יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס אבו מאזן הכריז לפני כשבועיים על בחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת (הפרלמנט) ולמועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף המחוקק של אש"ף). הבחירות יתקיימו בשטחים, בגדה וברצועת עזה ובשלבים במהלך חודשים מאי, יולי ואוגוסט. בפעם הקודמת שנערכו בחירות לפני 15 שנה (2006), הן הסתיימו באסון – השתלטות אלימה של חמאס על רצועת עזה ופילוג פנים-פלסטיני חמור הנמשך עד היום. מה נקודות המחלוקת והאם יש מקום לאופטימיות פלסטינית הפעם?

מהמילון הפוליטי הפלסטיני: אִנְקִסַאם, מֻצַאלַחַה

נזכיר שהצהרה דומה על עריכת בחירות פורסמה ע"י הרשות הפלסטינית ב-2009 ובוטלה לאחר 120 יום בלבד בשל היעדר הסכמה בין פתח וחמאס. הפילוג והנתק בין פתח בגדה המערבית לחמאס ברצועת עזה אירע בעקבות הבחירות ב-2006 שיזם אבו מאזן בשטחים. הוא הופתע מניצחון חמאס ולא יכול היה להשלים עם ההפסד ולהכיר בתוצאות.

בפעם הקודמת שנערכו בחירות לפני 15 שנה הן הסתיימו באסון – השתלטות אלימה של חמאס על רצועת עזה ופילוג פנים-פלסטיני חמור הנמשך עד היום. מה נקודות המחלוקת והאם יש מקום לאופטימיות פלסטינית הפעם?

אבו מאזן אמנם מינה את מנהיג חמאס אסמעאיל הנייה לראש ממשלה, אך רוקן את סמכויותיו והשאיר את כל מנגנוני הביצוע בידי הפתח. כעבור שנה פיטר אבו מאזן את הנייה ומינה את נאמנו סלאם פיאד. בתגובה ערך חמאס הפיכה צבאית אלימה ואכזרית בעזה ב-2007.

מאז סובלת החברה הפלסטינית מה"אנקסאם", מצב הפילוג. פתח מנהל את הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וחמאס שולט בעזה. כל ניסיונות ה"מֻצַאלַחַה" הפיוס נכשלו עד היום. המחלוקת העמוקה היא בענייני פנים וחוץ גם יחד.

הוויכוח העקרוני בענייני הפנים נסוב סביב טבעה של המדינה הפלסטינית. חמאס, כפלג של "האחים המוסלמים", מעוניין שמדינת פלסטין שתקום תהיה מבוססת על עקרונות דת האסלאם והשריעה (ההלכה המוסלמית). הפתח מאז היווסדו דוגל בעקרונות לאומיים סוציאליסטיים ומעוניין במדינה אזרחית עם חוקה חילונית.

גם בענייני חוץ המחלוקת קשה לגישור, בעיקר בנושא היחס לישראל והגבולות. חמאס אינו מכיר בישראל ורואה במאבק המזויין והג'יהאד (מלחמת הקודש) את הדרך היחידה להשגת היעד. אבו מאזן וארגונו פתח טוענים כי הם מעוניינים להמשיך את תהליך אוסלו, בו החל קודמו יאסר ערפאת, ולקיים מדינה עצמאית בשטחי 67' שבירתה במזרח ירושלים, תוך הכרה בישראל. אבו מאזן מתנגד למאבק אלים ודוגל במערכה במישור הפוליטי.

משבר כלכלי ופוליטי

הביקורת ברחוב הפלסטיני רבה גם על הפתח וגם על חמאס. המצב הכלכלי בגדה קשה וברצועה עוד יותר, והקורונה רק החמירה את המשבר. במישור המדיני, נדחקה הסוגיה הפלסטינית לשוליים, כאשר העולם הערבי עסוק בצרותיו.

הביקורת ברחוב הפלסטיני רבה גם על הפתח וגם על חמאס. המצב הכלכלי בגדה קשה וברצועה יותר, והקורונה החמירה את המשבר. במישור המדיני, נדחקה הסוגיה הפלסטינית לשוליים, כשהעולם הערבי עסוק בצרותיו

מצב זה בלט בעיקר מאז פרוץ המהפכות הערביות ב-2011 וביתר שאת בתקופת נשיאותו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. כזכור, אמר אבו מאזן על הנשיא טראמפ "יִחְ'רַבּ בֵּיתו", אחרי שהכיר בירושלים כבירת ישראל והפסיק את הסיוע לרשות הפלסטינית.

בתגובה הפסיק אבו מאזן את התאום הביטחוני עם ישראל, אך חידש אותו עם היבחרו של הנשיא החדש ג'ו ביידן, מתוך תקווה לשינוי. הפלסטינים קיבלו סטירת לחי נוספת בתהליך הנורמליזציה של האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו עם ישראל, שלא היה מותנה בחידוש המו"מ עם הפלסטינים.

חמאס וויתר לאחרונה על דרישתו לערוך את הבחירות לשלושת המוסדות (הנשיאות, הרשות המחוקקת ומל"פ) באותו הזמן, והסכים לדרישת הרשות לקיים בחירות הדרגתיות בשלושה חודשים. מטרת הפתח בהתעקשותו על תהליך מסוג זה, היא כנראה למנוע תוצאות דומות לבחירות של 2006 ולהשאיר את האופציה להפסיק את מהלכן במידה ויסתמן ניצחון חמאס.

ארגון הג'האד האסלאמי, האופוזיציה הפנימית של חמאס בעזה, עדיין לא החליט אם להשתתף בבחירות או להחרימן כבעבר. בניגוד לחמאס, שהוא גוף יחסית מאוחד, הפתח סובל כעת מפילוגים פנימיים. קיימת תחרות על ירושתו של אבו מאזן ויריבויות בין נציגים מצפון הגדה לדרומה ובין המנגנונים השונים (אזרחיים וצבאיים). היסוד המפלג את הפתח יותר מכל, הוא היריבות בין מחנהו של הנשיא עבאס ובין מתנגדיו תומכי מחמד דחלאן הגולה באמירויות.

חשש מניצחון חמאס

רבים מתומכי הרשות בשטחים מזהירים כי בחירות עלולות להשיג תוצאה הפוכה מהרצוי. לכאורה, בחירות דמוקרטיות ומוסכמות על כולם, אמורות להוביל להקמתו של שלטון אחד לגדה ולרצועה, שיסיים את הפילוג הפנים-פלסטיני ויוכל להיאבק ביעילות בזירה הבינלאומית להשגת עצמאות. אולם החשש העולה בתקשורת הפלסטינית בגדה, הוא שדווקא חמאס הוא שיזכה בבחירות.

לטענת פרשנים ערביים, ניצחון כזה יהווה תירוץ לצד הישראלי, במיוחד לימין שצפוי לנצח בבחירות בישראל, להתנער מכל ההסכמים עם הרשות ולקדם בנייה והתנחלות בשטחים. קיים גם חשש מוצדק מהאפשרות שאם ינצח פתח (האפשרות הסבירה פחות), חמאס לא יכיר בתוצאות ויטען לזיופים. אפילו אם הדרג המדיני בחמאס יסכים לשתף פעולה עם הפתח, הדבר לא יתקבל ע"י גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס שלא תסכים להניח את נשקה.

לטענת פרשנים ערביים, ניצחון לחמאס יהווה תירוץ לצד הישראלי, במיוחד לימין שצפוי לנצח בבחירות בישראל, להתנער מכל ההסכמים עם הרשות ולקדם בנייה והתנחלות בשטחים

הניסיון במזרח התיכון מלמד, ולא רק בבחירות הפלסטיניות ב-2006, כי דווקא השיטה הדמוקרטית היא שמאפשרת לתנועות אסלאמיות לתפוס את השלטון. בעקבות "האביב הערבי" עלו לשלטון שתי תנועות אסלאמיות, "הנהדה" (התחייה) בתוניסיה ב-2011 ו"החופש והצדק" של האחים המוסלמים במצרים ב-2012.

ישנן גם דוגמאות ישנות יותר, בהן ניצחון המפלגה האסלאמית בבחירות באלג'יריה ב-1991, שביטול תוצאותיהן הביא למלחמת אזרחים, וניצחון של מפלגת "הצדק והפיתוח" בראשותו של רג'פ ארדואן בבחירות בטורקיה ב-2002.

חששות ברשות הפלסטינית, גם במצרים ובישראל

במהלכו של תהליך אוסלו בשנות ה-90 עבדתי כמתורגמן בעיתון אמריקאי. בראיונות שערכנו בקרב פלסטינים ביהודה ושומרון, חזרו פלסטינים על אותם משפטים שוב ושוב: הרשות הפלסטינית אינה אלא גוף מושחת המדכא את העם הפלסטיני וגונב את כספו, ההנהגה שלה (כלומר הפתח) משתפת פעולה עם "האויב הציוני" ומסייעת לו לשלוט על הפלסטינים, מבלי להקים מדינה עצמאית. לעומת זאת, חמאס נתפסה כתנועה הדוגלת בערכים חיוביים מבחינת העם הפלסטיני, היא דוגלת בהשלטת חוקי האסלאם ואינה מוותרת על אף שעל מאדמתה של "פלסטין הכבושה".

יש להניח כי התדמית של שני הארגונים לא השתנתה רבות מאז, מלבד מספר מקרים בהם נחשפו שחיתויות גם בקרב מנהיגי חמאס, שמנהיגיהם נראו בתקשורת הערבית כשהם מבלים בבתי מלון יוקרתיים בקטאר ובטורקיה. אמנם הניסיון של 14 שנות שלטון חמאס בעזה אינו חיובי כלל והחיים ברצועה רק הידרדרו, אך חמאס מצליח בתעמולה שלו להטיל את האחריות למצב זה על גורמים חיצוניים: הפסקת הזרמת הכספים ע"י אבו מאזן, המצור הישראלי והסנקציות הבינלאומיות על חמאס.

כעת עומדים לבחור 2.8 מיליון פלסטינים בגדה וכשני מיליון ברצועה. התקווה בשטחים היא כי הפגנת הדמוקרטיה הפלסטינית תסייע לחידוש היחסים שנותקו עם ארה"ב ב-2017. השבוע נפגשים במצרים נציגי פתח וחמאס, ג'בריל רג'וב וצאלח אל-ערורי, בניסיון לגשר על הפערים בין הצדדים לקראת הבחירות.

אחת הסוגיות הנדונות נוגעת לשאלה מי יפקח על הבחירות, הרשות המשפטית ברמאללה או בעזה? בעיה נוספת היא התנגדותה הצפויה של ישראל לעריכת בחירות במזרח ירושלים בה חיים כ-300 אלף פלסטינים. לפי הערכות, ייתכן שהפתרון יהיה לקיים פיקוח חיצוני של מדינה באירופה. מצרים מעוניינת להיראות בעולם כנותנת החסות לבחירות, אך גם חוששת מניצחון חמאס, שעלולות להיות לו השלכות על מאבקו של המשטר במצרים נגד האחים המוסלמים.

מצרים מעוניינת להיראות בעולם כנותנת החסות לבחירות, אך גם חוששת מניצחון חמאס, שעלולות להיות לו השלכות על מאבקו של המשטר במצרים נגד האחים המוסלמים

ספק אם אחד הצדדים, פתח וחמאס, יהיה מוכן להשלים עם ניצחון הצד היריב. המשמעות של ניצחון חמאס, הסביר יותר, חמור מבחינתן של ישראל ומצרים. גם מבחינתה של הרשות הפלסטינית הדבר יהווה אסון.

על כן, יש המאשימים את אבו מאזן כי הוא לוקח הימור מיותר ומסוכן. כאמור, גם חמאס לא יוכל להשלים עם ניצחון פתח, שפרושו וויתור על שלטונו הצבאי בעזה, וויתור על המאבק המזויין בו הוא דבק מאז ייסודו ב-1987, הכרה בעיקרון שתי המדינות, והסכמה לניהול מו"מ עם "האויב הציוני".

על כן, הסכנה להידרדרות לעימות אלים נוסח הפיכת 2007, אם הבחירות אכן יתקיימו, בהחלט מציאותית. מכאן שהאופציה שהרשות הפלסטינית שוב תיסוג מהבחירות ותבטלן בתירוצים שונים תמיד מונחת על השולחן.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q