יאמרו לכם: "מותר להפגין אבל מה שאתם עושים זו אנרכיה"? תענו להם שממשלה שלא נשמעת ליועצת המשפטית היא שמובילה לאנרכיה.

כשיגידו לכם שאתם לא מכבדים את תוצאות הבחירות תזכירו להם כיצד סירבו להכיר בלגיטימיות הממשלה הקודמת, החרימו את ועדות הכנסת וסירבו להכיר בבנט ובלפיד כראשי ממשלה והמשיכו להחזיק מנתניהו כשולט במדינה.

גילי מייזלר סיים לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות עברית. לאורך השנים עבד בעבודות שונות, בין היתר לימד בבתי ספר ובאוניברסיטה, ובהמשך פתח סטודיו להפקת וידאו, וערך והפיק פרויקטים רבים. בשנת 2009 השלים את חלום חייו לאחר שהפיק, ביים וערך את הסרט ״גחליליות״ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וישראל. בנוסף ביים וערך את הסרט ״שברים״. בשנים האחרונות הוא מנהל רשתות חברתיות.

הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם. לכאורה פעולה אנושית ומתבקשת, למעשה פעולה אמיצה, ולצערנו אף חתרנית במידת-מה, במציאות הישראלית המקוטבת.

הארת בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון מבקשת להביע סולידריות עם אזרחי לבנון בכלל ועם תושבי ביירות בפרט. במעשה זה משודר המסר הפשוט: איננו רואים בכולכם אויבים המבקשים לחסלנו, וליבנו עם כאבכם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מעניין היה להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לכל העולם את מעשהו של ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול ההתקוממות של ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו". זו אותה צביעות של ראש ממשלה שמתפאר מעל בימת האו"ם בישראל המתקדמת והמקדמת זכויות להט"ב, ובכנסת מנסה למנוע קידום חוק איסור המרה ומונע מלקדם חוק שיסדיר באופן הגון את אפשרות הפונדקאות לזוגות להט"בים.

אני מאלו המבקשים להכיל – ואולי אף לקבל, או לכל הפחות להבין – את האחר. בין אם הוא שייך לקבוצת מיעוט, או למצער פגוע מסיבה זו או אחרת, או אם מדובר ב"סתם" אנשים אחרים ושונים מהרוב הדומיננטי. עלינו ללמוד לחיות עם השונים מאיתנו – פשוט כך. ולא, זה לא באמת כל כך פשוט. זה מורכב, זה מסובך, אבל זה הכרחי.

אני לא בעניין של לטפוח לעצמי על השכם, ובוודאי שאני נמצא בחברת רבים: לי ברור שהאדם הלבנוני המצוי אינו מחבל חיזבאללה המבקש להורגנו. כן, יחד עם אלו החושבים כמוני, אנחנו גם אותם אנשים שסבורים שמרבית הפלסטינים הם אנושיים ופרטנרים לגיטימיים לחיים משותפים. ולא, אנחנו לא מרגישים כך בגלל שאנחנו חיים במדינת תל אביב, לא זה מה שהופך אותנו לכאלו.

האם זה עניין של "גדלות נפש"? כזו הנדרשת שתהיה לאדם על מנת שלא ימהר להכליל וישתדל להכיל את ה"אחר"? כיצד קורה שהקריאה והרצון הגלוי לקרב צדדים שונים או "מנוגדים" לקראת הידברות ולהכרה מתפרשת עבור אחרים ככניעה? כיצד הבעה של אמפתיה לכאב אצל אחרים משמעה הזדהות עם האויב ומעשה של בגידה?

אני מבקש כאן לשאול: לא ברור לכולנו שהקלישאות הבאות הן נכונות: שבאמת רב המשותף על המפריד? שהכאב הוא אותו כאב, ושהרצון לשלום של מרבית הציבור, בכל ציבור, הוא משותף? שמלחמות אינן גזירת גורל? לא ידוע לכולם ששבטים, עמים ומדינות עם סכסוכים ארוכים וכואבים ומדממים משלנו מצאו בסופו של דבר את הדרך הנכונה להסדר ופתרון? כי זו עובדה, זו אינה תמימות.

מעניין להיווכח בגאווה שהציפה את ישראל הרשמית, ששיתפה לעולם את מעשה ראש העיר חולדאי ואת היד המושטת לעזרה רפואית, מול התקוממות ה"בייס" ונציגיו בתקשורת ובבלפור. כבר אמרו את זה קודם לפני: "מן הצבועים תייראו"

כשקוראים את תגובתו של פייגלין לפיצוץ בנמל ביירות, או את תגובתם של איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' למחווה של הארת בניין העיריה בדגל לבנון, אפשר לתהות שאולי לא גדלות נפש חסרה להם, אלא שאולי משהו אחר נעדר כאן. אותו גן יהודי שכולם מדברים עליו, או התכונה היהודית הזו שלכאורה כולנו – היהודים – נולדנו איתה, המבקשת לראות גם במי שאינו דומה לנו – אנושי, גם אם הוא לא מאנשי שלומנו.

ציוץ של משה פייגלין על האסון בנמל ביירות

במדינה מתוקנת, הצבע הכתום היה צובע הערב את בניין עיריית תל אביב כתזכורת לגירוש מגוש קטיף.
במקום זה קיבלנו דגל של מדינת אויב.
עולם הפוך ראיתי.

— איילת שקד Ayelet Shaked (@Ayelet__Shaked) August 5, 2020

ובכלל, דומה ששקד, סמוטריץ' וחבריהם אינם חיים בישראל, אחרת היו מפסיקים לשלוף את המנטרה הקבועה של חז"ל הגורסת ש"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים". כי אם היו באמת מכירים את המציאות הישראלית כאן היו הם תוהים כיצד זה שכבר עשרות בשנים המדינה אינה מפסיקה להתאכזר על הרחמנים והחלשים ודווקא מעודדת את האכזרים.

גילי מייזלר סיים לימודי תואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללימודי תואר שני בספרות עברית. לאורך השנים עבד בעבודות שונות, בין היתר לימד בבתי ספר ובאוניברסיטה, ובהמשך פתח סטודיו להפקת וידאו, וערך והפיק פרויקטים רבים. בשנת 2009 השלים את חלום חייו לאחר שהפיק, ביים וערך את הסרט ״גחליליות״ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וישראל. בנוסף ביים וערך את הסרט ״שברים״. בשנים האחרונות הוא מנהל רשתות חברתיות.

מלחמת שאגת הארי בין ישראל לאיראן כבר מזמן חרגה מגבולותיה הצבאיים. הפגיעה ההדדית בתשתיות האנרגיה במפרץ הפרסי אינה רק מהלך טקטי בשדה הקרב. המלחמה הפכה לאירוע כלכלי גלובלי בעל השלכות ארוכות טווח.

גם אם הפסקת האש תחזיק, הנזק כבר נעשה: שדות גז ונפט, מתקני הפקה ותשתיות שינוע שנפגעו ידרשו שנים לשיקום. המשמעות ברורה: היצע האנרגיה העולמי מצטמצם, והמחיר עולה.

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.

קיים היום ויכוח ציבורי סוער סביב תוצאות המלחמה מול איראן. מצד אחד נטען כי ישראל יצאה כשידה על העליונה, פגעה בתשתיות, החלישה את האויב, והחזירה לעצמה את ההרתעה.

מן הצד האחר נטען כי לא הושגו היעדים המוצהרים: לא חוסל האיום הגרעיני, המשטר נותר על כנו (ואולי אף הקצין), ולא חל שינוי מהותי במאזן הכוחות.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.

רס"ן אסף דגן ז"ל הוכר כחלל צה"ל שמת לאחר שירותו כתוצאה מפציעה מוסרית ופוסט-טראומה.

תנו רגע לביטוי הזה לחלחל למעמקי המצפון שלכם. אנחנו מכירים את הביטוי "נקיפות מצפון". אבל מהי פציעה מוסרית?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.