לעתים אני נתקל ביצירת אמנות או סרט, שיר או ספר, שמכים בי חזק בבטן וגורמים לי לזעזוע. את "גרניקה" הכרתי לראשונה רק כסטודנט להיסטוריה, ואני זוכר את ההלם למראה היצירה המפוארת. "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו" היו קו פרשת מים מבחינתי להפסקת הערצת הגבורה של סרטי המלחמה המטופשים ומלאי הפאתוס. והיה את הסרט "הנאשמים".

האימה אחזה אותי, כשבדומה לצופים האחרים בסרט רציתי להטיח את הראש בקיר מרוב תסכול למראה המעטפת של הרשע. האנסים עצמם, בוודאי, אבל גם חבריהם שצפו באונס ועודדו את מי שתקפו בפועל, ולא פחות מכך, "המדינה": חוקרי המשטרה והתובעים.

באותה השנה שבה יצא לאקרנים הסרט, 1988, התפרסמה פרשת האונס בשמרת. כרוניקה של מוות (נפש הנאנסת) ידועה מראש- אנסים זחוחים שמגובים בחברים שיודעים ושותקים, ובמקרה הספציפי הזה, הקיבוץ שנתן תמיכה לאנסים במקום לנאנסת.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" נאמר בקהלת. אחת לכמה זמן אנחנו מזדעזעים מסיפור חדש, סיפור נוסף עם אותם המאפיינים, אותם כוחות רשע שמאשימים את הקורבן: "מדובר בילדי טובים, לא נהרוס להם את העתיד", "היא מתנהגת באופן פרובוקטיבי, אז מה הפלא", "שלא תתלבש ככה", "זה היה בהסכמה" ועוד ועוד.

מעבר לעובדה שאני הורה לשלושה ילדים, אני מורה ומחנך מזה עשרים שנה, רוב השנים בחטיבה עליונה וחלק מהזמן גם בחטיבת ביניים. כפי שהורים דואגים לילדיהם, אני נמצא בחשש מתמיד שמרחף מעל לראש, שלא יקרה כלום לילדיי, לתלמידיי.

כמותקפים בוודאי, אבל לא פחות מכך, אם אחד מתלמידיי יתגלה כתוקף. הפחד הזה לא מנטרל אותי מעשייה, אבל הוא נטוע עמוק בתת מודע, נוכח בתודעה ומדרבן אותי לשוחח עם תלמידיי באופן הגלוי ביותר האפשרי על מהי מיניות בריאה, זוגיות ואהבה ושתקיפה מינית היא לא מין, אלא תקיפה.

לאחרונה אחזה אותי האימה שוב. כשצפיתי בתחקיר של תכנית המקור על אייל גולן, ובימים האחרונים כשהתפרסם סיפור האונס של הילדה בת ה-11. מעבר למאפיינים שחוזרים על עצמם כמו במקרים אחרים, הפעם התחדדה לי ביתר-שאת הסיבה למסובב: מילים שיוצרות מציאות.

"משחקי חברה" כונתה תופעת הסירסור בנערות צעירות וניצול של נערות תמימות לסיפוק צרכיהם של מבוגרים מהן בהרבה. לא היה פה שום משחק וזו לא הייתה פעילות חברתית. אבל כשזה המונח שמשתמשים בו, האם לא יצרנו את המקרה הבא?

גולן וחבריו, על פי העדויות, השתמשו במילה "לפנק" כשהמשמעות היא אחת: סיפוק היצר המיני של החבורה הנלווית לזמר. לגולן יש דף פייסבוק שנקרא "אייל הגולן הזמר הלאומי וזמר העשור". בין היתר נכתב שם "ברכות ואיחולים לבביים לזמר הלאומי זמר העשור והזמר של המדינה לרגל זכייתו היום בטקס בכנסת 'פרס יקיר הזמר העברי' אייל שלנו גאווה לאומית!"

אין בכוונתי להיכנס לעומק הסיפור, עשו את זה לפניי טוב ממני, אבל תפקידי כמחנך הוא לתווך את המציאות לתלמידיי, לנסות להבין ביחד למה חברת הכנסת נאוה בוקר יזמה את הענקת אות יקיר הזמר העברי למי שבזמן ההחלטה על הענקת הפרס היתה כבר חקירה גלויה נגדו.

יתרה על כך, להטיל זרקור על ההשתלחות של רני רהב יח"צנו של גולן נגד אם שבתה נאנסה בגיל 14 ויזמה עצומת מחאה, ומה שהיה לרני רהב לומר לה זה "חרפה אמיתית. את הבעיות הכואבות שלך שמרי לעצמך" .

לפנק, בהסכמה מלאה, זמר לאומי, שמרי לעצמך את הבעיות שלך ו"חרפה". של מי החרפה? לפי רני רהב, של האמא. מילים מילים שמכסות על ניצול ציני ואכזרי של נערות תמימות על ידי גברים מבוגרים, או על ידי נערים בני גילן.

סיפור האונס של הילדה בת ה-11 הוא עוד מקרה שמזכיר את הסרט "התפוז המכני". כמחנך, ההתמודדות בכיתה עם התלמידים נראית כלא מורכבת, בגלל שיש כאן רוע מוחלט מול תמימות, כאשר לרוע של התלמידים מצטרף אביו של אחד התוקפים שאמר שזה היה "מעשה קונדס" של ילדים.

או, באופן מחריד בהרבה, האשמת הקורבן שמעולם לא נשמעה באופן כל כך ישיר וציני כפי שאמר אח של אחד מהתוקפים: "הם (משפחת הילדה) היו צריכים לבדוק ולראות שהבעיה נמצאת וחבויה בבת שלהם. אני לא חושב שהוא צריך לבקש סליחה, אבל חושב שיש בו המון חרטה בכל זאת… לדעתי זו או נימפומניה או שזאת באמת ילדה חולת נפש או שזאת ילדה שזה מה שראתה בבית" .

התלמידים מבינים לבד שנעשה כאן מעשה נורא. בהזדמנויות שונות גם מעבירים לתלמידים את המסר שהעברת סרטונים פוגעניים זאת עבירה על החוק. "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, מהווה הטרדה מינית."

המקרים היותר קשים לדיון בכיתה הם על ה"תחום האפור". הערות לתלמידות על מראן, לבושן, מתי הן מחמאות ומתי פגיעה? מהו "לבוש בלתי הולם" ומתי אסור למישהו להעיר למישהי על לבושה, האיפור שלה, צבע שיערה או כל ביטוי עצמי חיצוני אחר שלה (ספוילר- כמעט אף פעם…).

יש עוד המון מה לכתוב על נושא זה ומסגרת המקום הנוכחי לא מאפשרת הרחבה, אבל מה שהכי חשוב זה לדבר על הנושא בכיתה, ובבתים שלנו כהורים, מכיוון שהמחקרים מראים שככל שמדברים יותר בבית ובבית הספר על מיניות כך מצטמצמת התופעה של פגיעה מינית. במקרה הזה, המילים הנכונות יכולות לצמצם את היקף תופעת הפגיעות המיניות.

והכי חשוב: חכמים, היזהרו בלשונכם. "יבוא לך דינה" זה כבר לא מצחיק. "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא" גם פאסה. והטרדה ותקיפה מינית הן לא משחק חברה, אלא אלימות ותוקפנות.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. החברה לא פרסמה את תחשיביה ושיקוליה, אני עושה את הערכת המצב האישית שלי לפיכך, ומסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו.

כולנו רוצים לשלם פחות. ההיגיון בדרך-כלל אומר שלשלם פחות זה יותר טוב. זה עושה נעים בגב. במיוחד כשאתה יודע שיש בסביבה מחירים גבוהים יותר.

אבל אם כבר בהיגיון עוסקים אנו, ההיגיון גם אומר שריבוי ספקים מביא לתחרות ביניהם והתחרות מורידה את המחיר, וכך יש סיכוי שניהנה מהמחיר הכי נמוך שכלל הספקים יכולים לתת.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. מסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו

אבל כשהמחיר הופך לכזה שבסבירות גבוהה אין אף אחד מהספקים שבאמת יכול לעמוד בו ולתת שרות לאורך זמן,  גם לא אותו ספק שהציע אותו, ברור הוא שהמחיר נועד לרסק את כל האחרים ולהשכיב אותם לרצפה.

מי שמציע מחיר שלא הוא ולא אחרים יכולים לעמוד בו מאמין בדרך-כלל שיש לו יותר אוויר לנשימה, ומאמין שכאשר היריבים יתרסקו וייצאו מהתחרות וישאירו לו לבדו את הזירה, הוא כבר ידאג לגבות מחיר כזה שיפצה אותו על מחיר-המבצע ההוא.

לאיש מאתנו אין רצון לרסק את הספקים בשוק, כי ככל שיתמעטו הספקים הם יעלו מחירים – לא צריך קרטל בשביל זה, זה התהליך הכי טבעי – וסופו של דבר שנמצא שוב את עצמנו ב-1992, בימים שקניתי את הסלולרי הראשון שלי – שילמתי בימים ההם משהו כמו שקל לדקה של שיחה. אולי יותר.

30 ש"ח שאני משלם כיום לחודש הוא מחיר הוגן כלפיי ומשאיר שולי רווח צרים מאוד לספק. אני מקווה שבמחיר הזה הספק שלי יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שהמחיר הזה ישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, ואחרי שהללו ייצאו ממנה על אלונקה והמחיר יזנק לגבהים, כולנו נתחרט על כך.

אבל כבר יהיה מאוחר מדי – לא יישאר מי שיציע לנו מחיר זול יותר.

עכשיו אתם יכולים להכניס כאן את השיר של מרטין נימלר.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, המחיר יזנק לגבהים וכולנו נתחרט על כך

סלולרי כולנו צורכים – חלק מאתנו ברמה היסטרית, אחרים ברמה עוד יותר היסטרית. זהו מוצר צריכה בסיסי כיום.

אני יודע שבמדינה שבה ראש הממשלה סוחב עימו כמה תיקי חקירה, שמחאה יומיומית לא מזיזה ליועץ המשפטי למשפחה את הביצה, ושבה אשת ראש הממשלה זורקת לארץ חלה טרייה – אין זמן לדברים טריוויאליים כאלה.

מצד שני, אני חושש לעמוד שוב במצב, שבו אני שוקל אם אני יכול להרשות לעצמי להעלות את הפוסט הזה, כי אמצא את עצמי משלם לפי מילה, ולפי זמן אוויר, ולפי הקריזה של בעל-המניות, שהתעורר בבוקר, הרטיב את האצבע ברוק, ולפי כיוון הרוח קבע את המחיר.

כמו פעם.

וכמו שקורה, אגב, במחיר של כמעט כל מוצרי המזון שאנחנו קונים.

ותחשבו על זה.

סיכוי גדול שלא שמתם לב לכך, אבל אתמול עצר מגזר שלם את נשימתו. אישה המתגוררת בארצות הברית הובאה לקבורה בישראל. יחד עימה, באו לטקס הלוויה גם בני משפחתה הקרובים והרחוקים.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל לידם את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, דוד לאו, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם.

זאת על מנת להפעיל לחץ על בנה, אשר מעגן את אשתו למעלה מ-10 שנים (ובינתים הספיק להינשא לאישה אחרת בהיתר מיוחד של 100 רבנים) – למסור לה את גיטה ולאפשר לה לצאת לחופשי לאלתר.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם

מאז פורסמה החלטת הרב הראשי, ניתן האות, וציבורים שלמים במגזר הדתי והחרדי החלו בדיונים קדחתניים ברשתות החברתיות (כן, גם דוסים משתמשים מושבעים ברשתות החברתיות) על עצם הלגיטימיות של ההחלטה.

מצד אחד, עומד לנגד עינינו סבלה המתמשך והלא יתואר של אישה עגונה, שקשורה בקשר מעוות עם התוקפן המעגן שלה, בעלה. היא אינה יכולה להקים משפחה על פי רצונה, כל עוד היא איננה משוחררת לחופשי על ידי בעלה הנוכחי.

גם אלו מן המגזר שלא מרוצים מתפקוד בית הדין, הביעו תמיכה במהלך הנדיר הזה. שהרי יותר מעשר שנות סבל יכולות להיפסק ברגע אחד, בעקבות הצעד ה'אמיץ' ויוצא הדופן שנקט בית הדין. אשריו של בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען אישה עגונה – טענו המצדדים בהחלטה.

מנגד, טענו מבקרי ההחלטה: איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשיו של בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשים – חמורים ככל שיהיו – אשר לא נעשו על ידיהם?

איזה תוקף חוקי יש להחלטה המענישה קולקטיבית בני משפחה, ועוד בשעה רגישה וקשה כל כך? שלא לדבר על פגיעה בכבוד המת, אשר הוא ראשון במעלה מבחינת ההלכה.

הדיונים הסוערים לא פסחו על אף מגזר, והיוו תעסוקה הולמת לתקופת 'בין- הזמנים', בה בני הישיבות והאברכים יוצאים לחופשה מהלימוד.

דבר אחד טוב וחשוב יצא מהסערה אמש. סוגיית הנשים העגונות עלתה על השולחן בכל בית ובית במגזר, בצורתה המכוערת והברורה ביותר. פעולה שוות ערך לעשרות קמפיינים יקרים ומתוחכמים להעלאת מודעות לנושא. האמפתיה שהופגנה כלפי העגונה מצד כל גווני הקשת בציבור הדתי והחרדי, ראויה לציון.

אשרי בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען עגונה – טענו המצדדים בהחלטה. מנגד, טענו מבקריה, איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשי בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשיו?

אתם בטח שואלים מה החידוש הגדול בהבעת אמפתיה למצבה של העגונה. אמנם זה נראה אך טבעי, להביע הזדהות עם כאבה של אישה כבולה, הסובלת מאלימות, אך זהו אינו דבר של מה בכך.

הזדהות עם החלש והמדוכא, במיוחד עם הוא שייך למגדר הלא נכון, לא נפוצה במיוחד בעולמנו. לרוב, אנו נעדיף להזדהות עם החזק, ולהתחבר למקור הכוח והשררה.

לבסוף, הסכים המעגן לשחרר את אשתו וגופת אמו שוחררה לאלתר. אז הנה לכם מעט מהסיבות מדוע אני תומך בהחלטת בית הדין:

1

בראש ובראשונה, הרווחנו את שחרורה הקרב של העגונה.

2

בית הדין מתוייג כאקטיבי ואגרסיבי יותר מול מעגנים.

3

מעגנים פוטנציאלים ירתעו ממהלך שעלול לסבך אותם עם בני משפחתם.

4

המודעות לסבלן של העגונות התפשטה כאש בשדה קוצים. בתפילה ליום בו אנשים אלימים לא יוכלו להשתמש בכלים דתיים, קדושים מיסודם, כדי להתעלל באחרים.

צביקי פליישמן - חב"דניק מקרית מלאכי. חי היום בירושלים הקדושה. נשוי ואב ל-2, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מייסד 'לא תשתוק' . סמנכ"ל חקירות ב-JCW. אוהב את המקום שאני חי בו, ומשתדל להפוך אותו לטוב יותר.