בשנים הראשונות להקמתה של המדינה, היא התאפיינה בדלילות יחסית של אוכלוסייה ובמציאות בה שטח לא מפותח נתפס כמעט כאויב, כסממן לנחשלות ושממה. האתגר התכנוני הלאומי, היה בהתאם – "כיבוש השממה" וקביעת עובדות בשטח, ומכך נגזרה גם מדיניות ההתיישבות.

הקמת יישובים חדשים, בעשורים הראשונים שלפני ואחרי הקמת המדינה, הייתה דרך למימוש מטרות של קביעת גבולות המדינה המתהווה, כלי למימוש יעד של פיזור אוכלוסין, פיתוח הנגב ומימוש חזונו של דוד בן גוריון.

בשנים האחרונות אנו עדים לכך שהלחץ להקמתם של ישובים חדשים וחוות בודדים – צובר תאוצה, וכולל יוזמות המקודמות ממש בימים אלה, חודשים ספורים לפני הבחירות.

בעבר, מדיניות ההתיישבות נגזרה מ"כיבוש השממה". בשנים האחרונות אנו עדים לכך שהלחץ להקמת ישובים חדשים וחוות בודדים צובר תאוצה, וכולל יוזמות המקודמות ממש כעת, חודשים ספורים לפני הבחירות

הליך זה נעשה בניגוד למדיניות התכנון הארצית, שדוגלת בחיזוק יישובים קיימים. יוזמות מסוג זה פוגעות ברצף השטחים הפתוחים, בין השאר בשל פיתוח בלתי יעיל של מערכות תשתית. ומעבר לפגיעה הסביבתית, הקמת יישובים חדשים אינה מוצדקת גם מבחינה כלכלית וחברתית.

להיעדר התועלת של גישת ההתיישבות החדשה, נלווה המחיר הגבוה – חוסר יעילות כלכלית, המהווה נטל נוסף על המשק, פגיעה חברתית בחוסנם של היישובים הקיימים ופגיעה סביבתית ברצף השטחים הפתוחים, בשטחי פנאי ונופש המיועדים לרווחת כלל הציבור, באוכלוסיות חי וצומח ובערכי נוף ומורשת, ההולכים ונעלמים מארצנו המצטופפת.

הגיעה העת להכיר בכך שאין בארצנו עוד מקום לפיתוח בלתי מבוקר, לגישה של ניצול והפקת תועלת מיידית מן הקרקע, לטווח קצר ולתפיסה של כיבוש הקרקע. לנוכח המשאבים ההולכים ואוזלים והבעיות החברתיות והכלכליות המאיימות עלינו מבית – נדרשת גישה של פיתוח בר קיימא, של זהירות, של חיסכון וכבוד לארץ הזו.

מתן מענה לצורכי הצמיחה והפיתוח, תוך הגנה על ערכי המורשת הנופית, ההיסטורית והטבעית שהתברכנו בהם וחתירה לערכים של צדק חברתי וסביבתי – הם, לתפיסתנו, האתגרים העכשוויים והעדכניים של המציאות, בפתחה של המאה העשרים ואחת. וזאת למען שמירה על דמותה של הארץ גם לדורות הבאים.

אין בארץ מקום עוד לפיתוח בלתי מבוקר, לניצול ותועלת קצרת טווח מן הקרקע ולתפיסה של כיבושה. המשאבים האוזלים והבעיות החברתיות והכלכליות מחייבים פיתוח בר קיימא, זהירות, חיסכון וכבוד לארץ הזו

המאבק על הריבונות לא צריך להתנהל רק על השטחים הפתוחים והטבע, אלא בתוך מרכזי החיים שלנו, על ידי השקעה בערים הקיימות:

• הפיכת ערי הפיתוח והפריפריה למרכזים מודרניים, שוקקים ואיכותיים.
• חינוך ובריאות – שיבטיחו כי ילד בדימונה או בקריית שמונה יקבל חינוך ורפואה בדיוק כמו ילד בתל אביב.
• התחדשות עירונית – במקום לבנות על שטחים פתוחים, עלינו לצופף ולחזק את המרקם העירוני הקיים.

עיר חזקה, מטופחת ומתקדמת היא ערובה לריבונות, הרבה יותר מאשר קרוואן מבודד על גבעה, שדורש סלילת כביש, תשתיות חשמל והגנה צבאית יקרה, כולם על חשבון שטחי המחיה של חיות הבר והצומח הייחודי של ישראל.

הטיעון המושמע לעיתים קרובות בזכות הקמת יישובים חדשים או חוות בודדים, בלב השטחים הפתוחים, עוסק בצורך ב"משילות". החשש שמא "אחרים" יתפסו את השטח, מוביל אותנו להרוס את הטבע במו ידינו, רק כדי שמישהו אחר לא יעשה זאת.

אך משילות אמיתית של מדינה ריבונית אינה נמדדת בכמות הקרוואנים על הגבעות. מדינה חזקה מפגינה את ריבונותה דרך חוק וסדר. אם ישנה בנייה בלתי חוקית, או השתלטות על קרקעות, הפתרון אינו "השתלטות נגדית", שרומסת את ערכי הטבע, אלא אכיפה נחושה ושמירה על שטחים פתוחים כנכס לאומי. כשאנחנו פוגעים בטבע, כדי למנוע מאחרים לפגוע בו, אנחנו אולי "תופסים שטח", אבל אנחנו מאבדים את המולדת.

אם נהפוך את כל המרחבים הפתוחים שלנו לשלמת בטון ומלט, בתירוצים אידיאולוגיים, מה יישאר מהארץ שאנחנו כל כך אוהבים?

מציאות שאינה רואה את צבי הנגב, את פריחת האירוסים ואת נתיבי הנדידה של הציפורים, היא חסרה. אנחנו לא רק "מחזיקים" בשטח, אנחנו אמורים להיות השומרים שלו.

משילות אמיתית אינה נמדדת בכמות הקרוואנים על הגבעות. מציאות שלא רואה את צבי הנגב, את פריחת האירוסים ואת נתיבי הנדידה של הציפורים, היא חסרה. אנו לא רק "מחזיקים" בשטח, אלא אמורים להיות שומריו

אין צורך להרוס את נוף המולדת בשם אחיזה בקרקע, אלא לשמור על יופייה של הארץ למען הדורות הבאים.

אסף זנזורי הוא מנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע, ונציג ארגוני הסביבה במוסדות התכנון הארציים, בעיקר במועצה הארצית לתכנון ובנייה.