לפני כמה ימים, בבית קפה במודיעין, אדם אחד התקשר למשטרה כדי להתלונן על כיפה של אדם אחר. שוטרים הגיעו, אמרו לחובש הכיפה שהוא חשוד בהסתה, עצרו אותו, החזיקו אותו בתא, ובסוף שחררו אותו אחרי שגזרו את דגל פלסטין מהכיפה שלו.

זה הסיפור של אלכס סינקלייר, שכיפתו נשאה דגל ישראלי לצד דגל פלסטיני. כבר נכתב על האירוע, ובצדק, בלשון של זעם והשוואות היסטוריות, מבט שמופנה אל השר, אל המשטרה.

אבל מוקד המקרה אינו רק שם. הוא גם בבית הקפה: באיש שהתקשר ובשוטרת שלקחה את המספריים.

זה הסיפור של סינקלייר שכיפתו נשאה דגל ישראלי לצד דגל פלסטיני. כבר נכתב על האירוע, ובצדק, במבט שמופנה אל השר והמשטרה. אך מוקד המקרה הוא גם באיש שהתקשר ובשוטרת עם המספריים

כי אם נעצור רגע לחשוב על מה שהם עשו, לא על מה שסינקלייר חשב או הרגיש, אלא עליהם, נראה משהו שקשה לעכל. האיש בבית הקפה לא חשב שהוא עושה מעשה קיצוני. הוא חשב שהוא אזרח טוב שמדווח על עבירה. השוטרת שגזרה את הכיפה לא חשבה שהיא משחיתה רכוש פרטי או פוגעת בחפץ דתי. היא חשבה שהיא פותרת בעיה. כל אחד מהם פעל בתוך עולם פנימי שבו המעשה היה הגיוני. וזו בדיוק הנקודה.

יש סוג של רידוד שיח שמייצר רגעים דרמטיים: צעקות, הכרזות בכנסת, סרטונים שעוברים ברשת. אבל יש סוג אחר, שקט יותר, שעובד אחרת. הוא לא מייצר אנשים אלימים. הוא מייצר אנשים שלא רואים בעיה.

אזרח שקורא למשטרה על דגל בכיפה, מבלי לעצור לרגע ולתהות "רגע, האם זה באמת נדרש? האם זו עבירה?" אינו רואה עצמו קיצוני. הוא מישהו שהשיח שמסביבו לימד אותו שזה בסדר. ושוטרת ששולפת מספריים על כיפה של אזרח, מבלי לעצור לרגע ולשאול את עצמה "האם זה מה שאמורים לעשות פה?" גם היא אינה רואה עצמה קיצונית. היא פועלת בתוך מערכת שבה השר לביטחון לאומי טשטש את הגבול בין החוק לבין רצונו.

אין בחוק איסור גורף על הצגת דגל פלסטיני, יש סמכויות שיטור מצומצמות בנסיבות מסוימות, אבל השר הרחיב את האכיפה הרבה מעבר למה שהחוק מאפשר. וזה הופך את השאלה הפנימית שעליה לשאול, "האם זה חוקי?" לכזו שלא בהכרח צצה במחשבתה.

האיש בבית הקפה לא חשב שהוא עושה מעשה קיצוני, אלא שהוא אזרח טוב שמדווח על עבירה. השוטרת שגזרה את הכיפה לא חשבה שהיא משחיתה רכוש פרטי או פוגעת בחפץ דתי, אלא שהיא פותרת בעיה

מה שקורה כאן אינו אלימות פתאומית, כי אם עייפות מצטברת של גבולות. כל פעם שמישהו הקורא לאחר "בוגד" לא נתקל בהתנגדות, הגבול נשחק קצת. כל פעם שעיתונאי אשר מדווח על המתרחש מואשם בחבלה במורל הלאומי, הגבול נשחק קצת. כל פעם שמחאה אזרחית מסומנת כאיום ביטחוני, הגבול נשחק קצת.

כל פעם שדמוקרטיה נדחקת לטובת "ביטחון" בלי להגדיר מה זה אומר, הגבול נשחק קצת. ואז, יום אחד, מישהו רואה כיפה בבית קפה ומרים טלפון, ושוטרת לוקחת מספריים, ואיש מהם לא חושב שמשהו חריג קורה.

חוקרת השיח רות וודאק תיארה תהליך כזה כנורמליזציה תקשורתית, שבה פרובוקציות חוזרות מתקבלות בשתיקה של גורמים מרכזיים והופכות לחלק מהשיח המקובל.

אבל יש כאן עוד מהלך, מעבר לשחיקה. המילים גם ממסגרות. אותם אנשים שממוסגרים במקום אחד כ"אזרחים שמוחים", ממוסגרים במקום אחר כ"אנרכיסטים". במקום אחד הם "פעילי שלום", במקום אחר "אויבים מבית". זו לא רק בחירה במילים שונות. זה יצירת מציאויות מקבילות, פירוק של קרקע משותפת ואובדן היכולת להתווכח.

אותם אנשים שממוסגרים במקום אחד כ"אזרחים שמוחים", ממוסגרים במקום אחר כ"אנרכיסטים". במקום אחד הם "פעילי שלום", במקום אחר "אויבים מבית". זו לא רק בחירה במילים שונות. זה יצירת מציאויות מקבילות

אחת מהמציאויות האלה ראתה בכיפה של סינקלייר הסתה. אבל הדגל הפלסטיני על הכיפה לא היה הסתה. הוא היה הכרה. הכרה בכך שיש פה עוד עם, בני אדם, שגם חיים על הקרקע הזו, ושגם להם יש זיקה אליה.

זו עמדה לגיטימית. זה שהיא הפכה למסוכנת מספיק כדי להזעיק משטרה אומר משהו לא על סינקלייר, אלא על המרחב הציבורי שלנו. כי דמוקרטיה אינה רק מערכת שלטון. היא יכולת לזהות עמדה או דעה גם כשלא מסכימים איתה, ולהתווכח איתה במילים ולא להסיר אותה במספריים.

קרל פופר, שניסח את פרדוקס הסובלנות, הדגיש שיש להעדיף התמודדות עם דעות לא-סובלניות בוויכוח רציונלי, ושהדיכוי מוצדק רק כאשר הן מסרבות לוויכוח. ברגע שהיכולת לזהות עמדה כעמדה מצטמצמת, וכל מה ש"מחוץ לקבוצה" נקרא כמשהו שיש להסיר, נשאר השלד של דמוקרטיה בלי הגוף.

הפגיעה ברכוש הפרטי במקרה הזה אינה זוטא. היא העיקר. כי כשמדינה, דרך עובדיה, בשליחותה, מרשה לעצמה לחתוך פיזית את רכושו של אזרח על בסיס טעם ולא חוק, היא חצתה גבול שאין לחזור ממנו בקלות. לא משום שהפגיעה ברכוש כשלעצמה היא הנורא ביותר שיכול לקרות. אלא משום שהיא מסמנת מה כבר אפשרי. מה שאתמול דרש הצדקה, היום נעשה בלי לחשוב פעמיים. וזה מה שצריך להפחיד.

זה שהעמדה של סינקלייר הפכה מסוכנת מספיק כדי להזעיק משטרה, אומר משהו על המרחב הציבורי. דמוקרטיה היא גם יכולת לזהות דעה אף אם חולקים עליה, ולהתווכח איתה במילים במקום להסיר אותה במספריים

האזרח הטוב שמדווח, השוטרת האחראית עם המספריים, אלה אנשים רגילים שפעלו בתוך עולם שבו המעשה שלהם נראה להם הגיוני. השאלה היא איך הגענו למקום שבו זה נראה להם הגיוני ואיך עוצרים את זה, לפני שזה נראה הגיוני גם לנו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.