"היא רצתה". כך הגיב אביו של אחד הנערים החשודים באונס הנערה בת 12.

המשפט המרעיל הזה חודר שוב ושוב למרחב בו חיים כולנו יחד – הפוגעים, הנפגעים וכל היתר העדים. אותה סביבה בה גדלות גם ילדות וצעירות שנפגעו. גם הן, כמונו, שומעות ומפנימות את ההסברים המעוותים הללו, שרובנו גדלנו עליהם.

"רצית את זה", "מגיע לך", אפילו טענות על חינוך לקוי – נאמרות כדי להפריך באחת את הטענה שמדובר באונס. טיעונים אלה נאמרים על ידי תוקפים אפילו במקרים קשים של גילוי עריות.

הם נאמרים כדי להצדיק פגיעה בילדים, ילדות, נערים ונערות. התוקף רוצה להצדיק את עצמו וכופה את עמדותיו, בין אם בשכנוע או דרך איום. אף נפגע לא יוכל להישאר אדיש לאמירות אלה והבלבול מתחיל לחלחל.

למשפט "היא רצתה" יש השפעה מיידית. אנחנו נדרכים, נרגעים ושוב מתבלבלים. כך גם הנפגעת – במקרה הזה נערה שרק מתחילה להיפרד משנות הילדות שלה ונאלצת לשמוע אותו.

האשמת הקורבן והמיתוסים האלה של פיתוי מוכרים גם לנפגעות עצמן. מרבית הילדים והילדות גדלו בחברה שכולנו גדלנו בה, והפנימו את אותן עמדות חברתיות.

נשים שעברו פגיעה מינית, מספרות על  תחושות של אשמה ובלבול. הספק שהפוגעים והחברה נטעו – מעלה לעיתים קרובות שאלות הנוגעות למידת שיתוף הפעולה של הקורבן ואחריותה לפגיעה. ספק שעולה גם כשהשומע *אינו מטיל בספק* את עצם קיומו של האונס, או את העובדה שמדובר בפגיעה מינית.

אם נסכים לעצור לרגע ולחשוב מה קורה לנו כשאנחנו שומעים משפטים כאלה, נבין, שהיכולת שלנו לגייס מחדש הסברים רציונליים ולהבין שמדובר בטיעון מופרך – לא מתרחשת בן רגע.

לוקח לנו זמן לחזור לעשתונות. מדובר במשפט שהופך את היוצרות. הקורבן כבר לא קורבן, זה אומר שגם הנער החביב הוא לא תוקף, והגבר הנורמטיבי שמדבר אלינו הוא לא אבא של אנס, לכאורה. איזו הקלה אדירה.

לא עברו ימים מאז ששמענו אבא אומר "היא רצתה" – והנה אנחנו נדרשים שוב להבין שעוד "ילדים טובים", מועמדים ליחידות נבחרות – אולי עשו רע, אולי אנסו. ומה קורה לנו עכשיו, כשאנחנו יודעים שגם הם – מ"טובי בנינו" – חשודים כי פגעו מינית?

רוני דניאל מבטא לצערנו תפיסה רווחת פה. הנערים, שהם העתיד שלנו, הם צעירים בעלי מיניות גברית בריאה ואין לכעוס עליהם. הם בעצם אלה שנפלו קורבן לפיתוי של צעירה שרצתה את זה. הוא לא היחיד שחושב כך. האחרים רק במקרה לא מקבלים את הבמה שהוא קיבל.

הרצון לתקוף את מהימנות הסיפור בוודאי קשור גם ברצון לשמור על הנערים, שדומים מדי לבנים שלנו, של חברינו. אנחנו לא רוצים לחשוב שהם מסוגלים לפגוע. זהו גם הרצון לשמור על הסדר החברתי הקיים. לפחד מהידיעה שיש רע בעולם, וזהו רוע שנערים צעירים יכולים לחולל אותו.

ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית ומחברת "טראומה והחלמה", כתבה לפני כמה עשורים על כך, שהחברה תמיד תרצה לעמוד לימין התוקף. הדבר פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות, לשמוע או לדבר על רוע.

מאז חלו שינויים. עברנו כבר את me too ונראה היה שהעולם השתנה. אבל מספיק משפט אחד, שמחזיק בתוכו את כל העמדות המוכרות והישנות של האשמת הקורבן, כדי שניווכח אחרת.

התוקף, כפי שהרמן מציינת, מעוניין להשכיח את שארע, והוא עושה ככל יכולתו לגרום לכך, כשהוא תוקף את אמינות הנפגעת. כאשר ההתקפה מגובה בערכים ואמונות חברתיות הקיימות, כולנו – כולל הנפגעים/ות – לא בהכרח נצליח לחשוב, ובוודאי לא להוכיח, אחרת.

תקיפה מינית מתקיפה את התודעה – ולא רק של הנפגעת. היא מתקיפה תודעה של חברה שלמה.

זה לא משנה שמקרי אונס ופגיעה מינית מתרחשים לעיתים קרובות, או שהסטטיסטיקה מעידה על כך שכל אשה שלישית נפגעת – עדין לא נתפוש אירועים אלה כחלק מהתנסות אנושית צפויה.

לכן כל המעורבים בפגיעה: התוקף, הקורבן והעדים – לא בהכרח יגדירו את המעשה כפגיעה.  וכך, כמו במעגל קסמים, שוב הנפגעת לא תהיה הקורבן, והתוקף יחזור להיות בן השכנים הנחמד, ואנחנו – אנחנו לא נאשים את עצמנו בכך שעמדנו מהצד ומהצג למראה זוועות.

אנחנו יודעים שתקיפה מינית, בעיקר בגיל צעיר, מתקיפה את התודעה ולא רק את הגוף. היכולת להמשיך ולדעת מה קרה מתערערת בעקבות פגיעה מינית, בוודאי כאשר התוקפים הם אנשים מוכרים, בני משפחה, או צעירים שרוצים את קרבתם.

במצב זה – ההבנה שהפוגע ביזה את הגבולות האישיים המגודרים המתקיימים דרך גבולות הגוף – לא בהכרח אפשרית לעיכול. כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם.

כדי לתאר חוויה זו, אשה צעירה השתמשה בדימוי של טיפת צבע החודרת למים – הם אף פעם לא יוכלו לחזור ולהיות צלולים כמקודם

אין לאף אחד מאתנו ספק, כי האפשרות לרצות קרבה מבלי שניפגע היא אחת מהאופציות האנושיות הכי מוכרות וטבעיות.אנחנו יודעים ובטוחים בכך כשאנחנו נמצאים במצב רגיל, לא דרוך, לא תחת מתקפה כל כך מאסיבית על התודעה.

אבל משהו משתבש כשאנחנו עדים לאונס אכזרי. אז אנחנו נתקשה מאד לזכור שהרצון לקשר ולקשר מיני הם טבעיים ולא חייבים להסתיים בפגיעה כלכך קשה.

רבות מנפגעות טראומה מינית בגיל צעיר, יתארו בלבול לגבי החלק שלהן בתקיפה. לא אחת נשמע נשים, הרואות בפגיעה תוצאה ישירה של הרצון שלהן בקירבה. קשה להסביר להן שהרצון לקירבה הוא הכרח התפתחותי, צורך אנושי וטבעי.

מבחינתן מדובר במשאלה מביישת ומסוכנת. הבושה מחזקת את הסוד שממילא קיים בתוך פגיעה. ההשתקה של הפוגע מחזקת את הנטייה לשתיקה שקיימת גם בה. 

כדי לסדר את הבלבול שעולה בעקבות הפגיעה, ניתנות תשובות של האשמה עצמית. לא סתם אחוזי הדיווח על פגיעה מינית עדיין נמוכים מאד, ואצל גברים שנפגעו נמוכים אפילו יותר.

כאשר יש הכחשה של טראומה, הקורבן נשארת לבד עם הבלבול ועם השאלות על מה שקרה לה. לבלבול הזה השלכות נפשיות קשות. לא רק שהיא תסבול מהשלכות פוסט טראומתיות – אותו כלא נפשי בו היא ממשיכה לחיות את הפגיעה כל פעם מחדש – היא גם תתקשה לקבל את מה שנדרש להחלמה. 

ומה שנדרש הוא היכולת לספר סיפור קוהרנטי וברור, כך שניתן יהיה לדעת מה שייך לעבר ומה קורה בהווה. יכולת זו נחסמת בהעדר הכרה לפגיעה. הטראומה מהווה קיטוע של רציפות וודאות החוויה, קיטוע הממשיך להתקיים בתוך הנפש.

כדי להחלים מטראומה – הנפגעת חייבת לקבל הכרה ותוקף למה שעברה, זה באחריות כל אחד מאיתנו לא להכחיש את הטראומה, לעשות סדר, ולעזור לצאת מהמקום הקפוא למקום חי ועכשווי.

דורית גורני, מתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, עובדת בקליניקה ברמת גן, מטפלת ןמדריכה בתחום של טראומה מינית. חברה ב"פסיכואקטיב" ובקבוצה הפורנזית של "הוועד נגד עינויים". עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הקימה יחידה לנפגעות טראומה מינית בביה"ח כפר שאול.

קיים היום ויכוח ציבורי סוער סביב תוצאות המלחמה מול איראן. מצד אחד נטען כי ישראל יצאה כשידה על העליונה, פגעה בתשתיות, החלישה את האויב, והחזירה לעצמה את ההרתעה.

מן הצד האחר נטען כי לא הושגו היעדים המוצהרים: לא חוסל האיום הגרעיני, המשטר נותר על כנו (ואולי אף הקצין), ולא חל שינוי מהותי במאזן הכוחות.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.

רס"ן אסף דגן ז"ל הוכר כחלל צה"ל שמת לאחר שירותו כתוצאה מפציעה מוסרית ופוסט-טראומה.

תנו רגע לביטוי הזה לחלחל למעמקי המצפון שלכם. אנחנו מכירים את הביטוי "נקיפות מצפון". אבל מהי פציעה מוסרית?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אחד המרשימים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית, לטעמי, הוא הסיפור על תיבת פנדורה.

המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שהאלים בראו את העולם ויישבו אותו בבעלי חיים ובבני אדם, כש"בני אדם" משמעו: גברים בלבד.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.