"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.
המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.
"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.
הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.
למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.
האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.
נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.
אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.
לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.
לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?
רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.
הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.
ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.
מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.
התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.
תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.
זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.
לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה. וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.
אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.
במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.
כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם
אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.
אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.
רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.
מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה.
כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.
כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה.
ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.
כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
הכותרות הראשיות עכשיו
שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.
החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.
מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
זה לא כבש כותרות בינלאומיות, אך לאחרונה עיר הבירה של אומה שבניה נרדפו ונרצחו ברצח עם נוראי במלחמת העולם השנייה הנציחה את זכר קורבנות עם אחר שסבל גורל דומה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ב־7 ביולי שינתה עיריית ירושלים את שמו של רחוב קטן הסמוך לשער שכם וקראה לו על שמו של אליה קהוואג'יאן – צלם ארמני שמת בשנת 1999, ואיבד את כל משפחתו במהלך רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית ב־1915.
לארי לקסנר הוא עיתונאי אמריקאי ותיק, שחי בתל אביב וקריירת הדיווח שלו נפרשת על פני פורטו ריקו, הבלקנים, המזרח התיכון והקווקז הדרומי.
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
גוגל כבר מזמן לא מנוע החיפוש היחיד בעולם; אבל מאז מהפכת ה-AI שהתרחשה עם לידתו של צ'ט GPT – השינויים בתחום מואצים. חלק מהאתרים שהתרגלו לספק תוכן ולקבל נראות ותנועה, סובלים כעת מירידה בטראפיק – אבל זה לא אומר שאין מה לעשות בנדון.
* * *
אם עד לפני עשור או יותר התרגלנו לחשוב על חיפוש כמשהו שמתבצע במנועי חיפוש בלבד, החידושים בתחום הדיגיטל הוכיחו לנו את ההיפך. אומנם בגוגל יש כמעט 14 מיליארד חיפושים ביום, אבל במקביל אליו מתבצעים חיפושים גם בפלטפורמות אחרות.
עמית אדלר הוא איש דיגיטל, גרפומן בלתי נלאה, בעל תואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדע
תגובות אחרונות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ןבואו גם לא נשכח את ההתנערות של הדרוזים בגולן ממדינת ישראל, הויתור על האזרחות ועל ההשתתפות בבחירות (של רובם), ההתעקשות לא לדבר עברית אלא ערבית ואנגלית, וההצהרות של מנהיגים מביניהם על כך שהם סורים, ומחכים לשובם אל חיקו של אסד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תחזקנה ידיו. זה פיתרון למשתמטים – גיוס על פימחוק. אם ירצו פתרון ללומדי תורה בטוחני שיגיעו אליו. אבל כל זמן שכוללים משתמטים שאינם לומדים תחת כותרת לומדי התורה, זו אינה תורה, ואין הם לומדים ויש לגייס את כולם. כשירדו מן הבדייה הזו שכל כולה סחיטה בזויה של כסף כוח והשפעה יהיה פתרון מצויין ללומדים. רק ללומדים. יום טוב.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם