יוזמה אסטרטגית חדשה שמקדמת ממשלת ישראל, המכונה "הברית המשושה", מתחילה לעורר עניין בזירה המדינית, אך נדמה כי הציבור הישראלי עדיין מתקשה להבין את משמעותה המלאה.

סקר שנערך במרץ 2026 על ידי מכון המחקר "דור מוריה" מצא כי יותר ממחצית מהישראלים כלל לא שמעו על הברית, אך לאחר הסבר קצר, רובם כבר הביעו תמיכה בה והאמינו כי תחזק את ביטחון המדינה.

הנתונים הללו משקפים תופעה רחבה יותר: עמדות ציבוריות בנושאי חוץ וביטחון מתגבשות לעיתים במהירות, גם כאשר הידע על היוזמה עצמה מוגבל מאוד. אלא שמאחורי "הברית המשושה" מסתתרת תפיסה אסטרטגית עמוקה, שנועדה להתמודד עם שינויים דרמטיים במאזן הכוחות האזורי.

עמדות ציבוריות בנושאי חוץ וביטחון מתגבשות לעיתים במהירות גם כשהידע מוגבל. אלא שמאחורי "הברית המשושה" מסתתרת תפיסה אסטרטגית עמוקה, שנועדה להתמודד עם שינויים דרמטיים במאזן הכוחות האזורי

מהי "הברית המשושה"?

מדובר בגוש שיתופי פעולה אזורי שכולל, לפי התכנון, את ישראל, הודו, יוון, קפריסין, איחוד האמירויות, בחריין, וכן מדינות אפריקאיות נוספות. מטרת הברית היא לבנות מחדש מערך בריתות שיחליף את "דוקטרינת הפריפריה" ההיסטורית של ישראל – תפיסה שגובשה בשנות החמישים על ידי דוד בן-גוריון.

אז, ישראל ביקשה לאזן את האיבה מצד מדינות ערב באמצעות קשרים עם מדינות לא-ערביות כמו טורקיה, איראן ואתיופיה. במשך עשורים, גישה זו סיפקה לישראל עומק אסטרטגי ושותפויות חשובות. אולם כיום, כמעט כל עמודי התווך של אותה מדיניות קרסו.

איראן, שהייתה בעבר בעלת ברית, הפכה לאויב המרכזי של ישראל מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. טורקיה, שבעבר קיימה יחסים אסטרטגיים עם ירושלים, מאמצת בשנים האחרונות קו עוין יותר ויותר. גם אתיופיה, שנחשבה לשותפה יציבה, מתקרבת בהדרגה לציר הטורקי באזור הים האדום.

על רקע זה, מנסה ישראל לבנות "פריפריה חדשה": הודו ככוח מזרחי משמעותי, יוון וקפריסין כשותפות בים התיכון מול טורקיה, ומדינות המפרץ כעוגן דרומי. במקביל, נעשים מאמצים להרחיב השפעה גם באפריקה – זירה שבה טורקיה כבר ביססה נוכחות.

בעבר ישראל ביקשה לאזן את איבת מדינות ערב – בקשרים עם מדינות לא-ערביות כמו טורקיה, איראן ואתיופיה. גישה זו סיפקה לישראל עומק אסטרטגי ושותפויות חשובות, אך כמעט כל עמודי התווך במדיניות זו קרסו

בין וושינגטון לאנקרה

אך הברית אינה נולדה רק מתוך שינוי אזורי. גורם מרכזי נוסף הוא מדיניותה המשתנה של ארצות הברית. בשנים האחרונות גוברת התחושה כי וושינגטון מצמצמת את מעורבותה הישירה במזרח התיכון – ולעיתים אף מקדמת מהלכים שאינם תואמים את האינטרסים הישראליים.

דוגמה בולטת לכך היא יוזמות מדיניות אמריקאיות הכוללות שיתוף פעולה עם טורקיה וקטאר, מדינות שנמצאות בעימות עם ישראל. במסגרת תכניות לניהול רצועת עזה לאחר המלחמה, שולבו גורמים טורקיים וקטאריים בתהליכים בינלאומיים – מהלך שעורר ביקורת חריפה בישראל.

גם בזירה הסורית נרשמה תפנית: ארצות הברית פתחה את הדלת לשיתוף פעולה עם המשטר החדש בדמשק, הנתמך בין היתר על ידי טורקיה. בנוסף, הפסקות אש אזוריות הוכרזו לא פעם ביוזמה אמריקאית, כאשר ישראל מצאה את עצמה מגיבה להודעות שכבר פורסמו בפומבי.

במציאות כזו, הברית המשושה נתפסת כניסיון לבנות "ביטוח אסטרטגי" – מערכת קשרים שאינה תלויה באופן מלא בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון.

האיום הטורקי – והפער בתפיסה הציבורית

אחד המניעים המרכזיים להקמת הברית הוא עלייתה של טורקיה ככוח אזורי דומיננטי. בחודשים האחרונים השמיעו מנהיגי אנקרה שורה של הצהרות חריפות כלפי ישראל, כולל רמיזות לאפשרות של פעולה צבאית.

גוברת התחושה שוושינגטון מצמצמת את מעורבותה הישירה במזה"ת – ואף מקדמת מהלכים שלא תואמים אינטרסים ישראליים. למשל, שיתופי פעולה מדיניים אמריקאים עם טורקיה וקטאר, המצויות בעימות עם ישראל

שר החוץ הטורקי, האקאן פידאן, האשים את ישראל בחתירה לחוסר יציבות אזורי ואף טען כי הברית החדשה מכוונת נגד מדינות מוסלמיות. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הרחיק לכת והצהיר כי כפי שטורקיה פעלה בזירות אחרות, היא עשויה לפעול גם נגד ישראל.

למרות זאת, הציבור הישראלי כמעט ואינו רואה בטורקיה איום מרכזי. בסקר שנערך ב-2026, פחות מ-4% מהמשיבים ציינו את טורקיה כאיום העיקרי על ביטחון ישראל – נתון נמוך במיוחד ביחס לעוצמת הרטוריקה והפעילות הטורקית.

לעומת זאת, בקרב מומחים לביטחון לאומי מתגבשת הערכה שונה לחלוטין: רבים מהם סבורים כי לאחר איראן, טורקיה עשויה להפוך לאתגר האסטרטגי המשמעותי הבא עבור ישראל, במיוחד לנוכח שאיפותיה הגוברות בתחום הצבאי והגרעיני.

הברית המשושה, אם כן, אינה רק יוזמה דיפלומטית נוספת – אלא ניסיון מקיף לעצב מחדש את מפת הבריתות של ישראל בעידן של אי-ודאות גוברת. היא מבקשת להתמודד במקביל עם שלושה תהליכים: קריסת מערך הבריתות הישן, שינוי במדיניות האמריקאית, ועלייתה של טורקיה כיריבה אזורית.

עם זאת, הצלחתה של הברית תלויה לא רק בהסכמות בין מדינות, אלא גם בהבנה ציבורית וביכולת לייצר תמיכה ארוכת טווח. כל עוד האיומים אינם נתפסים באופן מוחשי בעיני הציבור, ייתכן שהצורך ביוזמות מסוג זה יישאר עמום.

הברית המשושה אינה עוד יוזמה דיפלומטית, אלא ניסיון מקיף לעצב מחדש את מפת הבריתות של ישראל, ולהתמודד עם תהליכי קריסת מערך הבריתות הישן, השינוי במדיניות האמריקאית, ועליית טורקיה כיריבה אזורית

האתגר המרכזי של מקבלי ההחלטות הוא אפוא כפול: לא רק לבנות בריתות חדשות – אלא גם להסביר לציבור מדוע הן נחוצות, עוד לפני שהמשבר הבא יפרוץ במלוא עוצמתו.

רועי ינקלוביץ הוא כתב ספורט באתר "ישראל ספורט", ומסקר כדורגל וכדורסל בארץ ובעולם. רועי הוא חוקר במכון המחקר "דור מוריה", רועי מתגורר בירושלים ובוגר האוניברסיטה העברית.