ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה קצה זה צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?

*  *  *

הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.

זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/

עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.

*  *  *

בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.

דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.

לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את "דוח המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית, המתמקד באוכלוסיית בני ה-65 ומעלה בישראל". הדוח מופק ומפורסם אחת לשנתיים, וזאת בהמשך להחלטת ממשלת ישראל 127 מיולי 2021: "מפת מדדים לאומיים להזדקנות מיטבית". משרדי הממשלה אמורים לאמץ את המפה שגובשה.

החלטת הממשלה הזו נובעת מההכרה של מדינת ישראל באתגר העומד מולה של הזדקנות האוכלוסייה והמשמעויות שלה על כלכלת ישראל, מערכת הבריאות, חוסן האוכלוסייה ועוד. זהו פרסומו השני של הדוח והוא מתייחס לשנת 2022.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן דליה ואלי הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.