הי ליאת, אני חושבת עליך וקוראת את מה שאת כותבת בפייסבוק ומהססת איך לפנות אליך. אז בעדינות המתבקשת, אשאל: האם תרצי לדבר איתי למדור שלי? מה את אומרת?

הי תמר, אני מבינה את ההיסוס ושמחה שהעזת. את יודעת, הרבה אנשים מהססים לגשת. שכול נראה מהצד כל כך מפחיד ונורא (טוב נו, הוא באמת נורא) אבל דווקא החשש לפנות, מייצר תחושה של בידוד (שכול הוא מקום בודד). אנשים כאילו מפחדים ממני, אבל כשאת פונה – את משמחת אותי ועוזרת לי להפיל את המחיצה בין שכולים ללא שכולים. תודה שהעזת.

* * *

היא בת 50, גרה בטבעון. אמא של איתי ז"ל (21) שנהרג בעזה בתחילת נובמבר 2023, ושל מיקה (19). עבדה בהייטק כאשת תוכנה ועזבה לאחרונה. אישה כותבת. נפגשנו בתל אביב.

מה שלומך?
"זאת השאלה האסורה".

למה?
"אסור לשאול שכולים טריים מה שלומם. יש מעין חוזה לא כתוב: לא שואלים אותי מה שלומי כי מה אענה? התשובה תהיה ארוכה. מאמר. בהתחלה הייתי עונה, ככה וככה. אחר כך הייתי עונה, עכשיו אני בסדר, או: היום אני לא משהו. ואז הבנתי שלא שואלים שכולים מה שלומם אלא אם יש לשואל זמן לשבת ולהקשיב לתשובה".

ובכן, יש לי זמן. ואני רוצה להקשיב לתשובה.
"שלומי יכול להשתנות משעה לשעה ואני חושבת שהשינוי בתחושה נעוץ בשני דברים: האחד, טריגרים. דברים קטנים שתופסים אותך פתאום. שיר כלשהו, לפתוח את המקרר ולראות משהו שאיתי אהב, תמונה, ריח, חלומות, לראות מישהו שדומה לו, לנסוע ברכבת ולראות חיילים חוזרים הביתה, או חייל שנפרד מאמא שלו בתחנה. כל דבר כזה יכול לזרוק אותי לכמה שעות ואז אני צריכה להתרומם.

"דברים קטנים תופסים אותך פתאום. שיר כלשהו, לפתוח את המקרר ולראות משהו שאיתי אהב, תמונה, ריח, חלומות, לראות מישהו שדומה לו, לראות חיילים חוזרים הביתה, או חייל שנפרד מאמא שלו בתחנה"

איתי סעדון ז"ל בקרב בצפון רצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023 (צילום: באדיבות המשפחה)

"הדבר השני הוא גלי שכול. המטפלת שלי, שהיא שכולה בעצמה, הכינה אותי שככה שכול מתנהג. את יכולה לקום בבוקר ורע לך. מה השתנה מאתמול? כלום. איתי היה מת גם אתמול. אז למה דווקא עכשיו?

"אני לומדת לזהות מתי מגיע גל, לקבל אותו ולעשות פעולות קטנות כדי לא לשקוע לגמרי, כמו לקום להכין לעצמי כוס תה, לצאת החוצה לסיבוב. דברים קטנים. ויש עוד פקטור שמשפיע על שלומי והוא כלכלת אנרגיה. כי האנרגיה שלי מאוד מוגבלת".

"אני לומדת לזהות מתי מגיע גל, לקבל אותו ולעשות פעולות קטנות כדי לא לשקוע לגמרי, כמו לקום להכין לעצמי כוס תה, לצאת החוצה לסיבוב. דברים קטנים"

יש איזה פחד להישיר מבט אל השכול. פחד קמאי, שאולי זה מדבק.
"נכון. הפחד הכי גדול בעולם הוא לאבד את הילד שלך. חבר מהעבודה איבד את הבן שלו בשבעה באוקטובר בלחימה בכפר עזה. שלושה שבועות אחר כך התקשרתי לשאול מה שלומו. איתי כבר היה בשטחי הכינוס על הגבול, שבועיים לפני שחרור.

"ואז החבר אמר לי, לאימהות כמוך אסור לדבר איתי. אמרתי, דווקא עוזר לי לדבר איתך כי אני רואה שאפשר להמשיך לחיות. שבוע אחרי אותה שיחה, איתי נהרג.

"כשהחלו להזמין אותי להרצאות, שאלתי אנשים, למה אתם רוצים לבוא ביום חמישי בערב להקשיב לאמא שכולה טרייה? ואז הבנתי שהמפגש עמי מפיל איזו מחיצה. מאפשר לגעת בפחד הזה מבלי להישרף, מבלי להיכוות. מגיעים גם הורים שכולים טריים וותיקים, ואומרים לי: את נותנת מילים לתחושות שאנחנו מרגישים כבר שנים ולא ידענו להסביר".

זה כוחה הגדול של שיחה כנה וחשופה. זו גם אחת הסגולות הגדולות של  הכתיבה ובכלל, של יצירה. לבנות גשר. להפגיש אנשים עם עצמם.
"ואולי גם נותן תקווה? הנה, יש חיים. נכון, הם לא פשוטים אבל יש חיים. באחת ההרצאות ניגשה אלי אישה שהבן שלה נמצא בעזה וסיפרה שהיא בחרדה נוראית אבל כשהיא מסתכלת עליי, היא יודעת שאם יקרה לה משהו כזה היא תוכל להיעזר במילים שלי. דווקא אני הייתי הדמות שהיא שאבה ממנה כוח.

"שכול הוא דבר שהרבה אנשים לא יכולים לשאת. עוברים למדרכה ממול. לא יודעים מה להגיד כי אולי יגידו מילה לא במקום. שכול הוא מקום בודד. הוא בודד אפילו בין שכולים כי עד כמה שנוצרו קשרים, בסוף היום אני הולכת לישון עם האבל הפרטי שלי על הילד הפרטי שלי, שעדיין לא מובן לי עצמי.

"שכול הוא מקום בודד. הוא בודד אפילו בין שכולים כי עד כמה שנוצרו קשרים, בסוף היום אני הולכת לישון עם האבל הפרטי שלי על הילד הפרטי שלי, שעדיין לא מובן לי עצמי"

"זאת הסיבה שבגללה עזבתי את העבודה לפני שלושה חודשים. אחרי השלושים לאיתי, חזרתי לשמונים אחוז משרה ולא הצלחתי לתפקד. מבחינת מקום העבודה הייתי בסדר גמור אבל לא מבחינתי. הרגשתי נכה. פעולות שתקתקתי בלי בעיה לפני שהוא נהרג, גזלו ממני מאמץ לא הגיוני. לאט-לאט אני מבינה שלא איבדתי רק את איתי, אלא גם חלקים בעצמי – ואני לא יודעת אם הם אבדו לעד והאם יחזרו יום אחד, אחרי שיעברו טרנספורמציה. גם על זה יש אבל.

"למשל, מאוד אהבתי לרקוד. עודד, בן הזוג שלי, הציע מפעם לפעם שנצא לרקוד וכל הזמן אמרתי, עוד לא. עד שיום אחד אמרתי, בוא ננסה. יצאנו למסיבת ריקודים, עמדתי על הרחבה ולא הצלחתי לזוז. הרגשתי שיש לי משקולת בגוף.

"נזכרתי שכמה חודשים קודם פגשתי אב ששכל את בנו לפני 13 שנה. שאלתי אותו אם הוא חזר לחיות והוא אמר, כן, אבל לא חזרתי לרקוד ריקודי עם. אני לא מצליח. ואני זוכרת שכבר אז זה הבהיל אותי. וככה, בעודי עומדת על הרחבה, צעקתי בתוכי, אני לא מוכנה! וכבר התחילו דמעות.

ליאת שדה סעדון עם בנה איתי ז"ל בצעירותו (צילום: באדיבות המשפחה)

"ואז הרגשתי שאיתי בא. והוא אמר לי, אמא, את זוכרת כמה אהבתי לרקוד? עכשיו אין לי גוף לרקוד אבל אני יכול להשתמש בגוף שלך. והרגשתי שהוא נכנס אלי והתחלתי לרקוד כמו שהוא היה רוקד וזה שחרר אותי כי פתאום זו לא הייתי אני, אלא הוא. וככה רקדנו וזה היה אושר גדול והוא היה שמח בתוך הגוף שלי ואחרי כמה דקות הוא אמר, יאללה, מפה את יכולה לבד.

"ואז הרגשתי שאיתי בא. והוא אמר לי, אמא, את זוכרת כמה אהבתי לרקוד? עכשיו אין לי גוף לרקוד אבל אני יכול להשתמש בגוף שלך. והרגשתי שהוא נכנס אלי והתחלתי לרקוד כמו שהוא היה רוקד וזה שחרר אותי"

מאז שאיתי נהרג, כתבת בעמוד הפייסבוק שלך מעין "יומן שכול" חשוף ויפה וכואב. קראתי בו מבעד לחרכים בין האצבעות ומצד שני, לא יכולתי להפסיק לקרוא. הרגשתי שאני חייבת לך לפחות את זה והכתיבה שלך סחפה אותי.
"מוות הוא מעיין נובע של יצירה. מהרגע שאיתי נהרג, הנביעה היצירתית לא פוסקת. אני כל הזמן כותבת, לא רק בפייסבוק ולא רק לעצמי. כתבתי סיפור לתחרות הסיפור הקצרצר הבינלאומית, שמתקיימת במסגרת "סדנאות הבית" ו"תוכנית האיגוד האירופי לכתיבה יוצרת EACWP" ומשתתפים בה כותבים מרחבי אירופה. הסיפור יצר הד גדול בקרב הקהל הישראלי בארץ ובחו"ל ותורגם ל-20 שפות".

שלוש דמויות דופקות על דלתי. מודיעים שחייל נהרג. שואלים אם אנחנו רוצים להיפרד מהחייל ואני לא מבינה את השאלה. אנחנו נוסעים למקום שבו נפרדים מחיילים מתים. גוף שוכב בתוך ארון עץ עטוף בדגל. אין אף אחד בתוך הגוף הזה ואני לא יודעת איך להיפרד.

אנחנו חוזרים הביתה, אני מנסה לישון. הילד שלי יושב בסלון, המדים שלו מאובקים. הדאגה העמוקה מאז נכנס לעזה התחלפה בתחושה שאין לה מילה. אתה עייף? אני שואלת, והוא לוחש: את לא צריכה לדאוג יותר אמא, בשבילי המלחמה נגמרה.

איתי סעדון ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"לא מזמן התפרסם סיפור שלי באסופה שנקראת "אינני באף מקום אחר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כל הכותבים הם נפגעי המלחמה, מפונים או שכולים. המטרה הייתה לייצר מרחב לכתיבה, והוצאה לאור של האסופה".

אני מזיזה את מחוגי הזמן עוד לאחור, להתרחק מהידיעה המרה, עוצרת אותם על זיכרון מתוק, הנה אבא על השטיח, ידיך הזעירות טמונות חזק בכפות ידיו הגדולות, החזה הקטן שלך נשען על כפות רגליו החזקות והוא מניף אותך גבוה, א–ווי–רון.

אני לא מצליחה להישאר שם מספיק זמן והמחוגים זזים במהירות קדימה, הנה אני שולפת מהארגז הכחול את המחברת הצבאית שהגיעה אלינו עם שאר חפציך, הכותרת "מחברת מפקד" מודפסת עליה, ולידה תוספת בכתב ידך, "וטייס לעתיד". איפה העתיד הזה עכשיו?

"הכתיבה עבורי היא מקום לביטוי. מקום שדרכו אני יכולה לעבד את מה שעובר עליי. תמיד הייתי אדם כותב ותמיד היו לי פרצי יצירתיות, אבל אף אחד מהם לא היה חזק כל כך ולאורך זמן כמו עכשיו.

"הכתיבה עבורי היא מקום לביטוי. מקום שדרכו אני יכולה לעבד את מה שעובר עליי. תמיד הייתי אדם כותב ותמיד היו לי פרצי יצירתיות, אבל אף אחד מהם לא היה חזק כל כך ולאורך זמן כמו עכשיו"

"אני חושבת שהיום הכתיבה שלי הרבה יותר חשופה. כתיבה בבשר החי. כמעט שאין פילטרים, ואין מסכות. אני לא כותבת הכול, אבל כל מה שאני כותבת – הוא אמת".

ליאת שדה סעדון, ספטמבר 2024 (צילום: תמר מור סלע)

נשמע שבעל כורחך, הפכת להיות הדוברת של השכול עבור אלפי אנשים קוראים ועוקבים ומגיבים.
"לא לקחתי על עצמי את התפקיד הזה, הוא פשוט נהייה והוא עושה לי טוב כי הוא נותן לי תחושת משמעות. הידיעה שיש ערך לדרך שבה אני מתמודדת עם השכול שלי גם עבור אנשים אחרים, נותנת טעם של חיים והיא קריטית ליכולת שלי לקום בבוקר. אני שמחה שזה משמעותי לעוד אנשים.

"זו באמת חידה אבל אם אני מנסה לפצח אותה, אני חושבת שאני כותבת ומדברת ממקום פנימי אותנטי וזה יוצא נקי. וככה אנשים מתייחסים לזה".

לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה? למה אני בוחרת לעמוד מול קהל עם הלב המדמם שלי ולגרד את הפצע שוב ושוב? ואז אני מבינה שלא גירוד אני עושה, אלא פעולת חבישה. ממש כפי שכתב יהודה עמיחי: "אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם". ונראה שבהרצאות שלי אני והקהל עושים שימוש הדדי. אני מדברת על איתי וכואב לי, ואז אני מדברת על הכאב ונרפאת, ורואה איך אחרים נרפאים גם".

את מרגישה מחויבות? להמשיך לכתוב ולספר ולדבר על איתי ועל השכול? מחויבת לקוראים? להורים שכולים אחרים שפחות מצליחים לדבר את השכול?
"בשלב מסוים החלטתי לקחת הפסקה מהכתיבה בפייסבוק ולהיכנס לתוך כתיבת ספר. כבר כתבתי ספר אחד (יחסים פקוחים, עם זהר כרמי) ואני יודעת שמדובר בתהליך אחר לגמרי של כתיבה. אין פידבק מיידי, יש זמן לשהות עם הטקסט, לשנות אותו, להפוך בו. זה שונה מפוסט שכתבת ושחררת ותכף ומייד את מקבלת מלא תגובות.

"כתבתי פוסט שבו שיתפתי שאני מתכנסת וקיבלתי תגובות שאנשים שביקשו שאמשיך. עמדתי מול עצמי ואמרתי, אוקיי. זה מאוד מחמיא. אבל אני רוצה עכשיו לכתוב ספר"

"הרגשתי שאני צריכה רגע להחזיר את הקול שלי לעצמי. אני והדף. אז כתבתי פוסט שבו שיתפתי שאני מתכנסת וקיבלתי מלא תגובות שאנשים שביקשו שאמשיך. עמדתי מול עצמי ואמרתי, אוקיי. זה מאוד מחמיא. אבל אני רוצה עכשיו לכתוב ספר.

ליאת שדה סעדון (משמאל) ובתה מיקה (צילום: באדיבות ליאת שדה סעדון)

"היה שבריר רגע שכמעט הרגשתי איך תחושת המחויבות מנקרת בי ואמרתי לעצמי, לא, את לא צריכה לרצות אף אחד – ואת יודעת? זה עוד משהו ששכול עושה בעיניי. בגלל האנרגיה המוגבלת, אין פריבילגיה לבזבז אותה.

"היו לי כל מיני דיבורים פנימיים וקולות בראש כמו: אם אעלם עכשיו, אולי ישכחו אותי. אבל שכול הוא המקום הכי הישרדותי. את לא יכולה לכתוב רק כי את פוחדת שישכחו אותך. את יודעת שאם לא תפעילי את כלכלת האנרגיה שלך ברמה הכי יסודית – מחר בבוקר לא תצליחי לצאת מהמיטה".

ובנוגע לחשיפה?
"אני חושבת שיש הבדל בין חשיפה לבין מציצנות. בפייסבוק אני חושפת דברים אישיים וגם מקומות קשים בעצמי, אבל לחשיפה יש ערך בעיניי. אני לא מתערטלת. לא הכול פרוץ. אני כן בוחרת מה להראות, כלומר זאת חשיפה מבוקרת. אם אני שמה אותה מול הפרטיות שלי אני חושבת שהערך של הסיפור, אם הוא מהדהד ונותן לאנשים כוח, יותר חשוב מלשמור על הפרטיות שלי.

"בפייסבוק אני חושפת דברים אישיים וגם מקומות קשים בעצמי, אבל לחשיפה יש ערך בעיניי. אני לא מתערטלת. אני כן בוחרת מה להראות, כלומר זאת חשיפה מבוקרת"

"פעם מישהי הגיבה על משהו שאמרתי וכתבה, איזה משפט מוזר. ומישהו ענה לה, לא שופטים הורים שכולים. וחשבתי, איזה כיף זה כמו חסינות של חברי כנסת. אני יכולה להגיד מה שבא לי אבל רגע, מה זה לא שופטים הורים שכולים? אולי צריך להגיד לי דברים ביתר עדינות אבל אני לא קדושה. זה בסדר לחלוק עליי".

מה אתם מתכננים לעשות ביום השנה?
"אני עוד לא יודעת. העיסוק בהנצחה ובאזכרה קשים לי מאוד, ובכל זאת אני לא מעיזה להפסיק. כשאנחנו הורים לילדים חיים, אנחנו מרגישים לפעמים אשמים שאנחנו לא מספיק איתם. לא מספיק קשובים לצרכים שלהם. אשׁמות מהסוג הזה. ועכשיו, אני מרגישה אשמה גם מול הילד המת שלי".

כלומר גם כשהילד שלך מת, ההורות שלך אליו פעילה.
"זה נכון. אני שואלת את עצמי האם אני אימא מספיק טובה לאיתי המת? האם אני אימא שכולה טובה דייה?

"יום אחד ישבנו חבורת הורים שכולים ודיברנו. יצא שלארבעת הילדים המתים שלנו היה יום הולדת ברצף וכל אחד סיפר איך עבר עליו היום הזה. אחד אמר, עשינו טורניר כדורגל לזכרו. אחר סיפר שהחברים של הבן מארגנים לזכרו מסיבה עם די ג'יי. וחשבתי שאנחנו, כלומר אייל ואני ומיקה וליזה (בת הזוג של איתי) – רק יצאנו למסעדה ואז למופע סטנד אפ.

"פתאום אני קולטת בתוכי תחרות סמויה. השוואה. ומה פתאום אני מקנאה בילד שהחברים שלו ארגנו לזכרו מסיבה? הימם אותי שזה בכלל עלה. ואז הבנתי: אתה מת כמו שאתה חי. ולאיתי גם קודם לא היו מארגנים מסיבות".

"פתאום אני קולטת בתוכי תחרות סמויה. ומה פתאום אני מקנאה בילד שהחברים שלו ארגנו לזכרו מסיבה? הימם אותי שזה בכלל עלה. ואז הבנתי: אתה מת כמו שאתה חי. ולאיתי גם קודם לא היו מארגנים מסיבות"