ג'ון לואיס, חבר הקונגרס ואביר זכויות האזרח, זכר עד אחרון ימיו את מסלול ההליכה מהחווה בה גדל בפּייק קאונטי שבאלבמה, לבית הספר דאנ'ס צ'אפל.
לילדים שחורים לא היו הסעות לבית הספר; ההליכה של לואיס, כ-800 מטרים, הייתה קצרה יחסית לקילומטרים רבים שנאלצו ללכת רבים מחבריו לכיתה. הם קיבלו את חינוכם בסביבה נפרדת מזו של הלבנים, חינוך נפרד וגם לא שוויוני.
בית הספר היה קטן, בנוי מעץ מסויד בלבן עם חלון גדול. הקיר הפנימי חצה את החלל לשני חדרים, שחוממו על ידי תנורי ברזל שבהם בערו עצים שאספו התלמידים מחורשה סמוכה. את המים הם שאבו ונשאו מבאר של חוואי במעלה הרחוב.
דאנ'ס צ'אפל היה אחד מכ-5,000 בתי הספר שנבנו ב-15 מדינות דרומיות בארה"ב בין השנים 1912 ל-1932. הפרויקט הזה היה פרי של שיתוף פעולה בין ג'וליוס רוזנוולד, בנו של מהגר יהודי מגרמניה ומגדולי הנדבנים בזמנו, לבין בּוּקר טי. וושינגטון, המחנך הנודע יליד וירג'יניה, ובן הדור הראשון למנהיגים אפריקאים-אמריקאים שהשתחררו מעבדות.
בשנים בהם פעלו, בתי הספר של פרויקט רוזנוולד חינכו שליש מהילדים השחורים בדרום הכפרי של ארצות הברית, כ-663,000 תלמידים. לואיס היה אחד מהם. בין האחרים היו גם הסופרת מאיה אנג'לו, פעיל זכויות האזרח מדגר ויילי אוורס, והמחזאי והבמאי ג'ורג' וולף.
מחקר שפורסם על ידי בנק פדרל ריזרב של שיקגו מצא כי היתרון החינוכי לו זכו תלמידי בית הספר רוזנוולד דרבן צעירים שחורים רבים לעבור לצפון ארה"ב, ואלה שנותרו בדרום נהנו משכר גבוה יותר בהשוואה לחבריהם שלא למדו בבית הספר.
בתי הספר של רוזנוולד נסגרו לפני כמה עשרות שנים, תהליך שהואץ על ידי פסיקת בית המשפט העליון משנת 1954 לפיה בתי ספר בהפרדה גזעית, שפעלו לפי דוקטרינת "נפרד אך שווה", היו "לא שוויוניים מטבעם" והפרו את סעיף ההגנה השווה של התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.
מתוך כ-10% מבתי הספר הנותרים, חלקם שינו את ייעודם והפכו למוזאונים או למרכזים קהילתיים, ואחרים פשוט נרקבו עם חלוף השנים. חלק קטן מהם עדיין מתפקד כבתי ספר.
אנדרו פיילר, צלם מאטלנטה, דור חמישי למשפחה יהודית בג'ורג'יה, בילה מספר שנים במסע ברחבי דרום ארצות הברית, כדי לתעד את מה שנותר מאותם בתי ספר. כעת, מתפרסמים הצילומים שלו בספר שנקרא "A Better Life for Their Children: Julius Rosenwald, Booker T. Washington, and the 4,978 Schools that Changed America" (חיים טובים יותר לילדיהם: ג'וליוס רוזנוולד, בוקר טי. וושינגטון ו-4,978 בתי הספר ששינו את אמריקה), שיצא החודש בהוצאת אוניברסיטת ג'ורג'יה. לואיס כתב את ההקדמה זמן קצר לפני שמת בגיל 80 ביולי שנה שעברה מסרטן הלבלב.
הספר, בן 136 עמודים ומכיל 85 תמונות בשחור לבן, הוא תוצר של שלוש וחצי שנות מחקר – ושל כ-40,000 קילומטרים של נסיעה. פיילר צילם 105 מהמבנים שהיו פעם בתי הספר של פרויקט רוזנוולד, לצד כמה מהגברים והנשים שחייהם השתנו בזכות החינוך שקיבלו בבתי הספר האלה.
"פשוט היה הכרחי שאשתף את הסיפורים הללו כחלק מהעשייה הזו, כך שכל תמונה מגיעה עם נרטיב שכתבתי", אמר פיילר בן ה-59. "זה ספר צילום, אבל הוא גם ספר של סיפורים".
רוזנוולד, שנולד בשנת 1862 ונפטר בשנת 1932, היה אחד הבעלים והנשיא של רשת חנויות הכלבו Sears, Roebuck & Co, המוכרת בשם "סירס". קטלוג הזמנות הדואר של הרשת היה ה"אמזון" של אותם ימים. כחבר בבית הכנסת "קהילת סיני" בשיקגו, הוא הושפע מתורת הצדק החברתי של הרב אמיל הירש, שגרס כי "נכסים כרוכים בחובות".
רוזנוולד האמין שיהודים צריכים להזדהות באופן ייחודי עם מצוקתם של האפריקאים-אמריקאים."הזוועות שנבעו מגזענות ואפליה חודרות לליבו של היהודי ביתר עוצמה מאשר לבני הגזע הלבן האחרים, בשל מאות שנות רדיפה שהיהודים סבלו ועדיין סובלים," אמר.
בשנת 1912, כשנתיים לאחר שקרא את האוטוביוגרפיה של וושינגטון "Up From Slavery", פגש רוזנוולד את מחבר הספר, ומייסד המכון התעשייתי Tuskegee Normal and Industrial Institute (שנקרא היום אוניברסיטת טסקגי). יחד הם יצאו לשנות את הנוף החינוכי של האזור.
רוזנוולד השקיע באופן אישי 4.3 מיליון דולר – יותר מ-80 מיליון דולר בערכים של היום – כדי לבנות את בתי הספר. לאורך השנים הגיע מימון נוסף, ביחסים משתנים, מהקהילה השחורה ומממשלות בשליטה לבנה.
הפילוסופיה הפילנתרופית של רוזנווד הייתה "תן בעודך בחיים". הפילוסופיה התבססה על האמונה כי קרן צריכה להוציא את כספיה בתקופת זמן קבועה מראש. לשם כך הוא קבע כי קרן רוזנוולד, שהוקמה בשנת 1917 כדי לתמוך בבתי הספר ובפרויקטים פילנתרופים אחרים שלו, תפסיק את פעילותה תוך 25 שנים מיום מותו.
עד שהקרן הפסיקה את פעילותה בשנת 1948, כ-70 מיליון דולר (שהם כ-700 מיליון דולר בערכים של היום) הושקעו לטובת בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות, ארגוני צדקה יהודים ומוסדות המשרתים את הקהילה השחורה.
עם מקבלי המלגות במימון רוזנוולד נמנים הזמרת מריאן אנדרסן; המשורר לנגסטון יוז; הסופרים ג'יימס בולדווין, ראלף אליסון וויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז; הדיפלומט ראלף באנץ'; הצלם גורדון פארקס; והרקדנית-כוריאוגרפית קתרין דנהאם.
הקרן מימנה גם את התביעה המשפטית של ה-NAACP, ארגון זכויות האזרח הוותיק בארצות הברית, שהובילה לפסיקה ההיסטורית של בית המשפט העליון בתיק "בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה" שהפכה לחוקי את הלימוד המשולב של לבנים ושחורים, וקבעה כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי בארה"ב היא בלתי חוקתית. פסיקה זו הייתה גם תחילת הסוף של עידן בתי הספר רוזנוולד.
למרות מאמצים שהושקעו לאחרונה לספר את סיפור בתי הספר רוזנוולד, ובהם גם הסרט התיעודי משנת 2015 "רוזנוולד", נותרו בתי הספר רוזנוולד בגדר פיסת היסטוריה אמריקנית נשכחת. וזה מה שמשך את פיילר לפרויקט.
פיילר שוחח עם ג'ין סיריאק, היסטוריונית של התרבות האפריקאית-אמריקאית, והיא פירטה את המאמצים שהשקיעה בשימור מה שנותר מרשת בתי הספר רוזנוולד.
כרכזת התוכניות האפריקאיות-אמריקאיות באגף השימור ההיסטורי של ג'ורגי'ה, סיריאק חיפשה את המבנים העתיקים ביותר בקהילות השחורות ב-159 המחוזות במדינה.
"במסע הזה אני אהיה בסופו של דבר זו שמשמרת את בתי הספר הנותרים (של רשת רוזנוולד) ותומכת בתיעוד הסיפורים רבי העוצמה שהם מספרים על הישגים אפריקנים אמריקנים בחינוך," היא כתבה בספרו של פיילר.
פיילר אמר שסיפור בתי הספר "זעזע" אותי".
"איך יתכן שמעולם לא שמעתי על בתי הספר רוזנוולד? עמודי התווך של הסיפור הזה – יהודים, הדרום, פרוגרסיבים, אקטיביסטים – אלה הם עמודי התווך של חיי", הוא אמר.
"יום אחד בשעות אחר הצהריים ישבתי ליד שולחן העבודה שלי באטלנטה וחיפשתי בגוגל 'בתי הספר רוזנוולד'. מהר מאד ראיתי שיש כמה ספרים שעוסקים בנושא, אך לא הייתה התייחסות חזותית מקיפה. וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות".
פיילר, יליד סוואנה, החל לצלם כשהיה בן 10 והחזיק מצלמת קודאק אינסטמטיק. התחביב הפך לשליחות.
"החל מאמצע שנת 2008, עברתי ארבע וחצי שנים קשות מאד – מותו של שותף לעסקים, אחי כמעט מת, קריסה בריאותית של אבי ולמעלה משלוש שנים של ניסיון להתפרנס מנדל"ן בתקופת המיתון הגדול", הוא אומר.
"יחד, החוויות האלה גרמו לי לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות בשארית חיי. אני עדיין מנהל את עסק הנדל"ן המשפחתי, אבל אני עושה את זה עכשיו במשרה חלקית".
ספרו הראשון, שהתפרסם בשנת 2015, היה "Without Regard to Sex, Race, or Color: The Past, Present, and Future of One Historically Black College" (ללא קשר למין, גזע או צבע: עבר, הווה ועתיד של מכללה שחורה היסטורית אחת) בהוצאת אוניברסיטת ג'ורג'יה. הספר היה למעשה סיור בכיתות ובמתקנים נטושים במכללת מוריס בראון באטלנטה. המכללה, בצידה המערבי של העיר, נחלצה לאחרונה מפשיטת רגל וכעת מבקשת לקבל הסמכה מחודשת.
עבודתו האחרונה של פיילר מושפעת אומנותית מההיסטוריה המוקדמת של בתי הספר רוזנוולד, ובמיוחד מפרויקט פיילוט שנבנה ליד טסקגי.
"וושינגטון שלח לרוזנוולד תמונות של הילדים והמורים שהתכנסו והצטלמו בגאווה על רקע בתי הספר החדשים שלהם", סיפר פיילר. "התמונות האלה ריגשו מאד את רוזנוולד ותרמו לתמיכתו בהרחבת התוכנית. צילום תמונות כאלה הפך נפוץ, והן מהוות אלמנט חזותי בולט בהיסטוריה של התוכנית".
פיילר בדרך כלל עובד בצבע, "אבל חשבתי שההיסטוריה הזו כל כך משכנעת שהחלטתי לעשות מחווה לאותן תמונות היסטוריות ולצלם את כל תמונות בתי הספר רוזנוולד בשחור לבן ובמצג אופקי", הוא אומר.
פיילר מקווה שהספר שלו יוכל להוסיף לצעדים שכבר ננקטו לשימור זיכרון רוזנוולד. בשנת 2002 העניקה הקרן הלאומית לשימור היסטורי לבתי הספר רוזנוולד מעמד של "אוצר לאומי", מה שמיקם אותם ברשימת המקומות הנמצאים בסכנת הכחדה, ומזכה אותם בסיוע "כדי לעזור בהצלת הסמלים של אדריכלות פרוגרסיבית לשימוש קהילתי".
ב-13 בינואר השנה, שבוע לפני שעזב את הבית הלבן, חתם הנשיא דונלד טראמפ על חוק "ג'וליוס רוזנוולד ובתי הספר רוזנוולד 2020", המורה למשרד הפנים לחקור את אתרי בתי הספר לשעבר לצורך שימורם. זהו צעד ראשון לקראת יצירת פארק לאומי רב-מדינתי, שיכלול כמה מבתי הספר ששרדו ומרכז מבקרים בשיקגו. התומכים טוענים שזה יהיה הפארק הלאומי הראשון שיוקם לכבודו של יהודי אמריקאי.
האגודה האמריקאית יהודית לשימור היסטורי הקימה סמנים המכירים בתפקיד שמילא הפילנתרופ היהודי באוניברסיטת טסקגי באלבמה, ובאתרי בתי הספר רוזנוולד בוורנטון וברקטורטאון, שניהם במדינת וירג'יניה.
חזונם המשותף של רוזנוולד ו-וושינגטון שינה את הנוף החינוכי של דרום ארה"ב והרחיב את האופקים לדורות של תלמידים. זה בדיוק מה שקרה בבית הספר דאנ'ס צ'אפל, שם אהב ג'ון לואיס הצעיר לקרוא ביוגרפיות, ושם למד "שיש אנשים שחורים שהטביעו את חותמם על העולם", כפי שכתב בהקדמה לספרו של פייר, "A Better Life for Their Children".
המבנה עצמו היה אולי בסיסי בעיצובו, וחסר שירותים ונוחות, אבל כפי שזכר לואיס: "זה היה יפה, וזה היה בית הספר שלנו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו