צ'יקן גיים (משחק הפחדן) הוא משחק מתמטי קלאסי בין נהגים של שתי מכוניות, שדוהרות האחת כלפי השנייה במורד הר תלול על כביש צר מאוד. למעשה, כדי ששניהם יעברו באותו הזמן, אחד מהם חייב לרדת מהכביש – כלומר לעצור, ולעשות הכול כדי שיריבו יעבור מבלי שיתנגשו.

אם אף אחד לא מתקפל וממשיך לאיים על יריבו – כלומר, שניהם נוהגים בשיא המהירות ועושים רק סימנים ליריבם שאין סיכוי שיעצרו (למשל, מעיפים את ההגה מבעד לחלון ומכריזים שלעצור מבחינתם זה בלתי אפשרי) – ואם שניהם ימשיכו ולא יעצרו, הם יתנגשו וייהרגו.

שני הצדדים לא רוצים בכך, וכך למעשה ברוב משחקי הצ'יקן גיים – שניהם עוצרים בצד ומצילים את חייהם.

ארה"ב ואיראן נמצאות כיום במשחק כזה בדיוק: כל אחת מנטרלת יכולות של יריבתה. האמריקאים – יחד עם ישראל – כבר הורידו את חיל הים האיראני, את חיל האוויר האיראני, את המנהיגות הראשונה והשנייה של האיראנים, וכן פגעו במבני שלטון וסמלי שלטון שלימדו אותנו היסטוריונים למיניהם שיש להם לכאורה חשיבות בעיני האיראנים.

כל אלה נעשו כדי להביא את אנשי המשטר האיראני הנוכחי למצב תודעתי שעליהם להיכנע ולפרוש. אבל זה לא מה שישפיע על האיראנים לעצור.

האיראנים, במקביל, שיחקו בממד הכלכלי. הם הכירו ברגישות של הנשיא דונלד טראמפ לנושא, ובעיקר הבינו שהציבור האמריקאי לא אוהב לשלם יותר על דלק בנסיעות הבוקר לעבודה.

ובכלל, הציבור האמריקאי לא אוהב את ההתערבות האמריקאית הזאת באיראן, ובטח שלא התערבות צבאית כדי להחליף את המשטר במדינה שרוב הציבור האמריקאי לא יודע עליה דבר

ובכלל, הציבור האמריקאי לא אוהב את ההתערבות האמריקאית הזאת באיראן, ובטח שלא התערבות צבאית כדי להחליף את המשטר במדינה שרוב הציבור האמריקאי לא יודע עליה דבר. מבחינת האמריקאי הממוצע, שתהיה למדינה הזאת יכולת גרעינית, מימנית או כלשהי אחרת, ובלבד שהוא יוכל להמשיך לגדל את ילדיו בשקט ובתנאים שהורגל אליהם.

לכן, איראן השליטה דומיננטיות על מצר הורמוז, תקעה אלפי אוניות ומכליות בתור מגוחך בכניסה למצרים, ופעלה להעלאת מחיר חבית הנפט. בכך היא אילצה את הנשיא האמריקאי לבצע תעלולי הכרזות שהיה בהן כדי לתקן את מחיר החבית – אבל זה לא עזר יותר מדי.

מי מנצח בצ'יקן גיים?

בתנאים הקיימים, גם האיראנים וגם האמריקאים אמורים לעצור; שניהם לכאורה מפסידים. הבעיה היא שאם איראן וארה"ב עוצרות, ההפסד של איראן מהווה "ניצחון מלא-מלא", בעוד שלאמריקאים מדובר בהפסד לאחר שיצאו למערכה הזאת בלי לחשוב מספיק קדימה.

זאת תוצאת הצ'יקן גיים בתנאים הנוכחיים. התוצאה יכולה להשתנות רק על ידי כך שהאמריקאים ישתלטו עם כוח קרקעי על מצר הורמוז – כלומר, ייכנסו לביצה המזרח-תיכונית עם שתי רגליים ו"מגפיים על הקרקע".

אם הצעד הזה יקרה – מבחינת קרב התרנגול – על הנהג האיראני להיכנע ולעצור בצד. כל זאת בתנאי שהאמריקאי ישכיל להימנע מהתבוססות בביצה האיראנית בהמשך הלחימה של המארינס. אם האמריקאים ידעו להשתלט על מצר הורמוז ולהימנע מהמשך לחימה, הם ינצחו והנהג האיראני יעצור בצד ויבקש מחילה.

נזכור שהנורא מכל עבור האמריקאים הוא שהאיראנים יצליחו למשוך אותם למלחמה ארוכת ימים, שכבר הוכח שהם לא מסוגלים לנצח בה (וייטנאם, עיראק, אפגניסטן ועוד). במקרה כזה תבוסתם מובטחת – אם בשדה הפוליטי האמריקאי הפנימי ואם במרחב הקרב מול היריב האיראני.

האיראנים הבינו שכל מה שמתבקש מהם זה להתיש את האמריקאים ואת "הגרורה הישראלית" שלהם, בעוד הם צריכים בסך הכול לעמוד על הרגליים ולא להיכנע

האיראנים, לעומת זאת, הבינו שכל מה שמתבקש מהם זה להתיש את האמריקאים ואת "הגרורה הישראלית" שלהם, בעוד הם צריכים בסך הכול לעמוד על הרגליים ולא להיכנע (כלומר, הם לא נדרשים לכבוש שום דבר ולא לפתח דוקטרינת לחימה – כלום, רק להתיש).

האיראנים הצטיידו לשם כך בהרבה טילים בליסטיים – ולא במקרה הם משגרים רק טיל בליסטי אחד בכל אירוע תקיפה. הם משגרים כל יממה כמה טילים בליסטיים על ישראל ועל מדינות המפרץ ומתחבאים… עד שהנהג האמריקאי יעצור בצד. כן, כה פשוט.

והאמריקאי יעצור, כי אין לו ברירה. אם הוא לא ינחת עם כוח קרקעי וינסה לכבוש את מצר הורמוז, הוא יאבד את השלטון בארה"ב ויהפוך לבדיחה אם ימשיך.

היום טראמפ עוד יכול לצאת עם הסדר מדיני שנראה לכאורה כאילו "השיג משהו" ולהימנע מהמפלה. האמריקאים יודעים לעשות זאת: הם חתמו על הסכם כזה עם צפון וייטנאם מול הווייטקונג, וברחו עם הזנב בין הרגליים. הנרי קיסינג'ר הגאון אפילו קיבל על זה פרס נובל.

אז איפה האמריקאים טעו?

האמריקאים לא בחנו את האפשרות שתמיד חייבים לבחון: מה אם זה לא מצליח? מהו ה-Plan B שלהם? מה קורה אם המשטר באיראן לא נופל? מה קורה אם האורניום המועשר ל-60%– 440 ק"ג – לא מסולק מאיראן? מה קורה אם שתי התוצאות הללו לא מושגות? הם לא שאלו את עצמם מה הם הסיכויים לכך שייכשלו בשתי המטרות הללו.

להערכתי, אילו מקצוענים היו עושים את הניתוח הזה, הם היו מגיעים למסקנה שמוטב לא להתנפל על איראן. זאת גם הייתה ההתייחסות של ראש המטות המשולבים האמריקאי. הבעיה איתו הייתה שהוא לא הניח את עמדתו על השולחן "כמו גבר", אלא כמו התרנגול שהולך להפסיד בצ'יקן גיים.

מה מחכה לנו?

מובן שזאת הערכה, ולכן היא יכולה להיכשל כמו כל הערכה. הכי קל זה להכריז שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל זאת לא נבואה אלא הערכה, והיא נדרשת. אז אני מעריך כדלקמן:

ארה"ב תסכם עם האיראנים על הפסקת אש של חודש בתמורה לכמה "הטבות" שהאיראנים יקבלו. ישראל תידרש לעצור את מתקפותיה – והיא תעצור. בחודש הזה ייכנסו האמריקאים והאיראנים למשא ומתן.

ארה"ב תסכם עם האיראנים על הפסקת אש של חודש בתמורה לכמה "הטבות" שהאיראנים יקבלו. ישראל תידרש לעצור את מתקפותיה – והיא תעצור. בחודש הזה ייכנסו האמריקאים והאיראנים למשא ומתן

ייתכן שאחרי החודש הזה עוד תהיה התקוטטות אלימה שתיעצר בתוך כמה ימים, שוב מו"מ… עד שהתהליך הזה יסתיים כאשר האיראנים יהיו עם ידע ויכולת בנושא הגרעין, ועם ידע ויכולת להקים תעשיות טילים, משגרים ומל"טי תקיפה.

מרוץ החימוש במזרח ובמרכז התיכון יקפוץ במספר דרגות… וככה נמשיך. וזה ייגמר במאזן אימה גרעיני, שהוא כבר משחק אחר לגמרי.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב