הזכות של אשה להגן על עצמה נתפשת כמובנת מאליה בחברה בישראל. אך האם מותר לה להגן על עצמה גם באמצעים השמורים בדרך כלל לגברים? האם עומדת לזכותה הזכות להגנה עצמית?
על פניו נצהיר שכן. אבל בחינה מדוקדקת של חקיקה הקשורה באלימות נגד נשים, של ענישה של נשים שהגנו על עצמן, ושל ענישה לגברים שפגעו בנשים – מראה אחרת.
כשאשה בסכנת חיים מתקוממת, היא פועלת בתוך הקשר חברתי, עם ערכים ונורמות האמורים להסדיר את התנהגות הפרטים בחברה. החוקים והאופן בו פועלות הרשויות השונות מלמדים במה כל חברה מאמינה.
בישראל, מערכת המשפט והמשטרה מעניקים גיבוי חלקי בלבד לנשים הנמצאות במעגל האלימות. מקרים רבים מדי בהם נשים אלה נותרו לבד ללא מענה, מעידים על מערכת ערכים כפולה, בה יש איסור על אלימות ופגיעה מחד, ומאידך ניתנת לגיטימציה לשליטה בנשים.
לאחרונה עלו לכותרות מספר מקרים של נשים שהגישו בקשה לשחרור מוקדם, לאחר שנשפטו לתקופות מאסר ממושכות על רצח בני זוגם המתעללים. מדובר בנשים שחיו שנים בצל אלימות קשה. המדינה שפטה בחומרה רבה נשים שרצח היה המוצא היחידי שלהן לצאת ממעגל האלימות, אולם לא קיימה דיון מעמיק באחריות המדינה על מצבן.
המדינה שפטה בחומרה רבה נשים, שרצח בני זוגן המתעללים היה המוצא היחידי שלהן לצאת ממעגל האלימות, אולם לא קיימה דיון מעמיק באחריות המדינה על מצבן
הקמפיין לשחרור נשים אלה, המובל ברובו על ידי נשים אקטיביסטיות צעירות, מבקש לשנות את השיח הציבורי בנושא זה. מבחינתן לא מדובר ברצח, מי שאמור לעמוד למשפט אינן רק הנשים שהרגו, אלא חברה שלמה שהפקירה אותן.
הקמפיין מבטא עמדה המחייבת את מערכת המשפט והרשות מחוקקת ללמוד לעומק את ההשלכות החברתיות והנפשיות להתעללות. דרישה זו מסמלת התחלה של שינוי בתפיסה של צדק.
רק לאחרונה עבר התיקון לחוק העונשין המנסה ליצור מדרג לרצח והריגה. התיקון שמכיר ב"המתה באחריות מופחתת" מקלות על מי שהרג, כך שהעונש המרבי הופחת במקרים אלה ל15 שנים. התיקון מתייחס, בין היתר, למצב בו הנאשם סבל מהתעללות מצד הקרבן.
עם השינוי הרשויות נדרשות לעבור מעמדה של חוסר אמון וספק במניעי הנשים להכרה בכך שאכן עברו התעללות. התיקון לחוק הוא תחילת הדרך בלבד ביחס המדינה והחברה לנשים שהרגו.
הקמפיין לשחרור נשים אלה מבקש לשנות את השיח הציבורי בנושא. מבחינת מובילות הקמפיין לא מדובר ברצח, ומי שאמור לעמוד למשפט אינן רק הנשים שהרגו, אלא חברה שלמה שהפקירה אותן
חוסר האמון והספק שהיו מנת חלקן, בא לידי ביטוי בעיכובים חוזרים ונשנים של הוועדות לשחרור מוקדם של שירות בתי הסוהר בטיפול בבקשות שהועברו, זאת למרות הדיווחים על תהליך השיקום שעברו.
קשה שלא לחשוב על הלא מודע החברתי לנוכח הטיעונים השונים שהביאו לכך שאשה שהעזה להתקומם, ממשיכה להיענש תוך התייחסות אליה כאל מסוכנת.
היחס החברתי הסמוי מביא לכך שאשה שרוצה לצאת ממערכת מתעללת, לא פעם תמצא את עצמה לבד. באקלים החברתי הנוכחי התמיכה בנשים המבקשות לצאת ממעגל האלימות, מוגבלת. עדיין רבים המקרים בהם האשה עצמה מואשמת באחריות למצב ולהתפרצות בן הזוג, בין אם זה נאמר בגלוי או ברמז.
מאחר ונשים נפגעות אלימות גדלו וחונכו באותה חברה כמו כולנו, הן עלולות להזדהות עם אמירות אלה. לא מעט נשים שחיות בתוך זוגיות אלימה, פיזית, מינית, כלכלית ו/או רגשית, לא מעזות להתלונן. לעיתים הן חשות בושה גדולה המונעת מהן לשתף באלימות שהן סופגות וכך נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו. יש נשים שלא יפנו עד שלא יבינו שהן אכן בסכנת חיים.
קשה שלא לחשוב על הלא מודע החברתי לנוכח הטיעונים השונים שהביאו לכך שאשה שהעזה להתקומם, ממשיכה להיענש תוך התייחסות אליה כאל מסוכנת
הגברים שמשליטים טרור ומאיימים, על פי רוב נענשו על מעשים שעשו, אבל לא על ההפחדה המשמשת אמצעי לשליטה.
כשאשה כן מנסה להתלונן, תגובת המערכת לא בהכרח הולמת את עוצמת הפגיעה. נשים רבות יודעות שלא יקבלו סיוע לאור העובדה ששבעים אחוז מתלונות נשים על אלימות נסגרות.
אם נסתכל על חוקים כביטוי לערכים ונורמות חברתיות שהמדינה והחברה רוצה לבסס כדי להיחשב לחברה מתוקנת, נהיה חייבים לשאול מה גרם לכך שהחקיקה בנוגע לאלימות כלפי נשים היתה מוגבלת ומצומצמת אף יותר במקרים של אלימות רגשית וכלכלית.
גם כאשר החוק מבהיר כיצד יש לנהוג במקרים של אלימות, האופן בו החוק מיושם מעיד על עמדה חברתית לא מדוברת ביחס לפגיעה בנשים. נדמה שהענישה על אלימות נשים צרה אף יותר מהחוק.
עם כל היתרונות והשינוי שהמקלט מציע, עדיין ההגעה למקלט כרוכה במעבר של עיר, בעקירת הילדים ממסגרות החינוך המוכרות, ובשהייה בתנאים פיזיים לא פשוטים. הגבר נשאר בבית
מעט גברים מורחקים לאורך זמן מהנשים בהן פגעו, בד"כ הם יורחקו לתקופות קצרות בלבד. במצב הנוכחי הפתרון המוצע לנשים הוא מעבר למקלט. המקלטים שהוקמו ופעלו על פי עקרונות פמיניסטיים מתוך רצון לאפשר לנשים לעבור תהליך של שינוי, תוך רכישת שליטה על חייהן, עדיין מחייבים את האשה להיות זאת שעוזבת את הבית כדי לקבל הגנה.
עם כל היתרונות והשינוי שהמקלט מציע עדיין ההגעה למקלט כרוכה במעבר של עיר, עקירת הילדים ממסגרות החינוך המוכרות ובשהייה בתנאים פיזיים לא פשוטים. הגבר נשאר בבית, וכשמדובר בבעלות משותפת על דירה, ייקח עוד זמן ארוך עד שהאשה תזכה לקבל את המגיע לה.
כשחושבים על המאמץ הקשה שנשים צריכות לעשות כדי להשתחרר מהאלימות לעומת הענישה המוגבלת עד לא קיימת לגברים אלימים, נוכל להבין שנשים שסובלות מהתעללות חשות מופקרות וחוות בדידות קשה ותחושת חוסר מוצא.
בכל רגע נתון, עשרות אלפי נשים מוצאות את עצמן מתמודדות לבד עם אלימות בדרגות שונות. ב2018 נרצחו 25 נשים, מספר זה אינו שונה בהרבה מהשנים שקדמו לו.
כשחושבים על המאמץ הקשה שנשים צריכות לעשות כדי להשתחרר מהאלימות, לעומת הענישה המוגבלת לגברים אלימים, נוכל להבין שנשים שסובלות מהתעללות חשות מופקרות וחוות בדידות קשה ותחושת חוסר מוצא
יציאה ממעגל האלימות דורשת כוחות ומשאבים. אשה שגם כך לא מאמינה ביכולת שלה לקיים את עצמה בכוחות עצמה, זקוקה לתמיכה רצינית, רגשית וקונקרטית כדי להשתחרר משליטה ופגיעה מתמשכת.
חיים עצמאיים נדמים אז כרעיון רחוק ולא מוכר, גם נשים המגיעות מעמדה חזקה יותר ונכנסות למערכת יחסים פוגענית יכולות להתערער ובוודאי נשים שגדלו בתוך מערכת משפילה ודכאנית. ללא התערבות רצינית הכוללת הפניית משאבים, שינויים בחקיקה ושינוי השיח, נראה שנשים רבות יאלצו להישאר באותו מצב קשה.
כאשר מדובר בדיכוי כלכלי ורגשי אין כמעט תגובה משפטית המגנה על נשים. נשים חיות חיים שלמים תחת שליטה גברית מבלי שאף אחד כולל הנשים עצמן מתקומם על כך. לרבים הדבר נראה סביר ונורמטיבי. החוק למניעת אלימות במשפחה, אמנם מכיר בקיומה של אלימות כזו, אך עדיין בית המשפט ידון במקרים אלה רק במעמד שני הצדדים. חיפוש ברשת העלה חרס בניסיון למצוא מקרים בהם גברים נענשו על התעללות כלכלית או רגשית.
לא ברור האם אלימות מינית בתוך מערכת זוגית ובעיקר כשמדובר בזוג נשוי, זוכה תמיד לתגובות נחרצות. אנחנו כחברה עלולים למצוא את עצמנו סלחניים לאלימות מינית בתוך חיי הנישואים, למרות שבאופן רשמי כולנו נוקיע אותה. היום הדיווח הוא חלקי ומתרחש לפעמים רק אחרי שהאשה הגיעה למקום בטוח ויצאה מהמערכת האלימה.
בכל רגע נתון, עשרות אלפי נשים מוצאות את עצמן מתמודדות לבד עם אלימות בדרגות שונות. ב2018 נרצחו 25 נשים, מספר זה אינו שונה בהרבה מהשנים שקדמו לו
למרות שהיחס לאלימות פיזית השתנה בעשורים האחרונים, אחרי שארגוני נשים הצליחו ליצור שינוי בשיח, כך שנעשו שינויים בחקיקה ובמחויבות המדינה לספק ההגנה, עדיין הדרך לחברה בה כל אשה תדע שהיא בטוחה, רחוקה.
המחאה בשנה שעברה והקמפיין המתמשך לשחרור נשים מהכלא, אליו הצטרפו ארגונים שונים, כולל אגוד מרכזי הסיוע לנפגעות אונס, הוא אבן דרך בשינוי היחס לנשים הסובלות מאלימות.
המאבקים הללו מתחילים לתת את אותותיהן כאשר שינוי בשיח הכפול בו מחד יש זעזוע מפגיעה בנשים, ומנגד פרקטיקה יומיומית המאפשרת אותה. שינוי זה מוביל לשינוי בחקיקה המבטא גם שינוי באופן בו המדינה והחברה לוקחות אחריות על פגיעה בנשים.
דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו