יהודה עמיחי לא יכול היה לשער שיגיע היום בו יצטרך לעדכן את שירו "אלוהים מרחם על ילדי הגן" למציאות החדשה בישראל. מציאות בה האמירה "ילד הוא ילד" הופכת לסדין אדום בפני יותר מדי ישראלים.

בישראל של היום מנהלת בית ספר מותקפת כיוון שניסתה לחנך את תלמידיה להבין איך נראים חיים של ילד באיראן, או בעזה. זוהי מדינה שבה מנכ"ל ארגון שמעז לשאת את השם "בצלמו" דורש מחברת "אגד" להסיר שלט על אוטובוס האומר "ילד הוא ילד".

בישראל כיום מנהלת ביה"ס מותקפת כי ניסתה לחנך את תלמידיה להבין איך נראים חיים של ילד באיראן או בעזה. ומנכ"ל ארגון הנושא את השם "בצלמו" דורש מחברת "אגד" להסיר מאוטובוס שלט: "ילד הוא ילד"

מתוך הבנה לתלותו של הילד במבוגרים, ניתנה לילדים ברחבי העולם הגנה מיוחדת המתקיימת גם בזמן קונפליקט מזויין. באמנה לזכויות הילד אותה אשררה ישראל (1991) נאמר במפורש:

"בהתאם למחויבותן על פי החוק ההומניטרי הבינלאומי להגן על אוכלוסייה אזרחית במהלך מאבקים מזוינים, ינקטו המדינות החברות כל צעד אפשרי כדי להבטיח הגנה וטיפול לילדים הנפגעים על ידי מאבק מזוין".

על מנת לעמוד באמת מידה מוסרית זו ולהישאר אדם, ראוי לא רק להיצמד לאמנה אלא להטמיע תפיסת עולם וערכים אלו גם בחברה – בין אם אנו עושות זאת בימי שלום, וביתר שאת כאשר רועמים התותחים וקשה לגייס אמפתיה.

אולם, תחת לעמוד על ערכים אלו, הרי שאלו מותקפים בחמת זעם, אם על ידי מנהלת בית ספר סמדר מורס שלדבריה, "יש הבדל אחד גדול בין ילד בעזה לילד בישראל אצלנו לא מחנכים לשנוא ולהפוך לשהידים", או מנכ"ל בצלמו שי גליק הטוען נגד הכרזה על האוטובוס שהשוואה בין מחבלים המשתמשים בילדים כמגן אנושי לבין חיילי צה"ל הפועלים במוסריות שאין לה אח ורע – היא "עיוות מוסרי חמור".

מדבריהם משתמע – או עשוי להשתמע – שהילד בעזה לא ראוי להבנה והגנה. נדמה כי מה שבאמת מפריע למורס וגליק, זה הסיכוי שתפיסת העולם, שלא לומר שטיפת המוח, השלטונית תיסדק על ידי יצירת אמפתיה לילד בשטח אויב. או אולי זו דווקא המחשבה שחיילי צה"ל או לפחות חלקם מתייסרים או מסרבים לראות באותם ילדים מטרה לגיטימית, כפי שראוי לקוות.

נדמה כי מה שמפריע להם זה הסיכוי שהתפיסה השלטונית תיסדק על ידי יצירת אמפתיה לילד בשטח אויב. או אולי המחשבה שדווקא החיילים או חלקם מתייסרים או מסרבים לראות בילדים מטרה לגיטימית

בעולם שמאבד יכולת לאמפתיה יש שלטון מושחת, משיחי ותאב כוח, ויש את כל השאר, שהם בסופו של יום, קורבנותיו. יהיו מי שיטענו ובצדק שהישראלים היום אינם קורבנות. מספיק מבט קצר לעזה על רעביה, פצועיה, מגורשיה והרוגיה כדי להסכים. ואולם בל נלקה גם אנו בראייה דיכוטומית שכזו, כי גם המקריבים של היום הם קורבנות המחר, ובמידת מה גם קורבנות ההווה.

בעולם של מכונת הרעל, זו שחייבת אספקה תמידית של בשר תותחים למלחמות השולל המשיחיות שלה, אמפתיה היא חולשה גם כשזו מופנית כלפי אזרחי ואזרחיות ישראל עצמם.

כך ממשיכה ללהג השרה אורית סטרוק כאילו חיי חטופים הם נזק אגבי במלחמה, ואיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ ובנימין נתניהו מכשילים כל עסקה לסיום הקזת הדמים. בעולם כזה מתקבלות התאבדויות של חיילים, התמוטטותם הנפשית, לאותם ומצוקתם – באדישות, וקבוצות מוסתות בציבור תוקפות בחמת זעם כל מערער על "צדקת הדרך" – יהיו אלו משפחות חטופים, מילואימניקים, אמהות לחיילים, אנשי שמאל, אמנים או כל אדם אחר.

אכן, שלטון המעוניין בהמשך המלחמה אינו יכול להתמודד עם תחושות האשמה של מבצעיה. הוא סומך על מידה מסוימת של אובדן מצפון ואנושיות המאפשרים התמשכות המלחמה למרות מחיריה הכבדים. ככל שהמלחמה מתמשכת ומלווה בהרג המוני, כך גם הציבור נדרש לעבות את האטימות.

ואולם כבר עכשיו חיילים מעזים להעלות ספק בצדקת הדרך ובאמצעים הננקטים על ידי הצבא בעזה. גם הם קורבנותיה של המלחמה. הרגע שבו הם ואנחנו נאלצים להביט במראה ולהכיר כי מה שעשינו נוגד את מה שאנו רוצים להאמין על עצמנו הוא הרגע בו תחלחל בנו ההבנה כי גם אנו – גם אם במידה שונה לגמרי – קורבנותיה של השיטה. האומץ להכיר בכך, ולקחת אחריות כל אחד כפרט ויחד כחברה, הם הבסיס לשיקום בחזרה לאנושיות.

שלטון המעוניין בהמשך המלחמה אינו יכול להתמודד עם תחושות האשמה של מבצעיה. הוא סומך על מידה מסוימת של אובדן מצפון ואנושיות המאפשרים התמשכות המלחמה למרות מחיריה הכבדים

כאשר טייס המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה, קלוד את'רלי, היה רדוף אשמה והעז לדבר על מחיר הפצצה, הוא הותקף על ידי הממסד והחברה האמריקאית. בצר לו התכתב עם הפילוסוף היהודי גרמני גינתר אנדרס. זה האחרון ראה בתחושת האשמה של את'רלי סמל לפוטנציאל האנושי לעורר מחדש את המוסר אל מול הדה-הומניזציה שגרמו המלחמה והטכנולוגיה הקטלנית. דווקא בחוסר היכולת ליישב בין המעשה ובין המצפון ראה אנדרס את הצעד הראשון בחזרה לאחריותיות ולאנושיות.

הכרה בכך שאנו גם קורבנות וגם מבצעים, ושאנו מסוגלים לחזור ולהפעיל שרירים מנוונים של מצפון ואמפתיה, היא חיונית. למעשה, היא תנאי הכרחי אם אנו רוצים לשרטט לעצמנו אופק אחר. ההתחלה יכולה להיות בצעד הקטן-גדול להכיר בכך שכל ילד הוא קודם כל ילד. לא מטרה.

הדס זיו היא מנהלת מערך ההגנה על המרחב האזרחי. לשעבר מנהלת תחום האתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם. שרופה על ריאל מדריד בכדורגל.