מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שכללה רצח של כאלף וארבע מאות בני אדם כולל ילדים, נשים וקשישים, פציעה של אלפים, תקיפות מיניות וחטיפה של מאתים חמישים ואחד מבוגרים וילדים לעזה, זעזעה באופן עמוק את כלל הציבור בישראל.
נוצר שבר הקשור גם בהיות המתקפה אירוע שלא עלה על הדעת קודם לכן. הזעזוע מהתקיפה המחרידה לווה בחוויית הפקרה ואף בגידה מצד מנהיגי המדינה והצבא, שסתרו רעיון מופנם – שלא מפקירים חיילים ובוודאי לא אזרחים, ושהצבא תמיד יתייצב להגנתנו. הניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס החברתי והנפשי, ולהחזיר את ההיגיון שאבד, הוביל להתגייסות אזרחית יוצאת דופן שנתנה מענה למה שהמדינה לא סיפקה.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
מיכל פרוכטמן היא פסיכולוגית חינוכית-מדריכה, מטפלת משפחתית וזוגית, פעילה בקבוצת אנשי בריאות הנפש בארגון "הורים נגד מעצרי ילדים".
הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
במלחמות מודרניות כמעט אין עוד מנהיגים המודים שהם יוצאים לקרב בגלל אינטרסים, כוח או שליטה. במקום זאת הם מציגים את המלחמה כחובה מוסרית. לא מלחמה למען המדינה בלבד, אלא מלחמה למען האנושות. לא מאבק על גבולות, אלא מאבק על ערכים.
כאשר מנהיגים מדברים על "הגנה על העולם החופשי", "מאבק בברבריות" או "הצלת אוכלוסיות מדיכוי", הם פועלים בתוך שדה לשוני שנוצר בעידן ה"נאורות". הנאורות היא תנועה אינטלקטואלית ותרבותית, שהתפתחה במאות ה-17 וה-18, המדגישה את עליונות התבונה ככלי לשחרור האדם מבורות, סמכות מסורתית ודעות קדומות, ולביסוס ידע, מוסר, וסדר חברתי – על עקרונות רציונליים ואוניברסליים.
פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
דברים מעניינים וחשובים, רק מדלגים על נקודת המוצא של רוב המלחמות, מי עומד מאחוריהן, ומה מטרתן.
למלחמות באפגניסטן, עירק ולוב לא היה שום קשר למטרותיהן המוצהרות. באפגניסטן יש הרבה פרחי פרג, ועירק ולוב היו חלק מהתכנית לשינוי משטרים של PNAC. גם לבנון ואירן מופיעות ברשימה.
עם סיום המלחמה הקרה היה צריך מקורות הכנסה ומוקדי הפרד ומשול חדשים.
קדאפי "התבלבל" ופעל לרווחת עמו ועמי האיזור ולשיחרורם מהשיעבוד לבנקאים של
ה-City of London ו-Wall Street; אז הילרי ממשפחת הפשע קלינטון שילחה בו את NATO.
הנאורות נוסדה ע"י הבונים החופשיים – שלהם קשר הדוק, היסטורי ואירגוני, עם האבירים הטמפלרים. הם, שלמעשה יסדו את הבנקאות המודרנית, יצאו לשדוד את אוצרות הפרעונים תחת הכסות של מסעי הצלב, שכשלעצם הושקו כדי להעשיר את הוותיקן, והסתיימו בדיוק בשנה (1291) בה הקימו האבירים הטמפלרים את שווייץ – אליה הובאו האוצרות הגנובים.
גם הזהב ששדדו הנאצים מצא את דרכו לשם ול-Bank of England, שנמצא
ב-City of London – שם הקימו האבירים הטמפלרים מרכז פיננסי כבר במאה ה-12.
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
מצעד הבובות של קיסריה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מה שנתניהו למד בקדנציות האחרונות זה שני דברים. הראשון הוא ששום דבר לא משנה. תמנה אנשים לא מתאימים, תשדוד את תקציב המדינה, או בכלל אל תעשה תקציב שנתיים וחצי, או תעשה עסקאות צוללות מאחורי גבה של מערכת הביטחון, או תביא אסון של 1200 אזרחים מתים ו- 250 חטופים, או תמשוך מלחמה על שנתיים וחצי בלי לנצח, או תחריב שני חבלי ארץ. שום דבר לא משנה – הקופים יצביעו אותו הדבר. כל אחד למפלגה של המגזר שלו, והמאזן משתנה לאט רק ע"י השרצה.
הדבר השני שלמד הוא שכדי להיות ראש ממשלה, לא משנה כמה הצביעו בשבילך, כל עוד אתה מקבל את המנדט להקמת הממשלה. מרגע שהמנדט שלך, תבטיח כל מה שצריך להבטיח, לא משנה כמה מופרך, תעביר איזה חוק שתצטרך, תמנה כמה שרים למשרדים מופרכים שתצטרך, ותשחד (בכספי הציבור) את דרכך להקמת קואליציה וללשכת ראש הממשלה.
לדעתי האמת פחות מתוחכמת. לנתניהו אין באמת זמן לג'נגל בין מיליון משימות והוא מתעדף. אין לו עוזרים שהוא יכול לסמוך עליהם אז ככל הנראה הוא מסתמך על הילד ז' שיביא לו עוד טופז לוק. מה שמעניין את נתניהו לעניות דעתי הבלתי נחשבת, איך לצאת נקי מהמשפט. כל השאר תפל, כשהביטחון קצת מעל השאר אבל לא מעל למשפט. הנאמנות העיוורת של אוהדיו, שלשכתו מאמינה שהם בבונים, היא המאפשרת לנתניהו לבצע טעויות מביכות עד קולוסאליות. אין לנו ברירה אלא לסמוך על שומרי הסף המתמעטים שילחמו עבורינו עד שיגיעו הבחירות ונעיף את חלום הבלהות הזה מחיינו.
כמו באיראן כך גם בישראל. הכוחות הדמוקרטיים ניגפים בפני כוחות הדיקטטורה האיסלאמית או היהודית שבה שולטים מנהיגים מושחתים, לוקחי שוחד, גנבים ועבריינים. ההבדל המהותי, הגדול, העצום והיחיד בין שתי הדיקטטורות שבאיראן כבר שנים ארוכות יורים למוות במפגינים ברחובות, או שממיתים אותם בתלייה או באמצעים אחרים לאחר שהם נקטפים למעצר. בישראל בסך הכל מפוצצים את המפגינים במכות, מטיחים אותם לרצפה ו/או עוצרים אותם ללא שום סיבה. תנו לדיקטטור ראש ארגון המחבלים, הצורר ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו עוד כמה שנים טובות בשלטון, והוא יהפוך אותנו לאיראן על מלא. תסמכו על מי שפעם אמר שראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משמונה שנים בתפקיד או שראש ממשלה שמסובך בחקירות פליליות צריך להתפטר. העוד יותר גרוע והגרוע ביותר עוד לפנינו.
תגובות אחרונות
בזמן שישראל ממשיכה להתמודד עם מציאות ביטחונית מורכבת, הכנסת אישרה את תקציב 2026 כאילו מדובר בתקופה של שגרה. במקום לבנות מסגרת כלכלית שמתאימה למלחמה ממושכת וצורך בשיקום, הממשלה מציגה תקציב המבוסס על הנחות ישנות ומקווה שהמספרים יסתדרו בהמשך.
תקציב המדינה לשנת 2026 עומד על כ־700 מיליארד ש"ח הוצאה ממשלתית (לא כולל החזר חובות), עם יעד גירעון של כ-5.1% מהתוצר עם צפי שיעלה אף מעבר לכך.
ד"ר יעל בנבנישתי היא דוקטור לבריאות ורווחה ומשנה למנכ"ל אינשורטק ישראל. מומחית לחדשנות פיננסית וטכנולוגית בצומת שבין בריאות, פנסיה, רווחה ושינויים דמוגרפיים.
במהלך שלוש השנים האחרונות, תשומת הלב הופנתה לעזה, לבנון, איראן ובמידה מסוימת גם לסוריה ותימן. מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לגדה המערבית.
אף שאיש בממשלת ישראל לא תכנן מצב זה, מעטפת המלחמה היוותה יתרון עבור גורמים במשטר הישראלי הנוכחי, הרואים כמשימתם להבטיח ששטח C, כ-65% מהגדה המערבית הנתונים לשליטה צבאית ואזרחית ישראלית, יהיה נקי מפלסטינים ובסופו של דבר יסופח.
ד"ר דוד לרר מחזיק בדוקטורט מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר שני משותף במדעי הניהול מאוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן-גוריון. ד"ר לרר שימש כמנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה משנת 2001 ועד אוגוסט 2021, וכעת מכהן כמנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית. ד"ר לרר הוא חבר קיבוץ קטורה מאז 1981.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה לשלום עכשיו על הנתונים המעודדים, וד"ש למשפחת שם בדוי.
וקצת אפיסטמולוגיה בגרוש: אולי ההתעקשות לקרוא לחבל ארץ על-שם מיקומו לגבי הנחל שזורם לצידו, במקום לקרוא לו בשמו המלא והאמיתי: יהודה ושומרון, היא אחד הגורמים לאסונות החוזרים ונשנים שפוקדים את שכניו ואת תושביו..?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אין כל חדש תחת השמש. מנהיג שלא מקשיב למומחים, מאבד את הקשר עם המציאות ומפסיד. בעניין זה, נצטט מתולדות עמנו את סיפורו של המלך רחבעם, בנו של המלך שלמה, בנו של המלך הגדול דוד, שניצב בטקס ההכתרה שלו, ומולו עומד העם – בראשות מנהיג מורד פוטנציאלי צעיר, ירבעם – וכך מתנהלים הדברים (מלכים א, פרק יב):
"…ויבאו ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם לאמר {ד} אביך הקשה את עולנו! ואתה, עתה הקל מעבודת אביך הקשה, ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך {ה} ויאמר אליהם: לכו עד שלושה ימים, ושובו אלי. וילכו העם {ו} ויוועץ המלך רחבעם את הזקנים, אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי, לאמר: איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר? {ז} וידברו אליו לאמר: אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם, ועניתם, ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים {ח} ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצהו, ויוועץ את הילדים אשר גדלו איתו, אשר העומדים לפניו {ט} ויאמר אליהם: מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה? אשר דיברו אליי לאמר: הקל מן העול אשר נתן אביך עלינו {י} וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר: כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר: "אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו". כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי!! {יא} ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד – ואני אוסיף על עולכם! אבי ייסר אתכם בשוטים – ואני אייסר אתכם בעקרבים! {יב} ויבוא ירבעם וכל העם אל רחבעם ביום השלישי, כאשר דבר המלך לאמר, שובו אלי ביום השלישי {יג} ויען המלך את העם קשה. ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצהו {יד} וידבר אליהם כעצת הילדים לאמר: אבי הכביד את עולכם – ואני אסיף על עולכם! אבי ייסר אתכם בשוטים – ואני אייסר אתכם בעקרבים! …. {טז} וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם, וישבו העם את המלך דבר לאמר: מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל! עתה, ראה ביתך דוד! וילך ישראל לאהליו …. {יח} וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס, וירגמו כל ישראל בו אבן, וימת. והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים {יט} ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה".
גם כאן נמצא המלך הצעיר והבלתי מנוסה בצומת דרכים. במקום לשמוע לעצת היועצים הזקנים והמנוסים, הוא מבקש את עצת הילדים אשר גדלו איתו. חברים מהבית, שאומרים לו מה שהוא מבקש לשמוע. והתוצאה הקטסטרופלית כבר ידועה מראש: המרד פורץ, שתי הממלכות מתפצלות, והמלך מוצא עצמו מושל על שני שבטים בלבד. בהמשך הסיפור הוא מנסה לצאת למלחמה להשבת שאר השבטים תחת שלטונו, ושני הצדדים נושאים נשק זה לעומת זה – אך הנביאים מרגיעים את הרוחות, וממלכת ישראל מקבלת עצמאות תחת שלטונו של אותו מורד צעיר.
והלקח: מנהיג שאינו מקשיב למומחים, מוביל את מדינתו לאסון.
הוא לא שונה ממנהיגים פופוליסטים אחרים. נוכל, נרקיסיסט, בור ועם הארץ, נצלן, פושט רגל סידרתי, מטרידן מינית, מיזוגן וגזען. סדרו אתם ילדים את התכונות לפי הסדר הנכון ותזכו למנהיג פופוליסט משלכם.
דברי הבל ושקר של ה-Mockingbird התורן.
11 שנים ב-CNN, ועכשיו העורך של Forein Policy – מגזין שנוסד ע"י מחרחר המלחמה
Samuel P. Huntington, בשיתוף חברו מהרווארד
Warren Damian Manshel – חברו מהרווארד של Heinz Kissinger,
שאחד הסטודנטים שלו בהרווארד היה Klaus Schwab.
איזה צירוף מקרים.
–Follow the Money–
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא מוכנה לשאת על מצפוני הרג של שום ילדים בשום מקום יש מה להגיד על מה שעשו הפלסטינים ה7באוקטובר אבל נקמהחא לא מובילה לשום מקום נצטרך להידבר איתם. אבל כנראה,'יצטרכו להתחלף השליטים בשתי החברות. אפשר להידבר.היט דברים מעולם דבריו מעולם
מדויק. תודה!
כתבתי לפני כשבועיים ומתחבר למה שארע כחצי שעה לאחר צילום התמונה המצורפת למאמר:
בעקבות מאמרו של פרופ' יגיל לוי (הארץ, 20 באפריל) "כך פועלת תעשיית ההשמדה המדויקת", ואירועים אחרים בשני הספ"שים האחרונים, אני מנסה להכיל את המציאות ולייצר פרשנות אישית.
חושב שהמשך הפעילות של טייסי המילואים, עד עכשיו, שנה וחצי לתוך האימה הזו, מאשש את הטענה שלי שאחאות הנשק היא הכוח המניע העיקרי של הג'נוסייד.
שהרי תמיד ימצא נתניהו/בנט/גנץ/לפיד תורן, שר בטחון או רמטכ"ל בקריה שיתנו את ההוראות ויאמדו נזק אגבי.
"יש לי מעט מאוד אמון בממשלה. אבל עוד נותר בי אמון במערכת הצבאית, ובמיוחד בחיל האוויר. אני מכיר את האנשים שבוחרים את המטרות, שמחשבים את הנזק האגבי ומחליטים מה מדרגת הנזק האגבי של המטרה. בלי האמון הזה לא הייתי עולה לאף גיחה."
[ר' טייס F-16 במילואים, אצל א.משיח ור.שמעוני / הארץ, 17 באפריל]
חש שהאמון של הטייסים במפעיליהם בקריה שיאמדו באופן סביר "נזק אגבי" הוא קצה הקרחון, שהרי אין לטייסים פה מחיר כלכלי לשלם אלא רק חברתי וזהותי.
וכשהחברתי הוא הזהותי – אז זה מובן.
זה לא רק שהצבא הוא העם וכך נגזר הסנטימנט להרג – "כל מי שפוגשים זה אויב" (סא"ל ד', מפקד סיירת גולני בתדריך) ומחליק היטב בגרון של מתכנסי מדורות השבט המבועתים כבר שנה וחצי מול המסכים – זה אולי שבלי הצבא אין כלל עם. כי הצבא הוא הדבק היחיד.
והפיצול הזה למשימות, לפרגמנטים, שיגיל לוי מציין כתנאי לתיעוש ההשמדה המדויקת, מרפרר לרעיון של וילפרד ביון בדבר רכיבי הביתא בנפש התינוק – תחושות ראשוניות חסרות פשר והקשר, שרק הכלה ומשוב אימהיים יכולים לסייע לתינוק לקיים פונקציית אלפא – שתארגן אותם לכדי תובנות ראשוניות.
"רכישת היכולת לקיום פונקציית אלפא מאפשרת לאדם לחוות את מה שביון כינה לינק: חיבור בין רעיונות או אנשים המייצר חוויה רגשית משמעותית." [אתר "בטיפולנט"]
שיחה מאד מעניינת בנושא, עם הפסיכולוג דוד בנאי אפשר לשמוע בוולוג של ד"ר נלי שטיין.
רוצה לומר שאנשים – אולי חלק גדול מהחברה הישראלית עוד לפני 7/10, ועוד יותר לאחר "ההתקפה על החיבורים", על פונקציית אלפא, של 7/10 -שהחיבורים הפנימיים אצלם מועטים, מנוונים, פגועים – אולי יטו יותר לייצר חיבורים חיצוניים, עד כדי תלות קיומית.
כלומר עד כי לא יוכלו לעמוד בפני עצמם, כי אין שם די פונקציה מארגנת, כמו מחשבה.
ואם להסתכל על החברה – הפאשיזם (כמו המונותאיזם), שיש בו משהו מאד אינפנטילי, מפצל בין טוב מוחלט לרע מוחלט. וככל שהוא מתקדם, הוא מעצים את ההרס הזה של החיבורים הפנימיים, של המחשבה, ובונה מפלצת גדולה עם רצון אחוד, שכמעט כולם סרים לכבודה, לשיגיונותיה, לנקמותיה, לצמאון הדם שלה.
מפלצת רב-אדם שבהרמת דגל כחל"ב, בהפעלת מתג אחד, מריצה עיסה רופסת ודכאונית של עצמות ושרירים אחאים – אל הנשק, הרק"מ והמטוסים – לכדי פלוגה, גדוד, חטיבה, אוגדה – לרדוף, להשיג, "מפעילים אש, משמידים, מתקדמים הלאה" (שוב סא"ל ד') לקבור פרמדיקים בחול… כי זה ההומיאוסטאזיס – היות ביחד אחים לנשק נפשותינו מעונות לעד באושוויץ וידינו על ההדקים בעזה.
נראה שריצת האמוק, ביחד, רחוק ככל האפשר מאושוויץ, מחזירה אותנו לשם, כסוהרים ובהמשך כנידונים למוות. כי אין אותנו בבודדת. כי אין מחשבה, רק קטעי ניבים סתומים – שהצבא מתרגם לשפה אחת של קצוות – בריחה (כמו רבים בגולני ב 7/10, בזיקים ובנחל-עוז) – או אש נקם ושילם חסרת אבחנה, כמתואר למשל בהספד על סרן אברהם בן-פנחס, מ"מ שריון בחט' 401 , וכפי שבוצע בשמריז, חיים, טלאלקה, וביוסי שרעבי.
אחיו של יוסי, שרון שרעבי, בציטוט מצמית בראיון בהארץ: "לא מזמן הרציתי בראיון בטייסת, מולי ישב זה שלחץ על ההדק שהביא לקריסת המבנה שבו שהה יוסי. אמרתי לו שמשפחת שרעבי מחבקת אותו, אוהבת אותו, ושמבחינתנו הוא גיבור לאומי".
ב 18 במרס הגבתי לציטוט הנורא בעיניי הזה:
תקראו את שרון שרעבי, עכשיו מובן מדוע אין טייסים שמסרבים? איך תסרב ואתה תא בגופה של מפלצת שקמה על החיים, על המשפחה והאחאות הראשונית? ועוד תא מהמובחרים אתה, מהנשגבים שבהם, על כנפי הכסף רכובים.
תא לא עוצר לחשוב. הוא רק תן לו קרום חצי חדיר להיצמד לאחיו לנשק כדי להשתייך, ליישר קו, להיכנס ליעף הפצצה.
כלומר יש כאן סיפור מארגן אחד אין שני לו, שנכפה, למרות כל העובדות שמצטברות, על אכזריות הצבא, על הרג חטופים, על ייצור עשרות אלפי יתומים שהם דור העתיד של חמאס.
יש ספליט לשרת של טובים ורעים, ונשק להתאחות אליו בערגה.
ומי שמעז לערער, להציע גם מיסגור אחר, מסתכן באלימות.
דוגמאות להלוך הרוחות הזה, מהספ"ש הקודם, שחוויתי מקרוב: קללות ויריקות בצומת תפוח כלפי מפגינים נגד הכיבוש – מצד יתום ניר-עוז ואחרים, ודחיפות אלימות ומשיכות בשיער מצד אנשים ב"כולנו חטופים", כלפי מפגינים בשקט נגד הרג ילדים בעזה, ליד הקריה.
הקונפליקט האחרון הורגש אצלי עוד לפני ההתפרצות האלימה של אנשי "כולנו חטופים" עוד בישיבה/עמידה עם תמונות הילדים משך כשעה פלוס, בשקט, בזמן שהרמקולים והתופים של "כולנו חטופים" רועמים בקריאות ונאומים. שם שאלתי את עצמי – מה יותר אפקטיבי? מה בסוף עובד?
עינב צנגאוקר, כשעה לאחר התקיפה במוצ"ש 19/4 העלתה פוסט, ומתוכו: "בגין הוא המוקד של משפחות חטופים שבסך הכל מבקשות לקבל בחזרה את היקרים שלהן. אנחנו לא נאבקים בשום דבר אחר. הילד שלי שבוי כבר 561 ימים, וזה הדבר היחיד שעומד לנגד עיני. הדבר הכי חשוב לנו הוא להציל את היקרים שלנו שעוד אפשר להציל ולהביא לקבורה ראויה את החללים. התחושה עבורי היא שיש אנשים שמנסים לנצל את ההפגנה למסרים אחרים, על הגב של האהובים שלנו. "
ובספ"ש האחרון: בהפגנה בצומת תפוח, רוב המתנחלות שראו אותי מרכבן עומד עם תמונת הילד ההרוג, אימרן אל סאפי, הסיטו את המבט אחרי שניה או שתיים.
אבל אחת לא שתקה ולא הסבה את מבטה אלא קראה אלי:
" תעמוד עם תמונה של הבן שלך הלואי! זבל! "
כותבת פרופ' רגינה שוורץ בספרה "קללת קין / המורשת האלימה של המונותאיזם":
" שפע הוא חיסון נוסף לארס שביצירת זהות על ידי שלילה. הרעיון שזהות נבנית "כנגד" מרמז על מחסור, כאילו הזהות עצמה היא משאב מוגבל, ויש לבתר עבורה מרחב ולשמור עליה בקנאות, כמו על טריטוריה מוגבלת. אם לא היה מחסור בזהויות, אם ישראלים יכלו להיות גם מצרים, למשל, לא היה צורך במחוות אגרסיביות או הגנתיות לצורך הגנה על המרחב שלהן… "