לעתים אני נתקל ביצירת אמנות או סרט, שיר או ספר, שמכים בי חזק בבטן וגורמים לי לזעזוע. את "גרניקה" הכרתי לראשונה רק כסטודנט להיסטוריה, ואני זוכר את ההלם למראה היצירה המפוארת. "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו" היו קו פרשת מים מבחינתי להפסקת הערצת הגבורה של סרטי המלחמה המטופשים ומלאי הפאתוס. והיה את הסרט "הנאשמים".

האימה אחזה אותי, כשבדומה לצופים האחרים בסרט רציתי להטיח את הראש בקיר מרוב תסכול למראה המעטפת של הרשע. האנסים עצמם, בוודאי, אבל גם חבריהם שצפו באונס ועודדו את מי שתקפו בפועל, ולא פחות מכך, "המדינה": חוקרי המשטרה והתובעים.

באותה השנה שבה יצא לאקרנים הסרט, 1988, התפרסמה פרשת האונס בשמרת. כרוניקה של מוות (נפש הנאנסת) ידועה מראש- אנסים זחוחים שמגובים בחברים שיודעים ושותקים, ובמקרה הספציפי הזה, הקיבוץ שנתן תמיכה לאנסים במקום לנאנסת.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" נאמר בקהלת. אחת לכמה זמן אנחנו מזדעזעים מסיפור חדש, סיפור נוסף עם אותם המאפיינים, אותם כוחות רשע שמאשימים את הקורבן: "מדובר בילדי טובים, לא נהרוס להם את העתיד", "היא מתנהגת באופן פרובוקטיבי, אז מה הפלא", "שלא תתלבש ככה", "זה היה בהסכמה" ועוד ועוד.

מעבר לעובדה שאני הורה לשלושה ילדים, אני מורה ומחנך מזה עשרים שנה, רוב השנים בחטיבה עליונה וחלק מהזמן גם בחטיבת ביניים. כפי שהורים דואגים לילדיהם, אני נמצא בחשש מתמיד שמרחף מעל לראש, שלא יקרה כלום לילדיי, לתלמידיי.

כמותקפים בוודאי, אבל לא פחות מכך, אם אחד מתלמידיי יתגלה כתוקף. הפחד הזה לא מנטרל אותי מעשייה, אבל הוא נטוע עמוק בתת מודע, נוכח בתודעה ומדרבן אותי לשוחח עם תלמידיי באופן הגלוי ביותר האפשרי על מהי מיניות בריאה, זוגיות ואהבה ושתקיפה מינית היא לא מין, אלא תקיפה.

לאחרונה אחזה אותי האימה שוב. כשצפיתי בתחקיר של תכנית המקור על אייל גולן, ובימים האחרונים כשהתפרסם סיפור האונס של הילדה בת ה-11. מעבר למאפיינים שחוזרים על עצמם כמו במקרים אחרים, הפעם התחדדה לי ביתר-שאת הסיבה למסובב: מילים שיוצרות מציאות.

"משחקי חברה" כונתה תופעת הסירסור בנערות צעירות וניצול של נערות תמימות לסיפוק צרכיהם של מבוגרים מהן בהרבה. לא היה פה שום משחק וזו לא הייתה פעילות חברתית. אבל כשזה המונח שמשתמשים בו, האם לא יצרנו את המקרה הבא?

גולן וחבריו, על פי העדויות, השתמשו במילה "לפנק" כשהמשמעות היא אחת: סיפוק היצר המיני של החבורה הנלווית לזמר. לגולן יש דף פייסבוק שנקרא "אייל הגולן הזמר הלאומי וזמר העשור". בין היתר נכתב שם "ברכות ואיחולים לבביים לזמר הלאומי זמר העשור והזמר של המדינה לרגל זכייתו היום בטקס בכנסת 'פרס יקיר הזמר העברי' אייל שלנו גאווה לאומית!"

אין בכוונתי להיכנס לעומק הסיפור, עשו את זה לפניי טוב ממני, אבל תפקידי כמחנך הוא לתווך את המציאות לתלמידיי, לנסות להבין ביחד למה חברת הכנסת נאוה בוקר יזמה את הענקת אות יקיר הזמר העברי למי שבזמן ההחלטה על הענקת הפרס היתה כבר חקירה גלויה נגדו.

יתרה על כך, להטיל זרקור על ההשתלחות של רני רהב יח"צנו של גולן נגד אם שבתה נאנסה בגיל 14 ויזמה עצומת מחאה, ומה שהיה לרני רהב לומר לה זה "חרפה אמיתית. את הבעיות הכואבות שלך שמרי לעצמך" .

לפנק, בהסכמה מלאה, זמר לאומי, שמרי לעצמך את הבעיות שלך ו"חרפה". של מי החרפה? לפי רני רהב, של האמא. מילים מילים שמכסות על ניצול ציני ואכזרי של נערות תמימות על ידי גברים מבוגרים, או על ידי נערים בני גילן.

סיפור האונס של הילדה בת ה-11 הוא עוד מקרה שמזכיר את הסרט "התפוז המכני". כמחנך, ההתמודדות בכיתה עם התלמידים נראית כלא מורכבת, בגלל שיש כאן רוע מוחלט מול תמימות, כאשר לרוע של התלמידים מצטרף אביו של אחד התוקפים שאמר שזה היה "מעשה קונדס" של ילדים.

או, באופן מחריד בהרבה, האשמת הקורבן שמעולם לא נשמעה באופן כל כך ישיר וציני כפי שאמר אח של אחד מהתוקפים: "הם (משפחת הילדה) היו צריכים לבדוק ולראות שהבעיה נמצאת וחבויה בבת שלהם. אני לא חושב שהוא צריך לבקש סליחה, אבל חושב שיש בו המון חרטה בכל זאת… לדעתי זו או נימפומניה או שזאת באמת ילדה חולת נפש או שזאת ילדה שזה מה שראתה בבית" .

התלמידים מבינים לבד שנעשה כאן מעשה נורא. בהזדמנויות שונות גם מעבירים לתלמידים את המסר שהעברת סרטונים פוגעניים זאת עבירה על החוק. "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, מהווה הטרדה מינית."

המקרים היותר קשים לדיון בכיתה הם על ה"תחום האפור". הערות לתלמידות על מראן, לבושן, מתי הן מחמאות ומתי פגיעה? מהו "לבוש בלתי הולם" ומתי אסור למישהו להעיר למישהי על לבושה, האיפור שלה, צבע שיערה או כל ביטוי עצמי חיצוני אחר שלה (ספוילר- כמעט אף פעם…).

יש עוד המון מה לכתוב על נושא זה ומסגרת המקום הנוכחי לא מאפשרת הרחבה, אבל מה שהכי חשוב זה לדבר על הנושא בכיתה, ובבתים שלנו כהורים, מכיוון שהמחקרים מראים שככל שמדברים יותר בבית ובבית הספר על מיניות כך מצטמצמת התופעה של פגיעה מינית. במקרה הזה, המילים הנכונות יכולות לצמצם את היקף תופעת הפגיעות המיניות.

והכי חשוב: חכמים, היזהרו בלשונכם. "יבוא לך דינה" זה כבר לא מצחיק. "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא" גם פאסה. והטרדה ותקיפה מינית הן לא משחק חברה, אלא אלימות ותוקפנות.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

"אני לא מספיק רזה", "לא מספיק שרירי", "רחוקה מהאידיאל" – אלו רק חלק מהאמירות הנפוצות שמהדהדות בקרב רבים בקהילה הלהט"בית, המשקפות את הלחץ החברתי הנרחב בנושא דימוי הגוף. חודש הגאווה השנה היה אמור להביא איתו צבעוניות, שמחה וחגיגה של נראות – אך המלחמה השאירה את כולם במרחבים המוגנים מאימת הטילים האיראניים.

גם בימים כתיקונם, ללא ההסתגרות במקלטים ובממ"דים שחווינו במלחמה מול איראן, ישנם רבדים פנימיים עמוקים של התמודדות עם דימוי גוף ומשקל, המשפיעים באופן משמעותי על הבריאות הנפשית והפיזית של הקהילה.

ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.

מתחילת השנה נרצחו בישראל 20 נשים על רקע של אלימות במשפחה. האלימות המשתוללת אינה פוסחת על נשים מאף קבוצה בישראל, ולרוצחים לא משנה גיל הקורבן, ההשתייכות החברתית או המיקום הגיאוגרפי.

אחת הנרצחות האחרונות היא קוותר זיתאווי בת ה-60 מאום אל-פחם, שנדקרה למוות בידי בנה. הוא ניסה לרצוח בדקירות גם את אשתו ההרה. בשבת לפניה נרצחה דניאלה יעקובוביץ', בת 67 מנהריה, שבנה דקר אותה למוות. כמה ימים לפני כן נרצחה ילנה גאלובסקי, בת 51 מבת ים, כשבן זוגה דקר אותה לעיני בתם והתאבד. הרשימה האיומה והמדממת הזו הולכת ומתארכת, שתיקת הרשויות רועמת וברור לכולנו שהרצח הבא הוא רק עניין של זמן.

עו"ד מרים זלקינד היא מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למנהל, בעלת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות במדיניות ציבורית.

שובל גל היא סטודנטית למשפטים במכללה למנהל, משתתפת בקליניקה למשפט ומגדר ומתנדבת במקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן.