בכפר קטן בדרום גרמניה, בתוך נוף גלויה של גבעות מוריקות, יערות עצומים, פרות שמנמנות וטורבינות רוח הפזורות מלוא העין, מצאנו את עצמנו – עשרה מחנכים ישראלים שהגיעו מהמכללה האקדמית בית ברל.

הצטרפנו לכמאה מחנכים ומחנכות מכל קצוות תבל, מקניה עד הונגריה ומצרפת עד הודו. כפי שקורה לעיתים קרובות בכנסים בינלאומיים, המבוכה והזרות הראשונית התפוגגו במהירות, והסקרנות ההדדית תפסה את מקומן.

זה היה הכנס הבינלאומי הראשון של ארגון "סקורה", העוסק בחינוך למניעת גזענות – ארגון שצמח כיוזמה התנדבותית של דמויות מרכזיות במערכת החינוך הגרמנית הפורמלית.

הצטרפנו לכמאה מחנכים ומחנכות מכל קצוות תבל לכנס הבינלאומי הראשון של ארגון "סקורה", העוסק בחינוך למניעת גזענות – ארגון שצמח כיוזמה התנדבותית של דמויות מרכזיות במערכת החינוך הגרמנית הפורמלית

באחד האולמות הצדדיים נכנסתי לסדנה שהעבירו שתי מנחות גרמניות מוסלמיות, לבושות בכיסויי ראש מסורתיים. גיליתי עד כמה הידע שלנו חסר: מה שכינינו בטעות "חיג'אב" כולל צורות רבות, ובמקרה שלהן – "אל אמירה".

שתי המנחות היו צעירות מאוד, בעלות תארים מתקדמים, שכבר התקדמו מהוראה בכיתה להכשרת מורים ותפקידי הדרכה פדרליים. המפגש עמן עורר מחשבות על מסלולי הקידום הבלתי מוגבלים שמערכות חינוך בעולם מציעות, לעומת הפירמידה הצרה של המערכת הישראלית. הן היו מדויקות ורהוטות, והציגו שלושה מודלים המהווים את עמוד השדרה של השיח הליברלי בעשור האחרון. 

שלושת עמודי התווך של החינוך הליברלי

1

פירמידת השנאה: מודל אינטואיטיבי המראה כיצד בתחתית נמצאות התנהגויות "קלות" כמו בדיחות וסטריאוטיפים. מעליהן מופיעות דחייה, הדרה, אפליה ממוסדת, אלימות, ובקצה – רצח עם. המסר ברור: החברה מידרדרת על רצף, ומי שמאפשר בדיחה גזענית, פותח את הצוהר לאלימות עתידית. זהו כלי המייצר אחריות אישית אצל התלמיד.

2

אינטרסקציונליות (שוליות מצטלבת): הרעיון שאדם אינו מוגדר על ידי קטגוריה אחת (דת, מגדר או מוצא), אלא על ידי החיתוך ביניהן. מודל זה נותן שפה למורכבות ומאפשר לראות כיצד אנשים יכולים להיות חזקים בהקשר אחד ומוחלשים בהקשר אחר.

שתי המנחות כבר התקדמו מהוראה בכיתה להכשרת מורים ותפקידי הדרכה פדרליים. המפגש עמן עורר מחשבות על מסלולי הקידום הבלתי מוגבלים שמערכות חינוך בעולם מציעות, לעומת הפירמידה הצרה בישראל

3

גלגל הכוח והפריווילגיה: מודל נורמטיבי המציג היררכיה חברתית. במרכזו נמצאות הזהויות הנהנות מכוח (אזרחות יציבה, עושר, השכלה), וככל שמתרחקים לשוליים, פוגשים את המיעוטים והפגיעות. המטרה היא לעזור לתלמיד לזהות את מקומו במערכת ולפעול לתיקון חוסר השוויון.

המבוי הסתום של המודל האירופי בישראל

הסדנה הייתה מרשימה, אך כשיצאתי ממנה ניסיתי לדמיין אותה מתקיימת בחטיבת הביניים של בני בישראל 2026, ופשוט לא הצלחתי. המודלים הללו מניחים מערכת יציבה עם מרכז ושוליים ברורים, שבה השאלה היא "מי חזק ומי מוחלש".

אולם בישראל של היום, אין אפילו יומרה לעיסוק בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. בעוד שבגרמניה הממשלה היא זו שמובילה את המאבק בגזענות, בישראל המאבק האמיתי הוא לעתים נגד חברי הממשלה עצמם, המפיצים מסרים שלפיהם "ערבי טוב הוא ערבי מת".

בישראל אין מרכז אחד; יש אליטות שנאבקות על הגמוניה וציבורים מתבדלים. השבעה באוקטובר העניק "רשות מוסרית" פנימית לשנוא ללא גבול. תלמיד ישראלי נכנס לכיתה עם זהות טעונה, סיפורי שכול ופחד קיומי יומיומי. הוא יוצא מהממ"ד ומתכונן לגיוס, כשהוא מודע היטב לפערים בחלוקת הנטל. במציאות כזו, שיח על פריווילגיות ו"שוליות מצטלבת" עלול להיראות כמנותק ולהביא להגחכת התפיסה הליברלית כולה.

בישראל כיום, כבר אין יומרה לעיסוק בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. בעוד שבגרמניה הממשלה מובילה את המאבק בגזענות, בישראל המאבק האמיתי הוא לעתים נגד חברי הממשלה, לפיהם "ערבי טוב הוא ערבי מת"

הכיוון החדש: בניית חוזה דמוקרטי

החינוך נגד גזענות בישראל חייב להציע כיוון אחר. הוא לא יכול להתבסס רק על מיפוי כוח, אלא על בניית יכולת של מפגש, אמון ועבודה פנימית למחיקת עשורים של שנאה ושלוש שנים של הסתה מכוונת. עלינו לעבור משפה של "מי אתה במבנה הכוח" לשפה של "מה אתה עושה בתוך המציאות המשותפת".

אלמנט קריטי שחסר במודלים האירופיים הוא מושג הסליחה – לא כסיסמה, אלא ככלי אזרחי המאפשר לחיות יחד גם ללא הסכמה מלאה, וגם כשהעבר לא תוקן עד תום. הבסיס לחינוך בישראל צריך להיות הכרה במורכבות, בניית כבוד בין קבוצות וראיית האחר כאדם, לא רק כנציג של קבוצה.

מה לקחת לפרקטיקה?

1. זהות: נצא מחיזוק הזהות הפרטיקולרית (יהודית, ערבית-פלסטינית) לצד זהות אזרחית-ישראלית שווה לכולם מגיל אפס.
2. למידת נקודות החיכוך: כל ילד צריך ללמוד לעומק ובצורה דומה את מוקדי המתח בין הקבוצות בישראל.
3. גיוון סמכותי: חובה שכל ילד יפגוש דמות סמכותית (מורה או מדריך) שאינה שייכת ל"שבט" שלו.
4. זכויות אדם: לימוד זכויות אדם מגיל אפס, מתוך האתוס של כל קבוצה.
5. חינוך דרך השטח: סוגיות של מגדר, מיניות וסובלנות חייבות להילמד דרך מפגשים ודילמות, לא דרך טבלאות ופירמידות.
6. חשיבה ביקורתית: העמקת היכולת להתמודד עם פייק ניוז והסתה.
7. אפס סובלנות לאלימות: מדיניות מחמירה כלפי אלימות פיזית ומילולית כבר מהגן, עם השלכות ברורות.

החינוך נגד גזענות בישראל חייב להציע כיוון אחר. הוא לא יכול להתבסס רק על מיפוי כוח, אלא על בניית יכולת של מפגש, אמון ועבודה פנימית למחיקת עשורים של שנאה ושלוש שנים של הסתה מכוונת

לסיכום, כפי שמדברים על "דה-ג'יהאדיזציה" בעזה, ישראל היהודית זקוקה למהלך עמוק של דה-רדיקליזציה. זו לא יכולה להיות תוכנית מאולתרת למסיבת עיתונאים, אלא תוכנית הדגל של משרד החינוך – מערכת שרירית שתפרוץ חומות מגזריות ותביא למערכת את האוויר שהיא זקוקה לו יותר מכל: תקווה.

עו״ד איתמר קרמר הוא מנהל משמר החינוך הממלכתי, מבית קרל ברל כצנלסון, גבעת חביבה ואידאה. מנהל בית ספר תיכון ומחנך לשעבר, פעיל חברתי בעל ניסיון של 20 שנים בניהול חינוכי.