לעתים אני נתקל ביצירת אמנות או סרט, שיר או ספר, שמכים בי חזק בבטן וגורמים לי לזעזוע. את "גרניקה" הכרתי לראשונה רק כסטודנט להיסטוריה, ואני זוכר את ההלם למראה היצירה המפוארת. "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו" היו קו פרשת מים מבחינתי להפסקת הערצת הגבורה של סרטי המלחמה המטופשים ומלאי הפאתוס. והיה את הסרט "הנאשמים".

האימה אחזה אותי, כשבדומה לצופים האחרים בסרט רציתי להטיח את הראש בקיר מרוב תסכול למראה המעטפת של הרשע. האנסים עצמם, בוודאי, אבל גם חבריהם שצפו באונס ועודדו את מי שתקפו בפועל, ולא פחות מכך, "המדינה": חוקרי המשטרה והתובעים.

באותה השנה שבה יצא לאקרנים הסרט, 1988, התפרסמה פרשת האונס בשמרת. כרוניקה של מוות (נפש הנאנסת) ידועה מראש- אנסים זחוחים שמגובים בחברים שיודעים ושותקים, ובמקרה הספציפי הזה, הקיבוץ שנתן תמיכה לאנסים במקום לנאנסת.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" נאמר בקהלת. אחת לכמה זמן אנחנו מזדעזעים מסיפור חדש, סיפור נוסף עם אותם המאפיינים, אותם כוחות רשע שמאשימים את הקורבן: "מדובר בילדי טובים, לא נהרוס להם את העתיד", "היא מתנהגת באופן פרובוקטיבי, אז מה הפלא", "שלא תתלבש ככה", "זה היה בהסכמה" ועוד ועוד.

מעבר לעובדה שאני הורה לשלושה ילדים, אני מורה ומחנך מזה עשרים שנה, רוב השנים בחטיבה עליונה וחלק מהזמן גם בחטיבת ביניים. כפי שהורים דואגים לילדיהם, אני נמצא בחשש מתמיד שמרחף מעל לראש, שלא יקרה כלום לילדיי, לתלמידיי.

כמותקפים בוודאי, אבל לא פחות מכך, אם אחד מתלמידיי יתגלה כתוקף. הפחד הזה לא מנטרל אותי מעשייה, אבל הוא נטוע עמוק בתת מודע, נוכח בתודעה ומדרבן אותי לשוחח עם תלמידיי באופן הגלוי ביותר האפשרי על מהי מיניות בריאה, זוגיות ואהבה ושתקיפה מינית היא לא מין, אלא תקיפה.

לאחרונה אחזה אותי האימה שוב. כשצפיתי בתחקיר של תכנית המקור על אייל גולן, ובימים האחרונים כשהתפרסם סיפור האונס של הילדה בת ה-11. מעבר למאפיינים שחוזרים על עצמם כמו במקרים אחרים, הפעם התחדדה לי ביתר-שאת הסיבה למסובב: מילים שיוצרות מציאות.

"משחקי חברה" כונתה תופעת הסירסור בנערות צעירות וניצול של נערות תמימות לסיפוק צרכיהם של מבוגרים מהן בהרבה. לא היה פה שום משחק וזו לא הייתה פעילות חברתית. אבל כשזה המונח שמשתמשים בו, האם לא יצרנו את המקרה הבא?

גולן וחבריו, על פי העדויות, השתמשו במילה "לפנק" כשהמשמעות היא אחת: סיפוק היצר המיני של החבורה הנלווית לזמר. לגולן יש דף פייסבוק שנקרא "אייל הגולן הזמר הלאומי וזמר העשור". בין היתר נכתב שם "ברכות ואיחולים לבביים לזמר הלאומי זמר העשור והזמר של המדינה לרגל זכייתו היום בטקס בכנסת 'פרס יקיר הזמר העברי' אייל שלנו גאווה לאומית!"

אין בכוונתי להיכנס לעומק הסיפור, עשו את זה לפניי טוב ממני, אבל תפקידי כמחנך הוא לתווך את המציאות לתלמידיי, לנסות להבין ביחד למה חברת הכנסת נאוה בוקר יזמה את הענקת אות יקיר הזמר העברי למי שבזמן ההחלטה על הענקת הפרס היתה כבר חקירה גלויה נגדו.

יתרה על כך, להטיל זרקור על ההשתלחות של רני רהב יח"צנו של גולן נגד אם שבתה נאנסה בגיל 14 ויזמה עצומת מחאה, ומה שהיה לרני רהב לומר לה זה "חרפה אמיתית. את הבעיות הכואבות שלך שמרי לעצמך" .

לפנק, בהסכמה מלאה, זמר לאומי, שמרי לעצמך את הבעיות שלך ו"חרפה". של מי החרפה? לפי רני רהב, של האמא. מילים מילים שמכסות על ניצול ציני ואכזרי של נערות תמימות על ידי גברים מבוגרים, או על ידי נערים בני גילן.

סיפור האונס של הילדה בת ה-11 הוא עוד מקרה שמזכיר את הסרט "התפוז המכני". כמחנך, ההתמודדות בכיתה עם התלמידים נראית כלא מורכבת, בגלל שיש כאן רוע מוחלט מול תמימות, כאשר לרוע של התלמידים מצטרף אביו של אחד התוקפים שאמר שזה היה "מעשה קונדס" של ילדים.

או, באופן מחריד בהרבה, האשמת הקורבן שמעולם לא נשמעה באופן כל כך ישיר וציני כפי שאמר אח של אחד מהתוקפים: "הם (משפחת הילדה) היו צריכים לבדוק ולראות שהבעיה נמצאת וחבויה בבת שלהם. אני לא חושב שהוא צריך לבקש סליחה, אבל חושב שיש בו המון חרטה בכל זאת… לדעתי זו או נימפומניה או שזאת באמת ילדה חולת נפש או שזאת ילדה שזה מה שראתה בבית" .

התלמידים מבינים לבד שנעשה כאן מעשה נורא. בהזדמנויות שונות גם מעבירים לתלמידים את המסר שהעברת סרטונים פוגעניים זאת עבירה על החוק. "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, מהווה הטרדה מינית."

המקרים היותר קשים לדיון בכיתה הם על ה"תחום האפור". הערות לתלמידות על מראן, לבושן, מתי הן מחמאות ומתי פגיעה? מהו "לבוש בלתי הולם" ומתי אסור למישהו להעיר למישהי על לבושה, האיפור שלה, צבע שיערה או כל ביטוי עצמי חיצוני אחר שלה (ספוילר- כמעט אף פעם…).

יש עוד המון מה לכתוב על נושא זה ומסגרת המקום הנוכחי לא מאפשרת הרחבה, אבל מה שהכי חשוב זה לדבר על הנושא בכיתה, ובבתים שלנו כהורים, מכיוון שהמחקרים מראים שככל שמדברים יותר בבית ובבית הספר על מיניות כך מצטמצמת התופעה של פגיעה מינית. במקרה הזה, המילים הנכונות יכולות לצמצם את היקף תופעת הפגיעות המיניות.

והכי חשוב: חכמים, היזהרו בלשונכם. "יבוא לך דינה" זה כבר לא מצחיק. "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא" גם פאסה. והטרדה ותקיפה מינית הן לא משחק חברה, אלא אלימות ותוקפנות.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

קיים היום ויכוח ציבורי סוער סביב תוצאות המלחמה מול איראן. מצד אחד נטען כי ישראל יצאה כשידה על העליונה, פגעה בתשתיות, החלישה את האויב, והחזירה לעצמה את ההרתעה.

מן הצד האחר נטען כי לא הושגו היעדים המוצהרים: לא חוסל האיום הגרעיני, המשטר נותר על כנו (ואולי אף הקצין), ולא חל שינוי מהותי במאזן הכוחות.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.

רס"ן אסף דגן ז"ל הוכר כחלל צה"ל שמת לאחר שירותו כתוצאה מפציעה מוסרית ופוסט-טראומה.

תנו רגע לביטוי הזה לחלחל למעמקי המצפון שלכם. אנחנו מכירים את הביטוי "נקיפות מצפון". אבל מהי פציעה מוסרית?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אחד המרשימים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית, לטעמי, הוא הסיפור על תיבת פנדורה.

המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שהאלים בראו את העולם ויישבו אותו בבעלי חיים ובבני אדם, כש"בני אדם" משמעו: גברים בלבד.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.