנות, יציבות ואולי אפילו שלום.

סונדוס סאלח פוליטיקאית ואשת ציבור ערבייה־ישראלית, שכיהנה כחברת הכנסת מטעם מפלגת תע"ל כחלק מסיעת הרשימה המשותפת. קודם לבחירתה הייתה פעילה חברתית, מורה, יזמית, ומזכירת מועצת הנשים של תע"ל.