ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה קצה זה צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

כולנו יודעים שהמערכה העצימה נבלמה למשך שבועיים. זה היה צ'יקן גיים קלאסי, שני הצדדים איימו זה על זה, האחד בתחום האנרגיה והמב"א (מערך הבקרה האווירי) ויריבו בתחום הכלכלי.

האחד ימשיך להחזיק בשליטה במצרי הורמוז – גם אם יוסכם אחרת במסגרת המשא ומתן, היכולת של האיראנים לבלום כל תנועה במצרים האלה הרי נמצאת בידיה, וזה יישאר ככה. אפשר לפגוע בספינות גם כשנמצאים עשרה או עשרים קילומטרים מרוחקים מקו המים. הסוגיה הזאת לא קשה במיוחד לפתרון אם שני הצדדים ירצו להגיע להסדר.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

בימים אלה אמורות להיפתח באסלמבאד שבפקיסטן השיחות על ההסכם שיסיים את משבר איראן. מיקומה של פקיסטן כמתווכת מציבה את סין כמעצמה שמאחורי הקלעים, ולמעשה השיחות האמיתיות הן בין ארצות הברית לסין, לקראת ביקורו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בבייג'ין בקרוב.

יהא ההסדר אשר יהא, כאשר סין היא בצד שמביא את ההסדר, לסין יהיה מעמד טוב יותר במפרץ. אם זה יבוא בשיתוף פעולה עם פקיסטן, יתחזק הקשר בין סין לפקיסטן, וזה יחזק את הקשר של פקיסטן עם איראן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

הפסקת האש במלחמה מתקבלת במדינות המפרץ בתחושה אמביוולנטית. אומנם ישנה הקלה משום שההתקפות עליהן פסקו, השיט דרך הורמוז צפוי להתחדש בהדרגה והחשש מהסלמה רחבה פחת. אולם, מאחורי ההקלה מסתתרת תחושת החמצה עמוקה.

מנקודת מבטן של מדינות המפרץ, הן נכנסו למלחמה הזו בעל כורחן – והן אף יוצאות ממנה במצב אסטרטגי גרוע יותר מזה שבו היו לפניה.

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב