האירוויזיון הוא אירוע צעקני שכל מהותו הגזמה. השירים מוגזמים. התלבושות מוגזמות. ההגשה מוגזמת. הכוריאוגרפיה מוגזמת. הבמה מוגזמת. הקהל מוגזם. הסיקור מוגזם. האירוויזיון הוא לא ערב שבו המין האנושי חוגג באיפוק את קסמי האנדרסטייטמנט ואת נפלאות האנינות.
האירוויזיון במיטבו הוא זירה נוצצת, שבה אירופה מתכנסת מדי שנה כדי לשמוח, לשיר, לרקוד, להתלהב, לצחוק, לנפנף בדגלים, להתמסר לשטויות ועל הדרך להפגין פתיחות ליברלית כלפי כל מי שחורג מהמוסכמות המקובלות – בלי הבדלי דת, גזע, נטייה מינית או היעדר טעם בלבוש או במוזיקה.
בישראל – שצעקנות, טשטוש גבולות והגזמות הן יסוד מהותי בתשתית המדינה – לקחו גם את זה לאקסטרים והפכו את האירוויזיון לאחד האירועים החשובים בלוח השנה. ככל שישראל מתרחקת בשנים האחרונות מערכי הליברליות, הסובלנות, הפתיחות והקלילות הפופית שמאפיינים את האירוויזיון, נדמה שחשיבות האירוע רק הלכה וגדלה פה.
ככל שישראל מתרחקת בשנים האחרונות מערכי הליברליות, הסובלנות, הפתיחות והקלילות הפופית שמאפיינים את האירוויזיון, נדמה שחשיבות האירוע רק הלכה וגדלה פה
ערוצי השידור המרכזיים עסוקים במשך חודשים "בדרך לאירוויזיון". פוליטיקאים בוחשים בקלחת. הנשיא נושא דברים. ראש הממשלה מצייץ. הזמרים הנבחרים עולים אל הבמה כדי "להביא קצת נחת לעם ישראל", כדי "להשכיח מכולנו ולו לערב אחד את כל מה שעברנו כאן", ו"להראות לעולם את פניה היפות של ישראל".
אבל גם בתוך ההקשר המוגזם הזה – שהוא קיצוני כמו כמעט כל מה שקשור לישראל בשנים האחרונות – התחקיר שפורסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" היה חריג, שלא לומר מגוחך ממש.
הכתבים מארה הויסטנדאל ואלכס מרשל ראיינו יותר מחמישים אנשים בכל אירופה וקיבלו גישה למה שהם מכנים "מסמכים פנימיים של האירוויזיון", על מנת לחקור לעומק את הטענות הרווחות ברשתות החברתיות, לפיהן ישראל פועלת להטות לטובתה את תוצאות התחרות. והם כותבים:
"התחרות הקלילה הפכה לזירת קרבות סביב ענייני המזרח התיכון ושמירה על זכויות אדם, זאת בשעה שהאירוויזיון נאבק לשמור על ערכי הליבה שלו: אירוע שאין בו מקום לפוליטיקה".
מה?! תרשו לי לחרוג מכללי האיפוק האנין ולהתפקע מצחוק בקולי קולות. מתי בדיוק האירוויזיון היה אירוע שאין בו מקום לפוליטיקה? זו הרי תחרות בין מדינות, לא בין זמרים. במוצאי שבת הקרוב המצביעים ברחבי אירופה לא יצביעו בעד נועם בתן (או כל אמן אחר בתחרות) אלא בעד "ישראל". וכנראה גם נגדה. אין יותר פוליטי מזה.
מתי בדיוק האירוויזיון היה אירוע שאין בו מקום לפוליטיקה? זו הרי תחרות בין מדינות, לא בין זמרים. במוצאי שבת הקרוב המצביעים ברחבי אירופה לא יצביעו בעד נועם בתן אלא בעד "ישראל". וכנראה גם נגדה
וזה לא חדש. זה היה כך תמיד. זה לא התחיל עם ההתקוממות נגד ישראל בעקבות החורבן של עזה. כל צופי האירוויזיון יודעים שיוון וקפריסין יצביעו זו לזו, שמדינות סקנדינביה יבחרו בשכנותיהן, שמדינות יוגוסלביה לשעבר ייזכרו בעברן המשותף. ושיתנהל קמפיין נרחב נגד השתתפותה של ישראל.
כולם גם יודעים על קהילות "התפוצה" של מדינות שונות. המהגרים הטורקים בגרמניה יטו את ההצבעה שם לטובת מולדתם. לאלבנים בשוויץ, לאוקראינים בפולין ולארמנים בצרפת תהיה השפעה על התוצאות.
וזה לא חדש שאירוע התרבות הגדול ביותר בשנה באירופה מעניין מאוד גם את האומנים המשתתפים, שחולמים להיכנס לנעליים של "אבבא", גם את גופי השידור הממלכתיים וגם את המדינות שחושקות לארח את התחרות, לזכות ביחסי הציבור האדירים שכרוכים בכך, לשפר את תדמית המדינה ולקדם את התיירות. אז כולם ישקיעו גם בפרסום ובשיווק. מה לא ברור פה?
התחקיר של "הניו יורק טיימס" מתכנס בסוף לשלוש טענות מרכזיות:
הטענה הראשונה מבוססת על פרסומים לפיהם "ממשלת נתניהו" השקיעה בקמפיינים לקראת האירוע מיליון דולר. האמת? זה סכום מגוחך ממש. אפשר לטעון שבאירוע בולט כל כך, בתקופה רגישה כל כך, היה צריך להשקיע הרבה יותר.
הטענה הראשונה מבוססת על פרסומים לפיהם "ממשלת נתניהו" השקיעה בקמפיינים לקראת האירוע מיליון דולר. האמת? זה סכום מגוחך ממש. אפשר לטעון שבאירוע בולט כל כך, היה צריך להשקיע הרבה יותר
הטענה השנייה היא שמדינות לא צריכות להתערב בתחרות. אני לא יודע איך בדיוק נולדו שיתופי הפעולה האזוריים הידועים, שאפשר לראות בכל שנה על לוח התוצאות של האירוויזיון, אבל ספק רב אם ישראל היא המדינה היחידה באירופה שעסוקה בנושא.
באירלנד, למשל, האירוויזיון נחגג לא פחות מאשר בישראל. מי שיצא להם לבקר באנגליה בשבועות לפני התחרות מעידים שבכל רחבי המדינה היו שלטי חוצות ענקיים (שמישהו היה צריך לממן בכסף רב, כמובן) הקוראים לכל הבריטים לזכור באירוויזיון "מי השכנים שלכם". מה זה אם לא "קמפיין להטות את התוצאות"?
לא מיותר להזכיר בהקשר הזה שב-2022 איגוד השידור האירופי קבע כי שש מדינות – סן מרינו, אזרבייג'ן, גאורגיה, מונטנגרו, פולין ורומניה – הפעילו דפוסי הצבעה "לא סדירים" בין צוותי השיפוט שלהן, כלומר התעורר חשד ממשי לתיאום הדדי בין השופטים, מה שהוביל לכך שניקוד השופטים במדינות הללו נפסל והוחלף בניקוד סטטיסטי.
הטענה השלישית – ובעצם המרכזית – מבוססת על כך שישראל זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גדולה במדינות שבהן סקרי דעת הקהל מוכיחים בעקביות עוינות ציבורית רבה לישראל.
תחקירני "הניו יורק טיימס" אמנם מתנצלים שהם לא הצליחו להשיג ולו בדל ראיה לכך שישראל משיגה את זה בעזרת אמצעים טכנולוגיים פסולים, אבל הטענה הזו מרחפת מעל התחקיר כמעין אפשרות סבירה, שבהינתן מה שידוע לכולם על הערמומיות הטכנולוגית הישראלית, אי אפשר שלא להביא אותה בחשבון.
תחקירני "הניו יורק טיימס" אמנם מתנצלים שהם לא הצליחו להשיג ולו בדל ראיה לכך שישראל משיגה את זה בעזרת אמצעים טכנולוגיים פסולים, אבל הטענה הזו מרחפת מעל התחקיר כמעין אפשרות סבירה
ובכן, אפשר לא להביא אותה בחשבון. כי למצב הדברים הזה יש הסבר פשוט בהרבה והגיוני בהרבה.
זה נכון שלישראל יש הרבה שונאים באירופה. הם גודשים את הרחובות לפני, הם קוראים קריאות בוז במהלך התחרות, וסביר להניח שהם גם מבטאים את עוינותם בהצבעות.
אבל לישראל יש גם לא מעט תומכים באירופה ובעולם. וככל שתשומת הלב ממוקדת בשנים האחרונות בהופעה הישראלית ובקריאות להחרים את ישראל, גם הם מרגישים חובה לממש את זכותם (השנה – לעשר הצבעות).
מאחר שכל תומכי ישראל מצביעים רק עבורה, בשעה שכל שונאיה מפזרים את הצבעותיהם בין המדינות האחרות – נוצרת התוצאה האבסורדית, שככל שישראל הופכת שנואה יותר, ככה היא משיגה תוצאות טובות יותר
ומאחר שכל תומכי ישראל בכל העולם מצביעים רק עבורה, בשעה שכל שונאי ישראל מפזרים את הצבעותיהם בין כל עשרות המדינות האחרות – נוצרת התוצאה האבסורדית, שככל שישראל הופכת מנודה ושנואה יותר, ככה היא משיגה תוצאות טובות יותר בתחרות.
זה באמת אלמנטרי.
וזה לא הדבר היחידי שתחקירני "הניו יורק טיימס" החמיצו השבוע ביחס לאירוויזיון. הם גם לא מבינים שהקמפיין הממשלתי – ככל שהוא ממומן ומתנהל לצרכי "הסברה", כמו שהם טוענים – בכלל לא מוטרד מהדימוי של ישראל באירופה, לא מנסה להלבין את פשעי ישראל בעזה, ולא מנסה לשנות את דעתו של ימין ימאל.
הקמפיין הישראלי – כמו כל קמפיין ישראלי – מיועד לצרכי פנים. מטרת העל שלו היא להוכיח לישראלים שלא שונאים אותנו בעולם כפי שהתקשורת העוינת טוענת.
הקמפיין הישראלי – כמו כל קמפיין ישראלי – מיועד לצרכי פנים. מטרת העל שלו היא להוכיח לישראלים שלא שונאים אותנו בעולם כפי שהתקשורת העוינת טוענת
הסכנה הגדולה בקמפיין כזה, שאם הוא יצליח יותר מדי וישראל תזכה בתחרות, היא עוד תהיה המארחת של התחרות בשנה הבאה. במשבר הצפוי במקרה כזה באמת שאיש לא מעוניין. לכן גם במוצאי שבת, ישראל תישא עיניים בתקווה למקום השני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו