יש תקשורת בישראל. האמת, קצת דאגנו. היו שמועות שמתה, שהיא גרה בדף הפייסבוק של נתניהו, שהוא בכלל ביטל אותה והיא חיה בטוויטר שלו. שיצאה ל"הישרדות" יחד עם השר הממונה איוב קרא, הם גנבו פסלון חסינות והבטיחו אותו לנתניהו. זה שלו מהבית.

לו היינו חברה בריאה היינו מטאטאים את האיש והעיתון מהשלטון. תחת שרביטו, הפכנו לחברה שסועה ומותשת שמתנהלת מבחירות לבחירות שהוא משית עלינו לצרכיו. במקום ללכת למשפט הוא טורף את הקלפים שוב ושוב בעזרת עיתונות כנועה וערופת שפתיים ומדינה שהפכה אדישה כאילו היה גזירת גורל.

העיתונות הוכיחה אתמול בפעם המי יודע כמה ששפני השמירה של הדמוקרטיה הופכים לכלבי תקיפה רק כשיש מועמד מול נתניהו, שאז הם נועצים שיניים בלי פחד ומדגמנים ניטרליות מזויפת עם אש בעיניים ולא רוטטים מקדושת הרגע כמו לנוכח נתניהו שבמחיצתו הם מתנהגים כאילו חוו התגלות אלוהית כשבעצם קיבלו תוכי מדבר.

לא יודעת אם צפיתם אתמול ביונית לוי מראיינת את אהוד ברק, שולפת ציפורני חתול ויורה שאלות יותר ארוכות מתשובות שאינה רוצה לקבל, כשעמית סגל מסתכל מהצד בגאווה. הילדה כבר הולכת לבד. רצה אפילו. כמו איילה. הבא בתור בבקשה. לכל אחד יש ביבי.

ברק לא מצמץ. יש לו מטרה ראויה והוא מסתער. התרגלנו לפוליטיקאי שלא מתראיין אלא נואם לאומה, לרוב בפתח מהדורות החדשות, ייקח כמה שייקח, בלי לטרוח להשיב לשאלות התפאורה. העיתונאים הגיעו רק כדי לקשט את הרחבה. זה מאוד צחיח בלי קהל סותם.

ואז הגיע ברק, ואין איך לאכול אותו בלי לאבד שן. אותו מקרר בגישה כל כך שונה, ובטראש ריאליטי שנקרא עיתונות חזרו לשאול שאלות קשות. הם לא אילמים וכנועים כמו עם נתניהו, זה ברק, לא השכינה מבלפור, וברור שהם קצת חלודים אחרי עשור שלם עם ראש ממשלה שלא מתראיין אלא אם הבחירות תלויות לו מנגד. יום לפני ההכרעה בקלפי הוא מפציע ומתגלה במלוא פחדיו ואתה שואל את עצמך, הזה נתניהו? זה הקוסם? האיש הזה המפלבל בעיניו, הכעוס, זה שלא מוצא מילים אם זה לא באנגלית? נתניהו שלנו?

הראיון עם קרן מרציאנו חשף את האמת הסודית על נתניהו כמרואיין. אז גילינו בתדהמה שהמלך עירום. קרן מרציאנו לא נפלה לרגליו, היא התעקשה לקבל ממנו תשובות במעמד הר סיני עצמו.

וכשאלוהים מבלפור ענה סוף סוף זה נשמע ככה: "מה? ….. מה פתאום?"

אפשר לסכם את הקדנציה של נתניהו במשפט הזה. האיש שור מועד. אבל זה לא מעניין את מערכת החדשוס. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מי שמכור כבר לא יוכל להיגמל.

את השאלות הנוקבות מפנים למי שמסכים להכניס את הראש למיטת התקשורת המוטה. פתאום חשוב מאוד לפשפש לגנץ/ברק בעבר. קצת שוחד, מרמה והפרת אמונים. קצת חשיפת איבר בפנימיה מול ילדה… לא מזכיר לכם משהו? גנץ כערבי.

פתאום תראו עיתונות לוחמת ולא מגויסת שמדקדקת בפרטים כאילו נתניהו אמא תרזה ולא חשוד בפלילים ונתן אשל, וחלילה לנו להידרדר לגנץ או ברק. כבר עשור שלם אנחנו אוהבים את המושחתים שלנו בטעם נתניהו, אנחנו עומדים על זכותנו ההיסטורית לקבל עוד מהחרא הזה.

פרשת אונס הילדה בת ה-7 שיקפה בחריפות מייאשת את מצבנו. פני המדינה כפני נתניהו, שנים רבות מדי ליד ההגה השחיתו אותו ואותנו. הוא לא יבחל בכל טריק בזוי שירחיק אותו ממשפט, גם במחיר חפים. מי שזועק מעל כל במה שאין כלום כי לא היה כלום הוא שוב הראשון לזהות טרף קל.

ושוב העיתונות נוהה אחריו ככלב אחרי בעליו ומהדהדת אותו ללא שמץ ביקורת, ואם תסקר תהיה מהוססת ונכונה לסגת בכל רגע שמא יוטח בה הרע מכל: שמאלנות, רחמנא ליצלן. לאן נוליך את החרפה?

אפילו כתב חדשות 13 יוסי אלי חשף את השאלות הקשות בנוגע לנאשם שדמו הותר בקלות בלתי נסבלת, רק בטוויטר שלו, כמעט בהתנצלות, ולא מול איילה חסון באולפן. בטח חשש שתיתן לו בראש אם ימרוד במלכות וייצא מהקווים. ככה נראית עיתונות מפוחדת. היא מתעוררת רק מול יריבי נתניהו.

כל הרפיון הזה של המדיה נעלם כבמטה קסם כשמגיע אהוד ברק. הותרו חרצובות לשונה של התקשורת שעד כה השתכשכה אתם יודעים איפה. וראה זה פלא, הלשון נמצאה, צוחצחה ונשלחה למערכה על כבוד הראש.

וכאן נתקלה התקשורת ביריב קשה. אהוד ברק בא לחסל פוליטית והוא לא לוקח שבויים. גם הוא רוטוויילר ומסתבר שכדי להילחם בכלב תקיפה צריך כלב תקיפה או לפחות מגרש שדים. אחד כזה השתלט על נשמת האומה לפני 10 שנים והוא לא ישחרר גם אם יפיל את הבית על יושביו.

שלא כנתניהו, ברק גם עונה, לא רק נואם. יורה מילים קשות בלי כחל וסרק ובלי דף כתוב באותיות גדולות ובלי מלחכי פנכה שהוא מנגב אתם וזורק.

כלבי השמירה התעוררו מתרדמת עידן נתניהו והם מראיינים את ברק עם קצף על השפתיים. תראו אותם: יש תקשורת נשכנית בישראל ויש לה שאלות קשות. ברק נראה להם קצת מושחת והם יחשפו את נוכלותו כמו שחשפו את… לא משנה. אנחנו, אדוני, רוצים פוליטיקאי נקי כפיים, בר לבב וצח מרבב כמו…
כמו..

כמו מי?

אה. נתניהו.

עכשיו אני רגועה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

כולנו יודעים שהמערכה העצימה נבלמה למשך שבועיים. זה היה צ'יקן גיים קלאסי, שני הצדדים איימו זה על זה, האחד בתחום האנרגיה והמב"א (מערך הבקרה האווירי) ויריבו בתחום הכלכלי.

האחד ימשיך להחזיק בשליטה במצרי הורמוז – גם אם יוסכם אחרת במסגרת המשא ומתן, היכולת של האיראנים לבלום כל תנועה במצרים האלה הרי נמצאת בידיה, וזה יישאר ככה. אפשר לפגוע בספינות גם כשנמצאים עשרה או עשרים קילומטרים מרוחקים מקו המים. הסוגיה הזאת לא קשה במיוחד לפתרון אם שני הצדדים ירצו להגיע להסדר.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

בימים אלה אמורות להיפתח באסלמבאד שבפקיסטן השיחות על ההסכם שיסיים את משבר איראן. מיקומה של פקיסטן כמתווכת מציבה את סין כמעצמה שמאחורי הקלעים, ולמעשה השיחות האמיתיות הן בין ארצות הברית לסין, לקראת ביקורו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בבייג'ין בקרוב.

יהא ההסדר אשר יהא, כאשר סין היא בצד שמביא את ההסדר, לסין יהיה מעמד טוב יותר במפרץ. אם זה יבוא בשיתוף פעולה עם פקיסטן, יתחזק הקשר בין סין לפקיסטן, וזה יחזק את הקשר של פקיסטן עם איראן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.